ויהי בשלח פרעה את העם וכו' (יג, יז). נ"ל דהנה האדם השב בתשובה לפניו ית"ש, אזי מעלה עצמו מעומק הקליפות שהיה נשתקע שם, ומוציא עצמו לחירות. ואיתא בגמרא (מנחות כט:) מ"מ תליא כרעיה דה"י, דאי בעי ליעול בהא, וליעול בהך, לא מסתייע מילתא - מחמת שבאותו דרך חטא, וצריך לדחוק עצמו ולהעלות עצמו בתשובה שעושה.
וזה נרמז כאן בפסוק ויהי בשלח פרעה את העם, ויצאו לחירות מעומק הקליפות ע"י התשובה שעשו. ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, לשון מפולש, מקום רחב ונוח לשוב באותו הדרך כי קרוב הוא, וכמאמר הגמרא דלא מסתייע מילתא, ואי בעי ליעול בהא.
ובזה פירשנו ג"כ הפסוק (שמות יד, ב) וישובו ויחנו לפני פי החירות, כדברינו הנ"ל, שהשב בתשובה צריך לדחוק עצמו וליעול בהא, במקום צר ודחוק (ע' פי' הרשב"א). וזפ"ה וישובו, דהיינו מי ששב בתשובה. ויחנו לפני פי, במקום צר ודחוק כמו שהפה הוא מקום צר, וזה החירות לשון חור מקום צר ודחוק. וגם לשון חירות דהיינו ע"י התשובה יוצא לחירות כנ"ל. בין מגדול ובין הים, מגדל רומז לבינה שנק' מגדל הפורח באויר (ע' פרדס שכ"ג ע' מגדל), וכן צ"ל התשובה של אדם מגעת עד הבינה שורש התשובה (זח"ג קכב.), ובין הים רומז על כנסת ישראל (ע' פרדס שכ"ג ע' ים), דהיינו להוריד שפע אח"כ לכנסת ישראל ותתמלא בכל טוב.
עוד נ"ל, מגדל בגימטריא מזלא, דהיינו להוריד שפע ממזלא קדישא לכ"י שרומז על תיבת ובין הים (כנ"ל). נכחו תחנו על הים, נ"ל כי האדם העושה תשובה ומתקן עצמו צריך להמשיך על עצמו מבחי' מזלא קדישא משורש נשמתו שיהי' לו הארה וקדושה לעבודתו ית"ש, ויבקש וימשיך רחמים על כ"י, וימשיך רחמים על כ"י תמיד, וז"פ נכחו - קאי על מזלא קדישא, כי נוכח בגימטריא מזלא, ובזה יפעול תחנו על הים - שיבקש רחמים על כ"י וימשיך רחמים עליהם, ותיבת תחנון לשון חינון ודו"ק:
ויהי בשלח פרעה את העם וכו' (יג, יז). ונקדים לפרש הפסוק (דברים לג, כז) מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם, דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג קלד:) אית ימים לעילא ואית ימים לתתא, לעילא הם נקרא ימי קדם, ולתתא הם נק' ימות עולם, וצריך להמשיך מיומין עילאין שהם ימי קדם לשבעת ימי הבנין שנקרא ימות עולם, כדי שיאירו גם הם. והצדיק שהולך בדרך הזה צ"ל שפל ואין בעיני עצמו, ועי"ז יכול להעלות עצמו ולעורר אותן ימי קדם, ועי"ז הוא נענה בתפילה.
וזפ"ה מעונה אלהי קדם - דהיינו שתפילתך הולכ(ו)ת ומגעת עד מקום שנקרא ימי קדם, ובזה אתה עושה רושם בתפילתך שנענת בתפילתך משם, וזה מעונה אלהי קדם. ומתחת, ואעפ"כ אתה שפל ואין בעיניך, וזה מרומז בתיבה ומתחת. זרועות עולם, לדבר זה צריך סיוע מאבות הק' שנקרא עולם, שהם חג"ת. ובזה פירשנו הפסוק (משלי לא, כד) וחגור נתנה לכנעני, כי בתיבת חג"ר נרמז ח"סד ג"בורה ר"חמים, וזה נתנה - ניתן זאת, לכנעני - לשון הכנעה.
וזפ"ה ויהי בשלח פרעה, היינו שאתה שולח תפילתך בספירות העליונים, כי פרעה בגימטריא ספירה, אבל צריך לזה הכנעה גדולה, ולהחזיק עצמו במדת אין, ולהיות אוהב כל ישראל, וזה מרומז בתיבת את העם, דהיינו שמחבר עצמו עם כ"י אפילו עם אותם שהם בחינת גחלים עוממות, אעפ"כ הוא מחבר עצמו עמהם וממשיך רחמים עליהם ומחזירם לעבודתו ית"ש. ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, לשון מבוי מפולש, היינו שיהיה בהצנע ולא להתגאות ח"ו:
וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך וכו' (יג, כא). נ"ל, כי עמוד ענן רומז על תורה שבכתב, כי כמו שהענן הוא חושך כמו כן התורה שבכתב היא חתומה מאתנו עד שהשי"ת ברוב רחמיו ישלח לנו משיחנו במהרה ויגלה לנו התורה שבכתב, ועמוד האש רומז לתורה שבעל פה שהוא גלוי. ואיתא בגמרא (תענית י:) בפסוק אל תרגזו בדרך (בראשית מה, כד) אל תתעסקו בדבר הלכה, נמצא אסור לאדם לעסוק בדרך בתורה שבע"פ רק בתורה שבכתב, וזה נוכח דאיתא בגמרא ההולך בדרך ואינו עוסק בתורה וכו', נמצא חוב לאדם לעסוק בדרך בתורה, ולכאורה שני הגמרות סותרי' זא"ז. וצ"ל כדברינו הנ"ל, שבתורה שבכתב חוב לו לאדם ללמוד בדרך ולא בתורה שבע"פ, רק בלילה שאינו הולך בדרך ועומד לפוש בעצמו, אז מותר לו לעסוק בתורה שבעל פה, וזאת נותן לו כח והארה על הליכתו שילך ביום.
וזה נרמז בפסוק וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן, קאי על תורה שבכתב. לנחותם הדרך, דהיינו בעת הליכתו בדרך אז מותר לו לעסוק בתורה שבכתב. ולילה, שעומד לפוש בעצמו. בעמוד אש, קאי על תורה שבעל פה, שאז מותר לו ג"כ לעסוק בתורה שבע"פ. וזה להאיר להם ללכת יומם ולילה, שמה שלומד בלילה תורה שבע"פ יש לו כח והארה ביום בעת הליכתו, וכדברינו הנ"ל:
ויאסור את רכבו ואת עמו לקח עמו (יד, ו). על פי ששמעתי מכאדמו"ר ממעזעבוזש שיחיה, כי הסיגופים שאדם מסגף עצמו לזכך נשמתו, הגם שאין כוונתו בלתי לה' לבדו, אעפי"כ עושים רושם ודבריו נשמעים אפילו להרע ח"ו, אבל אין זה דרך ישר שבחר ה', וצריך האדם להיות כוונתו בלתי לה' לבדו, ולהרגיל את עצמו למשוך טוב על ישראל. וזפ"ה ויאסור את רכבו, דהיינו שאוסר עצמו הנאת הגוף, ורכבו נק' הגוף שמורכב לנשמה. ובמה יודע שכוונתו לשמים, ולזה אמר הכתוב ואת עמו לקח עמו, אם מסגף עצמו ואעפ"כ אוהב את ישראל ומבקש טובתם, זה סימן שכוונת הסיגופים לתקן נשמתו:
עוד נ"ל, דהנה כתיב (תהלים פ, ט) גפן ממצרים תסיע, ואיתא (ע' בר"ר עג, ג) הצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים, ועושים צירופים חדשים. וזפ"ה גפן ממצרים תסיע, שנעשה צירוף חדש מאותיות נגף למצרים נעשה גפן לישראל. וזה פירוש הכתוב (בראשית מט, יא) אוסרי לגפן, דהיינו שאסר אותיות נגף ועשה ממנו צירוף אחר ונעשה גפן לישראל.
והנה כתיב (ישעיה יט, א) הנה ה' רוכב על עב קל, דהיינו השי"ת משרה שכינתו על הצדיק שממשיך חסד בעולם, וזפ"ה הנה ה' רוכב - שהשי"ת שוכן על הצדיק, שהוא עב קל - שהוא קל להמשיך חסדים, ועב הוא משורש חסדים, ובא מצרים - הקב"ה דוחה אותו למצרים, לעולם השפל, לפי [ש]מי שהוא בבחינה הנ"ל עושה לעצמו מדור למעלה ומדבק עצמו בעולמים העליונים ואין לו שייכות בזה העולם, אבל הקב"ה נותן לו רצונות בזה העולם כדי לברר הניצוצות ולבער הרע מן העולם, וזפ"ה ובא מצרים, ומפרש הפסוק למה - ונעו אלילי מצרים מפניו, כדי לבער הרע מן העולם.
וזפ"ה ויאסור את רכבו, כי מי שהוא בבחינת עב קל כנ"ל, שורה עליו שם הוי"ה ב"ה, ובין כולם בגימטריא רכבו, דהיינו רב כ"ו, וז"פ ויאסור - שאוסר הגוף שהיה מורכב לנשמה, את רכבו - שיהיה מרכבה ליחוד הנ"ל. וזפ"ה (שמ"ב כב, יא) וירכב על כרוב וכו' (ואת עמו לקח עמו איני זוכר):
ויחזק ה' את לב פרעה וירדוף אחרי בני ישראל ובני ישראל יוצאים ביד רמה (יד, ח). ונ"ל דהנה האדם שרוצה להעלות עצמו משפלות עוה"ז, צריך לקבוע בלבו אמונה שלימה וחזקה שחלק השי"ת שוכן בכל דבר ואין לך דבר שאין בו ניצוץ הק', כי לולא זאת לא היה יכול ולהתקיים, וכשמאמין האדם בזה בוודאי לא יתירא משום דבר, אפילו מיצר הרע, כי בהעלותו שהשי"ת שוכן בקרבו, בוודאי לא ישמע אל דברו, את הטוב יקבל.
וזפ"ה ויחזק ה' את לב פרעה וירדוף אחרי בני ישראל, דהיינו הניצוץ הק' שהיה בפרעה הוא רדף אחרי בני ישראל, כדי להעלותו. וזה שאמר משה רבינו ע"ה לישראל (שמות יד, יג) התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, שלא תתיראו כלל, כי עיקר הכוונה כדי להעלות הניצוצות, וכשיהיה עליה להניצוצות הקדוש' בודאי יפלו הקליפות, ובני ישראל יוצאים ביד רמה:
ובני ישראל יוצאים ביד רמה (יד, ח). נ"ל כי האדם הוא דוגמא דלעילא, וכמו שיש למטה לאדם תרין ידין כ"כ באדם עליון, ועוד יש חד ידא שנקרא יד הרמה (זח"ג רכז:), וע"י התשובה שאדם עושה זוכה להשיג משם הארה, ועל ידה הגוף של האדם נפחד ונבעת, וזאת השיגו רק הישראל לבד, ובזה לא יקשה מה שדוד המלך ע"ה יסד בתהילים (קלו, יב) ביד חזקה ובזרוע נטויה כי לעולם חסדו, ולא נרמז כי אם תרין ידין, כי זאת היתה גלוי לעיני כל, אבל בני ישראל השיגו עוד הארה מבחינה שנקרא יד הרמה, וזפ"ה ובני ישראל יוצאים ביד רמה, והשיגו משם הארה וקדושה, ולזה כתיב (שמות שם, י) וייראו מאוד, שעל ידי שבאה לאדם הארה וקדוש', הגוף נפחד ונבעת, ודו"ק:
ויאמר משה אל העם אל תיראו וגו' (יד, יג). דהנה יש גדלות ראשון וגדלות שני, וגדלות ראשון הוא מה שנותנים לאדם מלמעלה דרך מתנה, ואח"כ צריך האדם לעבוד להגיע למדריגה זו, וזה נקרא גדלות שני. וכ"כ במצרים שהיו אז ישראל בשפלות גדול, הופיע ה' עליהם העזר ממעל, בחינת גדלות ראשון למען יוכלו לצאת משם, וכשיצאו ממצרים לא עברו את הים עד יום השביעי, כדי שיעבדו בתוך כך ויבררו השבע מדות, היינו ביום הראשון ביררו וזיככו מדת היראה לירא את ה' לבד ולא לפחד מזולתו, מלבד יראת ת"ח הנכלל באת ה' אלהיך תירא (דברים ו יג, ע' פסחים כב:). ביום השני ביררו וזיככו מדת אהבה לאהוב רק ה' ואת תורתו ומצותיו לבד. ביום גימ"ל מדת התפארת, לפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו, ושלא להחזיק טובה לעצמם. ביום ד' מדת הנצח, כי טבע יצר לב האדם לנצח בכל ענינים, והמדה הזו צריך זיכוך לישב בדעתו כי אם יהיה לאדם כל הדברים הנחמדים שבעולם מה בצע לו ובמה נחשב הוא, והנוי והנצח לחי עולמים - ר"ל לנצח אפיקורסים ולהגדיל בעולם מלכות חי העולמים. ביום ה' ביררו וזיככו מדת הוד, לבלתי להודות לשקר וחנופה, אך טוב להודות לה' אלהים אמת ברוך הוא. ביום הששי ביררו וזיככו מדת יסוד, הוא התקשרות והתדבקות להיות דבוק בהשי"ת לבדו, וביקשו להפרד מדביקות זרות אשר לא צוה ה', וכאשר שני דברים הדבוקים יחד כשירצה להפרידם מחוזק הקישור בכל יוכל להשאר בהדבר הזה איזה רושם מהדבר הנדבק בו, וכ"כ כשרצו בני ישראל להפרד לגמרי מזוהמת מצרים הדבק עמהם אז פחדו ויראו שלא יושאר אצלם דביקות איזה רושם מקליפת מצרים ח"ו רק שיהיו אחוזים ודביקים בקדושת ה' לבדו, ולא יראו עיניהם רק רצון הבורא ב"ה וכן ישמע[ו] אזניהם, ובאמת בראשית הדבר עבודה קשה הוא זה, אבל העיקר לזה הוא ההרגל ונעשה טבעי שהאיברים בעצמם ימשיכו לרצון הבורא ב"ה. ביום ז' הופיע השי"ת עליהם מדת מלכות וראתה שפחה על הים וכו' (מכילתא שירה ג).
והנה כתיב (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, ולכאורה יפלא מדוע בחר ה' הצלת ישראל דוקא ע"י שימת הים לחרבה, הלא לא קצרה יד המסבב כל הסיבות לתור למענם איזה דרך הצלה אחרת כגון שיפרחו באויר על מי הים, ואם כדי להאביד המצרים, הנה היה בידו ית' לחזק לבבם שגם הם ירדפו אחרי בני ישראל דרך סיטה ופריחה באויר ובתוך כך יטבעו בים. אך נראה כי בחר ה' בסיבה זו, כי מדור המבול נשאר בהים ני"ק, ובצאת בני ישראל ממצרים ויבואו בתוך הים, נדבקו בהם ועלו עמהם הני"ק שהי' שם. וזה דאיתא במדרש (שמ"ר כא, י) היתה בת ישראל עוברת בים ובנה בידה ובוכה, ופשטה ידה ונוטלת תפוח או רמון מתוך הים ונותנת לו, שנאמר ויוליכם בתהומות כמדבר, מה במדבר לא חסרו כלום כך בים שלא היו חסרים אלא להזכיר דבר והוא נברא לפניהם, עכ"ל המדרש, שבעת הליכה בתוך הים כל אשר שאלו עיניהם לא אצל מהם השי"ת ב"ה, ומי שחפץ לטעום איזה פרי מיד מצא במקומו שצמח פרי הזה, פירוש מפני שהי' בים ני"ק שלא נזדככו כראוי, ולא יכלו להעלות עם בני ישראל בסקירה ראשונה, לזאת השפיע ה' חפץ ותשוקה בלב בני ישראל לעכב שם מעט, זה לחפצו לטעום תפוח, וזה לאיזה חפץ אחר, ובתוך כך יוכלו גם הני"ק שלא נזדככו כראוי להעלות עמהם.
והנה קודם שקפץ נחשון בן עמינדב לתוך הים (סוטה לז.), וראו בני ישראל הים מפניהם ומצרים מאחריהם, והיו אז בצרה גדולה ונלאו למצוא פתח להצלות נפשותם, ויראו מאוד, וזה היה סיבת ישועתם. וכ"כ בכל עת ובכל מקום כשאיזה מבני ישראל רואה את עצמו בדוחק ובמצוק, רחוק מישועה טבעית, אז ממנו ית' יוושע תיכף ומיד בלי איחור. וזה, ויאמר משה אל העם אל תיראו, ר"ל תעבדו את ה' מאהבה ולא מיראה לבד. התיצבו, פירוש שיהיה ריוח ועושר בעולם, מלשון ואת כל היקום אשר ברגליהם (דברים יא ו, ע' רש"י). וראו את ישועת ה', פירוש שהנשמה תתענג בגדלות ה' וישועתו. כמו שהיה על הים כן יהיה במהרה בימינו ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, אמן כן יהי רצון:
ה' ילחם לכם ואתם תחרישון (יד, יד). נ"ל כי הנה יש עשר מלאכות בפת, ואפיה הוא מדריגה תחתונה, רומז על מלכות, כאשר פירשנו בפרשת צו יעו"ש, וחרישה רומז על המחשבה, וצריך האדם לפנות ולנקות עצמו מכל ולילך תמיד במחשבות קדושות ויהיה כלי מוכן לקבל קדושה וטהרה ושפע הבאה אליו מאתו ית"ש. וזפ"ה ה' ילחם לכם - יתן לכם שפעתו ית"ש. ואתם תחרישון - רק שתהיו כולם מוכנים ותתקדשו מחשבותיכם לקבל שפעתו ית"ש:
עוד נ"ל, דהנה ע"י מצות ק"ש שישראל אומרים בערב ובוקר ומתקנים רמ"ח איברים ע"י רמ"ח תיבות שבק"ש (תנחומא קדושים ו, ע' שערי קדושה ח"ב ש"ז), זאת היא כלי זיינם וחרבות שלהם להגן עליהם מכל אויביהם שלא ישלטו בהם, ואיתא (ברכות פ"ב מ"ג) הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, כי גדול אמונתו שמאמין הגם שהוא לא שמע מ"מ הולך למקום גבוה למעלה מבחינת שמיעה, והשי"ת ברוב רחמיו מקבל לפניו הק"ש של זה האדם הגם שהוא לא שמע, וזפ"ה ה' ילחם לכם, רומז לדברינו שהק"ש של ישראל הוא המלחמה שלהם ונוצחים את אויביהם, וזה ואתם תחרישון כנ"ל שהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא:
ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וכו' (יד, טו). וי"ל והיכן צעק שאמר לו השי"ת מה תצעק אלי. נ"ל שמשה רבינו ע"ה צעק בלבו, והיה בוקע כל הרקיעים וכל העולמות, והיתה הצעקה הולכת בלתי לעיל(ו)ת כל העילות, ולזה לא הי' יכול להיות נתפסת הצעקה באותיות התורה, ולפיכך לא כתיב ויצעק משה אל ה', ובאמת צעק בלבו אל ה', וז"פ מה דאיתא בזוהר (ח"ב מח.) אלי דייקא, בעתיקא תליא:
וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו (יד, לא). נ"ל הסמיכות. ועוד יש לדקדק מ"מ כתיב וייראו בשני יודי"ן. ונ"ל כי אית יראה ואית יראה (ת"ז הקדמה ה:), ולהמצרים היה ג"כ יראה תתאה, כמ"ש (שמות ט, כ) הירא מעבדי פרעה כו', אבל הישראל עם קדושו הי' להם ג"כ יראת רוממות, וזה עיקר היראה, ולזה ניחא דכתיב וייראו בשני יודי"ן, כי היה להם ג"כ יראת רוממות, ולזה כתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו, כי ע"י שהי' להם תרין ירא[ו]ת הנ"ל יראה תתאה ויראת רוממות, זכו ג"כ לשני אמונות שהאמינו בה' ובמשה עבדו:
עזי וזמרת יה וכו' (טו, ב). ונ"ל דהנה העיקר ויסוד שורש העבודה הוא ע"י מדת האין, כאשר הורגלנו לדבר מזה תמיד לא להרפות מזה כלל, ומחויב האדם להדמות בדרכיו, ואיתא בזוה"ק (ע' ח"ב קסא.:, וע' ח"ב ר., בר"ר א א) בי איסתכיל הקב"ה וברא עלמין, בי מסתכלין צדיקייא ומקיימין עלמין, וכמו שהקב"ה ברא העולם תולה ארץ על בלימה (איוב כו, ז), כ"כ מחויב האדם לעבוד בבחינת אין, ובזה שאדם אוחז במדת אין מעורר שפע ממזלא קדישא, אין מזל לישראל (שבת קנו.). וזפ"ה עזי וזמרת יה, כי עז בגימטריא מזלא עה"כ, וזהו עזי, שמשה רבינו ע"ה אמר זאת בשם כל ישראל, עזי - המזל שלי, וזמרת - ואע"פ שאני בעצמי אפס ואין אעפ"כ אכרית ואכתת השונאים בשביל שיהיה כבוד שמים, וז"פ עזי וזמרת י"ה - בשביל כבוד השי"ת, ויהי לי לישועה - ואע"פ שכוונתי רק להשי"ת אעפ"כ תבוא אלי ג"כ הישועה, וכאשר פירשנו (פ' בהעלותך ד"ה והמן) על פסוק וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו (במדבר יא, ט) יע"ש:
ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עיינות מים וכו' (טו, כז). ובהקדם נפרש הפסוק (שמות א, ח) ויקם מלך חדש וכו', על פי מה דאיתא בספרי המקובלים (ע"ח ש"י פ"ג) שבעולמות העליונים בא אליהם שפע בכל יום ונקרא מה החדש, ולהבין זאת ג"כ בזה העולם שמעתי מכאדמו"ר מוהרי"י זצלל"ה שאמר בשם הרב הגאון מבארדיטשוב זצלה"ה, שהאדם מחויב לעורר על עצמו מדת אין ולהיות שפל בעיניו, ולהיות מוסיף והולך בזה בכל יום יותר ויותר, וע"י שמוסיף בעבדות הש"י יכיר גדולת הבורא ושפלות עצמו, ומחדש בעצמו מדת אין עכדה"ק. וזפ"ה ויקם מלך חדש, רומז למ"ה החדש מלך הדר אילני דחיי שלא הוזכר בו מיתה כלל (ע"ח שם). ומי שהולך בד"ז ואוחז במדת אין יוכל לעורר בחינת מה החדש [ו]נקרא מלך חדש על מצרים, ויוכל למשול על מצרים - על מצערי השכינה, וישלוט עליהם שלא יוכלו להרים ראש. וזה אשר לא ידע, כי בבחינת מ"ה החדש מלך הדר לא היה שם שבירה כלל מז' מלכין קדמאין כידוע (ע"ח שם). את יוסף, ועוד יוכל לגרום לחבר יחד התרין משיחין.
וזפ"ה ויבואו אלימה, שנזכה להשיג הבחינת מ"ה החדש, וזה אלימה, דהיינו שכל אחד יאמר אלי מה, שאלי יבוא בחינת מה, ויהיה אהוב אצלו המדת אין כנ"ל, כי מחמת חטא הנחש טבע האדם מושך להתנשאות ושנא לו מדת אין, אבל צ"ל שנזכה למדת אין, שיהיה אהוב לאדם ויקבל נחת מהמדה זו, וכאשר פירשנו (פ' יתרו) על פסוק (שמות יט, א) ביום הזה באו מדבר סיני יעו"ש. ושם שתים עשרה עיינות מים, שע"י מדת האין נזכה להשיג הארה ושפע ממזלא קדישא בגימטריא ג' הויות קדושות שהם שתים עשרה אותיות (פע"ח ש' הסליחות פ"ח), ואין מזל לישראל (שבת קנו.) - שהבחינת אין הוא מזל של ישראל, ועי"ז הנ"ל זכה להשיג שפע ממזלא קדישא. ושבעים תמרים רומז על שבעים שרי מעלה, דהיינו שע"י הנ"ל יזכו ישראל שישלטו על שבעים שרי מעלה. ויחנו שם על המים, ויחנו לשון חן בגימטריא הוי"ה כלולה מארבעה הויות, מע"ב ס"ג מ"ה ב"ן (מקדש מלך פ' פקודי רכד:), ודו"ק.
ובזה פירשנו ג"כ הפסוק (שמות יג, יח) ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף, כדברינו הנ"ל, שע"י מדת אין נזכה להשיג שפע בני חיי ומזוני ממזלא קדישא, וזה רומז בתיבת ויסב, דהיינו שיהיה לישראל חיים ארוכים, וזה ויסב לשון סבא. וגם יזכו ישראל שיהיה להם בנים כמ"ש (משלי יז, ו) עטרת זקנים בני בנים, וזה ויסב לשון עטרה הסובבת. וגם יזכו ישראל שיהיה להם פרנסה ועושר, וזהו ויסב לשון הסיבה דרך חירות. דרך המדבר, וזאת נשיג ע"י הצדיק שהוא בעיניו כמדבר, על ידו נשיג השפע ההולכ(ו)ת ע"י הצדיק. ים סוף, עד הכנסת ישראל (זח"ב נו.), ודו"ק:
ויהי ביום השלישי לקטו לחם משנה (טז, כב). נ"ל דהנה העיקר העבדות להעלות הניצוצין שנפלו למטה להעלותם לשורשם, ובזה תהיה הגאולה (ע"ח של"ט פ"א), ומה שבשנים הקדמונים ניתקן בזמן רב יתוקן עתה בחבי כמעט רגע כדי לקרב הגאולה שיהיה במהרה, וזפ"ה ויהי ביום הששי, רומז על אלף הששי. לקטו לחם משנה, יתלקטו הניצוצות בכפלי כפלים ממה שבשנים קדמונים, בשביל לקרב הגאולה.
שני העומר לאחד, כי תיקון של עמר נקי נק' תרין אודנין (ע' ע"ח שי"ג פ"ו, יונת אלם פמ"ב, ויקהל משה מאמר אדם דאצילות דף כז.), וכתיב (משלי ד, ה) קנה חכמה קנה בינה, כי בעוה"ז אנו רואים שהוושט מכניס מאכל ומשקה והקנה אינו משמש כלום, וקרא כתיב קנה חכמה קנה בינה, שני פעמים קנה, כי בהזמן הוושט והקנה הם נפרדים אבל למעלה מהזמן אז הוושט נשתווה ג"כ לבחי' קנה ונקרא תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין, וכל אחד כלול מחבירו, וב"פ קנה בגימטריא עמר, וז"פ שני העמר לאחד - שכ"א מישראל ישיג שפע מחו"ב רומז על שני העמר, כי כל אחד כלול משניהם וכנ"ל, וזהו לאחד - לכל אחד מישראל.
וז"פ מאמר הגמרא (עוקצין פ"ג מי"ב) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי י"ש וכו', ואיתא בסה"ק (ע' פרדס שכ"ג פ"א ע' אל, ע' ע"ח של"ה פ"ג) שהסופי דכל דרגין הוא שד"י, ואליו מתאספים שפע מלמעלה, דהיינו כדברינו הנ"ל שהשפע הולכ(ו)ת מחו"ב מקנה חכמה קנה בינה שהם בגימטריא י"ש, וסופי דכל דרגין נק' דל"ת לשון מסכנא דלית לה מגרמא כלום (ע' ת"ז ת' כא נח.), וזהו שדי - שעתה נשלם השם שדי, ולזה עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, כי השפע הולכ(ו)ת ע"י הצדיק, והצדיק ממשיך שפע רק לישראל ואינו מניח לינק חיצונים ח"ו, וזהו שדי שאמר לעולמו די (ע' חגיגה יב.) שלא תתפשט עוד למטה רק לישראל.
ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה, דהנה כתיב בעת הגאולה עד כי יבא שילה (סנהדרין צח:, זח"ג רנג:) בגימטריא משה (זוהר שם), וז"פ ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה, ויגידו לשון המשכה, וכל הגדה הוא מרזא דחכמתא (זח"ג נ:), דהיינו שנזכה להמשיך ולקרב הגאולה מתוך עושר וכבוד, ודו"ק:
ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום וגו' (טז, כה). דהנה השכינה הקדושה נק' חקל תפוחין קדישין (זח"א קנא.), כי היא דוגמת כלה שיוצא(ו)ת בהינומא, מאי הינומא דמנמני בה כלתה (כתובות יז:), והכלה בראשיתה פניה כולה מכוסה, כמו חקל שמכוסה קודם הצמיחה מה שנזרע בה, ואחר החופה נתגלה קצת הינומא, היינו תרין תפוחין דמתחזיין (זח"ב קעז:), ואח"כ הוא זיוויגן ויחודם, וזאת היא סעודת ליל ש"ק הוא סוד ו"ה, זו"נ, וידוע כי ו"ה הוא בחי' אהבה ויראה (ע' זח"ג קכג:), ובאמת צריך להקדים היראה לאהבה, וזה ויאמר משה אכלוהו היום, ליחד ה"ו. כי שבת היום לה', הוא סוד סעודת שחרית. היום לא תמצאוהו בשדה, הוא סוד סעודה ג', שאז איננה בחינת שדה וחקל כנ"ל, כי אז הוא בהדיקנא קדישא בחינת היום, ודו"ק: