וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר (כה, א). ופירש רש"י, מה ענין שמיטה אצל הר סיני. ולבאר כ"ז נקדים לפרש הפסוקים שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמז, ה) גדול אדונינו ורב כח, ושוב אמר (תהלים מח ה, קמה ג) גדול ה' ומהולל מאוד, דהנה האדם הרוצה לתקן עצמו ולהאיר נשמתו צריך לזכור תמיד יציאת מצרים, וכמאמר חז"ל חייב אדם להזכיר יציאת מצרים בכל יום, כי כמו בגלות מצרים לא הי' שבט לוי בשעבוד (שמ"ר ה, טז) כי הם היו בעלי מדע והיה להם צער מגלות השכינה, שראו והביטו בצרתן של ישראל והבינו שאין שייך זאת להיות עבודה קשה לישראל עם קדושו ויהיו מסובכים ומשוקעים בתאות זמניות, הגם שלא היו עדיין אצל העבדות אעפי"כ היה להם צער מזה שהבינו שהם רחוקים מעבדות, ולזה השיגו לנפשם גאולה פרטי שלא היו משועבדים למצרים, כמו כן האדם הפרטי הגם שהוא רחוק עדיין מהעבדות אעפי"כ כשהוא מרגיש בעצמו דבר זה ודואג ומצטער ע"ז משיג ג"כ גאולה לנפשו.
והשי"ת ציוה לנו לספר ביציאת מצרים בפסח (שמות יג, ח), כדי לעורר האור הקדוש אשר הופיע על ישראל בהוציאם ממצרים יתעורר עתה למענינו ונשיג ג"כ גאולה. ויציאת מצרים נק' בחינת לידה (ע' פע"ח ש' השופר פ"ה), ולזה אנו סופרים שבע שבתות שרומז על ימי יניקה (פע"ח ש' ספיה"ע פ"א), כי כמו התינוק יונק משדי אמו אמו משמרתו כי מחמת שאין בו עדיין דעת צריך אמו לשמרו, כמו כן אנו סופרים ימי הספירה שבע שבתות שרומז להאיר את זיי"ן מדותיו של אדם, ואח"כ בחג השבועות נוכל להשיג מוחין דגדלות, דהיינו שנדע שגדול ה' ומהולל מאוד, וזה שאמר דוד המלך ע"ה גדול ה', דהיינו שת"ת ישראל משיג מוחין דגדלות ומכונה בשם אדם (ת"ז הקדמה ו.), וזה שאמר משה רבינו ע"ה (שמות טז, ז) ואנחנו מה, כי משה ויעקב הם בחינה א', משה מלגאו ויעקב מלבר (ת"ז ת' יג כט.), ולזה אמר ואנחנו מה, דהיינו ת"ת, אדם, כי מה בגימטריא אדם (זח"ג רכז., פע"ח שם), כי משה הוא סוד הדעת (זח"ב רכא.), וכשאדם דז"א משיג הדעת אז הוא בגדלות, וזה ואנחנו מ"ה.
ובזה פירשנו הגמרא (ברכות סא.) מה דאיתא על פסוק (בראשית ב, כב) ויבן ה' את הצלע, חד אמר זנב, וחד אמר פרצוף. ונ"ל דמר אמר חדא ומר חדא ולא פליגי, ונמשול הענין לשר גדול העומד בהיכל המלך, ומחמת יראתו מהמלך הוא מצומצם כמו נקודה, ולפעמים שולח המלך אותו לביתו ונדמה להשר שנדחה ח"ו מהמלך, אבל באמת כוונת המלך לטובתו לגדל את השר, ושולח תיכף אחריו פקודתו להראות להשר איך שהוא יכבד, כמו כן ההולדת עולמות התחיל מה"א עילאה, ולזה יוצדקו מאמר הגמרא, שמד' זנב מיירי בהיות עדיין בהיכל המלך והיה רק כמו נקודה (ע' ע"ח של"ו פ"ב, לקוטי הש"ס ברכות), ומדה פרצוף מיירי בהשתלשלותם למטה, וכוונת בעל הרצון היה בשביל שיהיה תיקון עולם, ואז נקרא בחינת פרצוף.
ועוד אמר גדול אדונינו ורב כח, רומז לאדנות בחינת יראה כמו שכתוב (ע' מלאכי א, ו) אם אדונים איה מוראי, בחינת דוד המלך ע"ה, דהיינו שגם שישיג השפע בחינת גדלות, זהו הגדלות שנדע גדול אדונינו ורב כח ולירא מפניו מאוד.
ויש עוד בחינה למטה מזה שנקרא קצה השמים, ואיתא (ת"ז הקדמה ב:) שבגלות בימי החול השפע הולכ(ו)ת ע"י מט"ט ש"ה והוא בסוד יבום (ת"ז ת' כא סא.), זולת בש"ק השפע הולכ(ו)ת מאתו ית"ש לבד, והצדיק שבימי החול הוא ג"כ בחינת שבת (ע' זח"ג כט:) משיג ג"כ השפע מאתו ית"ש לבד, וצריך הצדיק להמשיך מוחין שיושפע למט"ט כדי שיושפע לישראל על ידו. וז"פ מקץ שבע שנים תעשה שמטה, מקץ שבע שנים רומז למט"ט כי הוא הקץ של הז' מדות, ורומז על פסיעה מלבר מה"א אחרונה שאיתא בספרי המקובלים (ע' לקוטי הש"ס לקוטים מע"ח) אבל הסופרים לא נהגו לעשות כן, וכבר נתתי טעם לשבח מ"מ לא נהגו לעשות כן, יע"ש בדברינו. תעשה שמטה, ש"מ"ט"ה נוטריקון מט"ט ש"ה, ויהיה תיבת תעשה כמו לעבדו ולשמרו, דהיינו שתעשה בדבר זה תמיד להמשיך אליו שפע שיושפע על ידו שפע לישראל.
וזה שפירש רש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני, כי ע"י שקרבינו לפני הר סיני אנו נקראים אליו חלק ה' עמו, ומ"מ נשיג השפע ע"י מט"ט שרומז לשמיטה. ומתרץ רש"י, שהשמטה נאמרו כלל[ו]תיה ודיקדוקיה ופרטותיה מסיני, שהוא סוד פסיעה מלבר של ה"א אחרונה שזכרתי לעיל, והוא דבוק בהקדושה, ולזה השפע הולכ(ו)ת על ידו, ובאמת מי שזוכה זוכה שמגיע אליו שפע מאתו ית"ש לבד:
כי יובל הוא קודש תהיה לכם (כה, יב). דהנה עבודת הצדיקים הוא להמשיך מעילא לתתא ולהעלות מתתא לעילא, כי גם הצדיק הגדול לפעמים נופל ממדריגתו כמו יעקב אבינו ע"ה שנעלם ממנו רוה"ק כ"ב שנים (זח"א קצז., ע' פדר"א פל"ח) אבל הצדיק האמיתי אינו חושש לזה ומבקש רצון הבורא ב"ה לבד, וה' מקימו למדריגתו. וזפ"ה יובל הוא, שצריך להמשיך מהיובל להשמיטה בחינת הוא והקרי היא.
קודש תהיה לכם, קודש הוא בחינת אי"ן אין מזל לישראל (שבת קנו.) שאינם תחת הטבע, משם יומשך השפעות טובות לישראל. מן השדה תאכלו את תבואתה, שלפעמים הצדיק הוא בבחינת התגלות כמו שדה בלי מחיצות, כן לפעמים לא יוכל להסתיר דרכיו הטובים, אבל השי"ת שומרו ומצילו מכל דבר, וזה מן השדה - הגם שהצדיק הוא בהתגלות אעפ"כ נהנים העולמות משפעו, וזה תאכלו את תבואתה - תבואתה לראש יוסף (דברים לג, טז). גם מן השדה כו', שהמזל העליון ישפע טובות דרך ישראל, ודרך שדה תפוחין קדישין:
וצויתי את ברכתי לכם וכו' (כה, כא). דהנה כתיב (עמוס ז, ב) מי יקום יעקב כי קטן, דהנה השי"ת כביכול בשבילנו הניח בחינה אחת שנקרא בחי' ז"א שד"ז צריך תיקון תמיד (ע' ע"ח שי"ט פ"ג), וע"י מעשה הצדיקים יתוקן, ואני ה' לא שניתי (מלאכי ג, ו) רק בשבילנו עשה עצמו בבחינות שונות, ומבשרי אחזה אלהי - כאשר עינינו רואים בזה העולם כשהמלך נוסע לדרך וגוף המלכות לא אשתני רק מחמת שהוא בדרך אז הצטרכותו הובא לו מביתו בית המלך, כמו כן כביכול אין ערוך אליו הבחינת ז"א צריך לתיקון תמיד, וצריך הצדיק להמשיך לו מבחינת אא"נ (ע' זח"ג קכח:, וע' פע"ח ש' הסליחות פ"א-פ"ב), וז"פ מי יקום יעקב, יעקב רומז לז"א (ע' זח"א קנז:), ומי רומז לבינה (זח"א א:), משם צריך הצדיק להמשיך הארה לבחינת יעקב וכנ"ל, וזה כי קטן שנקרא ז"א. וז"פ השלך על ה' יהבך (תהלים נה, כג), כי הוי"ה נקרא ת"ת (זח"ג רצו.), וצריך הצדיק להמשיך ממקור [ה]השפעה לבחינת ז"א, וזהו על ה', וזה סוד ותתפלל חנה על ה' (ע' שמ"א א, י).
וזפ"ה (מלאכי ג, י) והריקותי לכם ברכה עד בלי די, ודרשו חז"ל (שבת לב:) עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, כי המשכת השפע צ"ל בדרך משפיע ומקבל, וצריך הצדיק להמשיך שפע ג"כ לתמכי אורייתא, וז"פ והריקותי לכם וכו' עד שיובלו שפתותיכם מלומר די, ושפתותיכם רומז לתמכי אורייתא שנקרא שפוון (זח"ג רכג:), רק שהצדיק צריך לשמור השפע שלא תלך כי אם לישראל עם קדושו, כי השי"ת שומע תפלת כל פה והשפע הולכ(ו)ת מאתו ית"ש, רק מחמת שאין עדיין גאולה שלימה אז החיצונים חוטפים השפע חלילה, וצריך הצדיק לשמור השפע שלא תלך כי אם לישראל, וזה והריקותי לכם דייקא.
וזפ"ה וצויתי את ברכתי לכם, שאני אצוה את ברכתי, רק שאתם תראו שהשפע תלך לכם. ועשת את התבואה לשלש השנים, והמשכתם יהי' ממקור [ה]השפעה, מתלת מוחין קדושין, וזה לשלש השנים, ודו"ק:
וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית (כה, כא). יבואר על פי דברינו הנ"ל, דהיינו כשהצדיק הוא באמת האמיתי והוא מעולה, הוא כמו נקודה בחינת אין, והוא בעיניו כמו תולעת, ואינו משגיח על עניני עוה"ז, אבל אין זה רצון הבורא ב"ה, כי רצונו ית' שיהיה תיקון העולם, ולזה דוחה השי"ת את הצדיק להשגיח על עניני עוה"ז ושולח אחריו השפעות גדולים. וז"פ וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, פירוש ע"י הצדיק אשלח לכם השפעות גדולות וטובות, וצדיק הוא מדריגה השישית כידוע (זח"ג קסד:). ועשת את התבואה לשלש השנים, תבואה נק' חמשת מיני דגן (רמב"ם הל' ברכות פ"ג ה"א) ובעולם נר"ן ח"י, ועוד גבוה מעל גבוה שומר, וזה ועשת את התבואה לשלש השנים - פירוש שהשפעה תלך מג' ראשונות:
וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת [את] התבואה לשלש השנים (כא, כה). הנה השפעות הבורא ב"ה הולכות בכל עת ובכל רגע בלי הפסק כמעין הנובע, זולת שאם ח"ו האדם גורם במעשיו עושה מסך ומבדיל ונעלמת ההשפעה מעיניו, כאשר שמעתי מפה קדוש הרב האלהי מוהר"מ זצלה"ה מרומנאב ביאר הפסוק (בראשית כא, יט) ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים חיים, שהבאר מים חיים היה מוכן כבר לפניה, זולת שהיתה צריכה פקיחת עינים לראותה. וכן אור של מעשה בראשית שגנז הקב"ה לצדיקים לע"ל (בר"ר יב, ו), כי האור הזה עומד וקיים בכל עת, זולת שעלה כביכול ברצונו הפשוט להביאו לבחינת העלם למען לא ימשיכוהו הרשעים למעשיהם המכוערים, וגנזו לצדיקים העתידים לבוא בכל דור ודור, ואצלם הוא בבחינת התגלות שיוכלו להמשיכו כרצונכם הטוב.
והנה הצדיק נקרא יום השישי (זח"א מז.), ושנה השישית, כי כמו יום השישי שהוא כולל כל ו' ימי המעשה ובו העת לתקן כל הו' ימים, כאשר שמעתי בשם רבינו האלהי מוה' אלימלך זצוק"ל שערב ש"ק הוא בחינת ערב יום הכיפורים, כמו כן הצדיק כולל הכל. גם זאת נקרא הצדיק שנה שישית, כי הצדיק הוא בחינת וא"ו שמושכת עוד וא"ו, דוגמת דלי ששואב ממעין וצריך עוד חבל להמשיכו למעלה, כמו כן הצדיק בוא"ו א' שואב השפע ממקורה, ובוא"ו השניה ממשיכה להעולמות.
וזה וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, פירוש שברכת ה' יושפע ע"י הצדיק, והוא ממשיכה למעלה מהטבע, וז"פ ועשת את התבואה לשלש השנים - בחי' מוחין קדישין, ומשם יומשך ארך ותעלה בני חיי ומזוני רויחא וכל טוב סלה:
ובכל ארץ אחוזתכם וכו' (כה, כד). דהנה העבדות של הבורא ב"ה הוא אין סוף, ואדם הרוצה לעבדו אינו יודע מה לעשות עד שזוכה לעבדותו, וז"פ (שמות י, כו) ואנחנו לא נדע מה נעבוד עד בואינו שמה - עד שזוכה להעבדות אז יודע מה לעשות לעבדו ית"ש, רק שמי שהוא דבוק אצל הצדיק שמיחד כל העולמים ועבדותו הוא בדרך משפיע ומקבל, יוכל האדם ג"כ לטעום מהעבדות, וזפ"ה ובכל ארץ אחוזתכם - שאחיזה שלכם אצל הצדיק שמיחד בחינת ארץ רומז למלכות (זח"ב יב.) לבחינת כל רומז ליסוד (זח"ג רנה.) צדיק יסוד עולם, גאולה תתנו לארץ - עי"ז נזכה לגאולה במהרה:
ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ (כה, כד). ונקדים לפרש הפסוק (יהושע א, ג) בכל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם נתתיו, כי האדם צריך להרגיל עצמו שכל עשיותיו יהיו דביקים ומקושרים בהבורא ב"ה אפילו עניני גשמיים, וז"פ בכל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו, דהיינו אפילו מדרך כף רגל יהיה דבוק ומקושר למעלה. עוד בכל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו, כי האדם הוא נקרא בחינת הולך, רק שהאדם צריך לראות שיברא מעשיותיו מלאכים הקדושים (ע' זח"ג פג:, ז"ח אחרי מז.), וזה בכל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו - דהיינו שתגרמו שיברא מעובדין טבין שלכם מלאכים הקדושים, וכף רומז למלאכים שנאמר בהם (יחזקאל א, ז) וכף רגליהם ככף רגל עגל, וזה בו - דהיינו בוא"ו, עולם היצירה (ע' ת"ז ת' ו' כג.) עולם המלאכים (זח"ב מג., פרדס שט"ז פ"א). לכם נתתיו - פירוש שלכם יהיה.
וז"פ ובכל ארץ אחוזתכם - דהיינו אפילו בכל עשיות רצונכם אחוזתכם הוא בכל, שרומז להצדיק (זח"ג רנה.), דהיינו שבכל עשייתכם אתם דביקים למעלה, גאולה תתנו לארץ - עי"ז תוכלו להמשיך גאולה לעולם:
עוד נ"ל, דאיתא בגמרא (ע' ברכות ד:) כל הסומך גאולה לתפילה הרי זה בן עוה"ב, כי עבדות הצדיקים הוא תמיד לחבר וליחד התרין בחינות יסוד ומלכות, וזה סוד הסומך גאולה לתפילה כידוע (זח"א קלב:, פע"ח ש' קר"ש פכ"ט). וזפ"ה ובכל ארץ אחוזתכם, דהיינו שהאחיזה שלכם הוא לחבר התרין בחינות יסוד ומלכות, כל רומז ליסוד (זח"ג רנה.) ובחינת ארץ רומז למלכות (זח"ב יב.), גאולה תתנו לארץ - תוכלו להמשיך גאולה לעולם ודו"ק:
ואיש כי לא יהיה לו גואל וכו' (כה, כו). דהנה מי שרוצה באמת ליכנס לעבודת הבורא צריך לאחוז במדת הכנעה בכל עת ובשברון רוח לב נדכה ולמאוס בכל תאוות זמניות. הגם שאפילו הצדיק צריך שיהיה לו איזה חש"ק מעניני עוה"ז למען יוכל היות לנצח בעולם, אבל הצדיק בעצמו צריך למאוס כל עניני עוה"ז ומן השמים ישפיע לו רצון בעוה"ז לסיבת קיומו. וגם בכל דבר גשמיי הוא חיות ואור רוחני והצדיק הגם שנמאס בלבו דבר הגשמי האור הרוחני שבדבר הזה ממשיכו להדבר. ומי שלא זכה עוד לזכך נפשו למאוס באמת בעניני עוה"ז, רפואתו הוא בתשובה, ואין לך דבר שעומד בפניה (ירושלמי פאה פ"א ה"א, זח"ב קו.) וזדונות נעשו לו זכיות כאשר ביארנו פירוש הגמרא (יומא פו:) כאן השב מאהבה כאן מיראה, כי לדעתינו בין השב מאהבה ובין השב מיראה זדונות נעשו לו כזכיות, זולת שבעת שהיה ריש לקיש בבחינת יראה פסק שבתשובה זדונות נעשו כשגגות, ואח"כ כשבא למדריגה גדולה באהבת הש"י פסק הילכתא שזדונות נעשו כזכיות, וכאן מאהבה וכאן מיראה קאי על ריש לקיש ולא על בחינת השב, והבן.
ובזה יבואר, ואיש כי לא יהיה לו גואל - שיהיה בבחינת אין וכלא נחשב, יהיה לו גואל - פירוש יהיה לו גאולה לנפשו, ועל ידו יהיה גאולה כוללת לכל ישראל.
והשיגה ידו, כי יש י"ד יודי"ן, היינו ט' יודין ממילוי ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן וה' יודין ממילוי אהי"ה (פע"ח ש' השבת פכ"א), ואהי"ה הוא מוחין דבינה והוי"ה מוחין דחכמה (פע"ח ש' הציצית פ"ה), וכל מי שיש לו ניצוץ מבחינת נשמה שרשו משם, וזה והשיגה ידו - שימשיך הישועה מי"ד יודין דרך ו'. ומצא כדי גאולתו - מכל חוסר, ויהיה פדות מכל מיני צרות ומצוקות אמן, ודו"ק:
גם ואיש כי לא יהיה לו גואל, כי בכל צרתם לו צר (ישעיה סג, ט) כמו דאיתא בגמרא (ע' מגילה כט.) ישוב לא נאמר אלא ושב וקבץ, וכשח"ו אין בעולם מי שימשיך הגאולה השלימה אזי בטובו מחדש מעשה בראשית (ברכת יוצר אור), שהיה אתערותא מיניה וביה, כי אז לא היה עדיין מי שעורר שום דבר ועשה השי"ת בעצמו כביכול כרצונו, וכמו כן גם עתה ה' לבדו יעורר וישפיע גאולה שלימה מהרה. וז"פ ואיש, זה הקב"ה ה' איש מלחמה (סוטה מב: ע"פ שמות טו, ג), כי לא יהיה לו גואל כנ"ל, והשיגה ידו - ימינך ה' נאדרי בכח כו' (שמות טו ו, ע' רש"י), ואז ימצא השי"ת מענה כי כדאי הוא לגאול את ישראל ולהאירם מתוך חשכם ולקבץ נדחים במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:
וערי הלוים בתי ערי אחוזתם וכו' (כה, לב). יבואר על פי שפירשתי לעיל (בהתחלת הסדרה יע"ש) דהיינו שמאיר עצמו בבחינה זו כמו הלוים בהיותם בארץ אויביהם במצרים הגם שלא היו בבחינת עבדות אבל מכל מקום הצטערו עצמם בשביל זה, כמו כן עתה האדם הגם שהוא רחוק מהעבדות אבל מרגיש בדבר זה ומצער עצמו בשביל זה. וז"פ וערי הלוים, וערי הוא לשון ער, דהיינו שמעורר עצמו בבחינה הנ"ל, בתי ערי אחוזתם - זוכה להמשיך מבחי' אורות מקיפין כמו הבית שהוא מקיף לאדם, גאולת עולם תהיה ללוים - דהיינו הגם שהוא רק בבחינת לוים כנ"ל, יוכל ג"כ להביא גאולה לבחינת עולם לשון עולימתא שפירתא (זח"ב צה.). ולזה שאלו על דוד המלך ע"ה מי בן זה העלם (שמ"א יז, נו), לשון עולימתא, דהיינו להמשיך עיינין לבחינת עולימתא שפירתא ויהיה גאולה שלימה במהרה בימינו:
אחרי נמכר וכו' (כה, מח). דהנה כאדמו"ר מוהרי"י זצלה"ה פירש על פסוק (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר באלף ובוא"ו, דאם כוונת האדם בתפילתו בשביל שיסיר הצער למעלה, וזה לו בוא"ו, אז הוא לא באל"ף - שיסיר הצער מאתנו עכ"ד. וז"פ אחרי נמכר, ואחרי הוא מופלג (בר"ר מד, ה) - מחמת שהזמן הוא רב שנמכרנו בגלותינו צריך האדם לעורר בשביל שיפדה השכינה שהיא עמנו בגלות, וזה גאולה תהיה לו דייקא. אחד מאחיו יגאלנו, ואחד מיוחד שבאחיו, דהיינו שנזכה שיבוא אליהו לבשר אותנו במהרה ויבוא משיח צדקינו במהרה אמן:
אחרי נמכר גאולה תהיה לו כו' (כה, מח). נ"ל שהתוה"ק הראה לנו כשהאדם הוא בשפל המדריגה ונדמה לו שאבדה תקותו ח"ו, אל יתיאש עצמו, וכאשר מכיר עצמו באמת בודאי יושע ויש תקוה אליו עוד, וז"פ אחרי נמכר, ואחרי הוא מופלג - דהיינו שהמכרו ושעבודו ביצר הרע הוא מופלג מאוד, אעפי"כ גאולה תהיה לו. אחד מאחיו יגאלנו, כי איתא בגמרא לא זז מחיבתן עד שקראו להם אחים, כי מה"א עילאה ניבנית הוא"ו (ת"ז ת' סט קה:) שרומז לת"ת (זח"ג לג:) שנקרא הקב"ה (זח"ג כג:), ונשמת הצדיקים הגדולים נאצלים ג"כ מבינה כמו שכתוב (איוב לב, ח) ונשמת שדי תבינם, ונמצא שנשתלשלו ממקור אחד, ולזה קרא להם אחים, אבל בחינת ת"ת נקרא אחיו הגדול, וזהו את לרבות אחיך הגדול (כתובות קג.), וזהו אחד מאחיו המיוחד שבאחיו, שכל ישראל נקראו אחים להקב"ה כנ"ל, וזה נשמת משיח. יגאלנו, יבוא במהרה ויגאלנו ודו"ק:
את שבתותי תשמורו וכו' (כו, ב). ונקדים לפרש (זמר כל מקדש) נוטרי ליום השביעי זכור ושמור להקם, דאיתא בזוהר (ח"ג פב.) שמי שרוצה להמשיך נשמה קדושה, צריך הזיווג להיות בליל שבת דווקא, והפליג מאוד בדבר זה, אלא שלפי דברי הזוהר לא הנחת בת לאברהם אבינו ע"ה, והנזהרים בזה המה מועטים. ונ"ל כוונת הזוהר יסבול ג"כ פירוש זה, דאיתא שת"ח נקרא שבת וכמו דאיתא בזוהר (זח"ג קמד:) שקראו לרשב"י שבת מה שבת קודש לה' אף רשב"י קודש, ומי שרצונו שכל הצטרכותו יהיה נמשך ע"י הצדיק יוכל הזיווג להיות באיזה ליל שירצה, כיון שהמשכת זרעו הוא ע"י הצדיק שמכונה בשם שבת הרי הוא כמו שהזיווג היה בליל שבת. וז"פ נוטרי ליום השביעי, שמשמר זיווגו, או ליום השביעי ממש, או שמצפה לתפילת הצדיק שמכונה בשם שבת, זכור ושמור להקם - יהיה לו בנים של קיימא, וזכור ושמור רומז לבן ובת (ע' זח"א מח:), כי אנן פסקינן כבית הלל שצריך לכל אדם להיות לו בן ובת עכ"פ (יבמות פ"ו מ"ו), להקם - שיהיה להם קיום.
וזפ"ה את שבתותי תשמורו, שבתות תרי, רומז להנ"ל או שזיווגו בליל שבת ממש או שהמשכת זרעו הוא ע"י הצדיק שנקרא שבת. ומקדשי תיראו, ואל תקרי מקדשי אלא מקודשי (זח"ג מט: פב., ע' שבת נה.), שע"י הנ"ל תזכו שיהיה להם בנים צדיקים שיהיה נמשך קדושתם מקודש עליון, ומקדשי אינו יוצא ג"כ מפשוטו, שבזכות האמונה נזכה לראות בנין המקדש במהרה, אני ה' - זאת הבטיח לנו השי"ת.
וזפ"ה בשנת היובל הזאת וכו' (ויקרא כה, יג), כי הצדיק נקרא יובל, כי מחמת שהפקיר עצמו לעבודת השי"ת הוא בן חורין מכל עניני העוה"ז, וזה בשנת היובל הזאת תשובו - שתפנו עצמיכם להצדיק להמשיך עליכם כל טוב. איש אל אחוזתו - כל איש יהיה דבוק בשורש שלו וכל הצטרכותו יהיה נמשך משורשו: