זאת חקת התורה (יט, ב). נ"ל כי מצות פרה אדומה נוהגת גם כן בזמן הזה, הגם שהמצוה בפועל אין לנו אבל ר[ו]חניות מצוה זו ואורה מה שטהרה יש לנו גם עתה, כמו מצות הקרבנות שאין לנו עתה בפועל וכנגד זה יש לנו התפילה שהיא במקום קרבן (במ"ר יח כא, זח"ב כ:). והנה הפרה אדומה היתה נשרפת והיתה נעשית אפר ונשלך לתוך שריפת הפרה עץ ארז ואזוב וכו', כמו כן צריך האדם לעשות את עצמו אפר הפרה ולשרוף כל סיג ופסולת שלו ע"י התלהבות שיתלהב לבו לעבודתו ית"ש, ומום היותר גדול באדם הוא הגבהות כמו שכתוב (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ולזה רומז עץ ארז שהוא גבוה, וגם לפעמים יש לאדם ענוה אבל היא פסולה כי אין כוונתו לשם פעלו כי אם להתנשאות, וזה רומז לאזוב שהוא נמוך והוא ג"כ בשביל גאות, ע"כ צריך האדם להשליך הכל לתוך שריפת הפרה ולשרוף הכל ויהיה שפל ואין בעיניו באמת כמו אפר, ולטהר ולקדש עצמו. וע"י מה יוכל האדם לטהר עצמו, לזה צריך האדם להעלות עצמו עד אימא עילאה רומז לבינה, כי שם הוא מקור הטהרה והסליחה.
ובזה פירשנו הפסוק (במדבר יט, יב) הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי, דהיינו כשרצונו לקדש ולטהר עצמו, ביום השלישי - צריך להעלות עצמו עד עולם הבינה נקרא ביום השלישי. וביום השביעי - ואח"כ להמשיך שפע לכנסת ישראל רומז למלכות נקרא יום השביעי (זח"א מז:), שיהיה כאמה בתה (ע' זח"א קעג:). יטהר - אם עושה כן אותו האיש הוא מקודש ומוטהר ומשיג שפע מטהירו עילאה, וכל מארי דדינין בדולים ממנו.
וזפ"ה זאת חקת התורה, זאת רומז לכנסת ישראל כמו שאמר דוד המלך ע"ה בזאת אני בוטח (תהלים כז, ג). חקת נק' בינה, חקיקה עילאה, דהיינו כנ"ל להמשיך שפע מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגלייא, משורש בינה עד בחינת מלכות. וכשנמשך שפע מלמעלה נמשך ע"י עמודא (דאמצעותא) [דאמצעיתא], וזה זאת חקת התורה, ותורה רומז לת"ת (ת"ז הקדמה ו.). אשר ציוה ה' לאמור - ומי שעבודתו הוא בד"ז לאותו האיש מצוה השי"ת לאמור, שעל ידו יומשך השפע למאה.
ובזה פירשנו הפסוק (במדבר כא, יז) אז ישיר ישראל את השירה הזאת, כדברינו הנ"ל, וזה מרומז בתיבת אם דהיינו שאלי"ף רומז לבינה כמ"ש אלי"ף חכמה אלי"ף בינה, וזיין רומז למלכות (ע' פרדס שכ"ז פ"י), וזה אז, ישיר הוא לשון המשכה, דהיינו שהמשכתו יהיה בד"ז מאלי"ף שרומז לבינה, עד בחינת מלכות ע"י עמודא דאמצעותא סוד התפארת:
עוד נ"ל על פי מה שפירשנו אז ישיר משה (שמות טו, א), כי לעתיד שיהיה הכל בתיק[ו]ן יהיה בחינת שיר כמו שכתוב (ע' ישעיה ל, כט) השיר הזה יהיה לכם וכו', ולעת עתה בגלות הוא בחינת שירה בחינת נוקבא (זח"ג רא.), וזה אז ישיר משה - שמשה רבינו ע"ה הוא בעצמו היה בבחינת שיר, כי כבר מתוקן חלקו, אבל ובני ישראל לא היו עדיין בבחינה זו כי אם בבחינת שירה, וזה ובני ישראל את השירה הזאת, ובזה מתוקן קושי(ו)ת הרש"י בחומש יעו"ש. וזה אז ישיר ישראל, דהיינו כשהצדיק הוא ממשיך בד"ז הנ"ל אזי יהיו כל ישראל בחינת שיר בבחינת דכר, את השירה הזאת - דהיינו מבחי' שירה יהיה בחינת שיר. עלי באר, פירוש ואח"כ צריך להעלות הכנסת ישראל עד אימא עילאה. ענו לה, נקרא יחוד, דהיינו ליחדה ולקשרה למעלה:
וזה ג"כ פירוש הפסוק (במדבר כא, לא) וישב ישראל בארץ האמורי, כי איתא בזוה"ק (ע' ח"א רלג., ח"ב ד.) כ"מ שכתיב ישראל סתם רומז לישראל סבא, דהנה מצינו במתן תורה דכתיב (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני, כי היה רק לשעה ולזה היה אצלו כביכול בחינת ירידה, אבל כשנזכה שיתוקן הכל כנ"ל, אז ישרה אלהותו ית"ש עלינו תמיד ויהיה בבחינת ישיבה, וזה וישב ישראל בארץ האמורי נק' ארץ ישראל, וגם אמורי הוא לשון אימרא, רומז לכנסת ישראל, אימרא הוא לשון שפה בגימטריא שכינה:
זאת חקת התורה אשר ציוה ה' לאמר (יט, ב). דאיתא בזוהר הקדוש ובכתבי האר"י זלה"ה (ע"ח של"ה פ"ב) אצילתה דרחל ולידתה מחזה דת"ת ולמטה. וצ"ל זה, כי ח"ו לחשוב שום גשמיות למעלה ולא תואר ולא תמונה. ופירוש הנכון הוא כך, כי ידוע שרחל נקרא עולם הדיבור והאדם הוא בחינת מדבר מדצמ"ח וצריך האדם להשגיח בעינא פקיחא להעלות כל הדיבורים שלו למעלה, אפילו מה ששומע מהמון עם דברים זרים ח"ו צריך האדם להעלות אותן אל שורשן, וכמו שהוא מקשר ומעלה כל הדיבורים ממטה למעלה כן עולם הדיבור יש לו ג"כ עליה לשרשו, וזה מה שמובא בזוהר וחזה התנופה (ויקרא י, טו) לשון תנו פה, פירוש שצריך ליתן הפה שהוא עולם הדיבור אל שרשו דהיינו אל חזה, וגם חזה לשון השגחה והסתכלות, דהיינו שצריך להשגיח על ענין זה בעינא פקיחא שלא יושאר שום דיבור למטה, וידוע כי מדת המלכות נק' זאת (זח"ב קנח:), והתורה מרומז על ת"ת (ת"ז הקדמה ו.), וז"פ זאת חוק"ת התורה, ר"ת חזה, ותיבת חקת לשון חקיקה, שנאצלה בחינת זאת מחזה הת"ת, וחזה לשון השגחה כנ"ל שצריך להשגיח שלא ישאר שום דיבור למטה, ויגרום בזה להעלות ג"כ עולם הדיבור לשרשו, ולזה האדם שעושה כנ"ל יש לו רשות לדבר, וז"פ אשר צוה ה' לאמר, וכמו כן שמעתי אומרים בשם הרב המגיד ממעזרוטש רבי מאיר אומר הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה (אבות פ"ו מ"א), דהיינו שיש לו רשות לדבר דברים הרבה, לפי שיכול לעלות כל הדיבורים לשורשם:
או יאמר אשר ציוה ה' לאמר, מי שעושה כנ"ל ועושה נחת רוח להשי"ת הוא יכול לצוות להשי"ת כביכול להנהיג העולם במדת החסד והרחמים, וזה מרומז בתיבת לאמר - שיהיה נייחא בעולם לשון אמירה, כמו שכתיב (איוב כב, כח) ותגזור אומר ויקם לך, צדיק גוזר והקב"ה מקיים (ע' תענית כג.):
או יאמר זאת חקת התורה, על פי מה שפירשנו הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה ונהנין ממנו עצה (אבות פ"ו מ"א), דהיינו הלומד תורה לשמה לשם ה', כנ"ל שמיחד ה"א תתאה שנקרא זאת אל ת"ת שנק' תורה, ולפיכך נהנין ממנו עצה, כי אין לך דבר בעולם שאין לו מציאות בהתורה וזה שלומד תורה לשמה כל רז לא אניס ליה ולפיכך יכול ליתן עצה הגונה. וזפ"ה זאת חקת התורה, היינו שמיחד בחינת זאת אל התורה, וגם ר"ת חזה לשון חזיון, שמסתכל בהתורה, וע"י התורה יכול ליתן עצה הגונה, וזהו אשר ציוה ה' לאמר - לזה ציוה ה' שיאמר לכל אחד מבוקשו כראוי, שאפילו דברי גשמיי מדבק ומקשר הכל אל התורה:
זאת חקת התורה (יט, ב). ויש לדקדק דהל"ל זאת חקת הטהרה כמו זאת חוקת הפסח (שמות יב, מג), וראיתי שכבר העיר האור החיים בזה. ונ"ל, דהנה האדם השלם שתיקן נשמתו נקרא תורה כי נכלל בו התורה הקדושה, כי כמו שיש באדם שיעור קומה כך כביכול בהתורה הקדושה, וכשאדם מתקן איבריו ומאירים עד למעלה בשיעור קומה העליונה אז מתקן אברי התורה מחלק נשמתו, ולכן נקרא בשם תורה, כמו דאיתא בגמרא (מכות כב:) הני בבלאי וכו' דקיימי קמי אורייתא ולא קיימי קמי ת"ח.
והנה התורה הקדושה הורה לנו שיש מצות נגלים ומפורשים טעמיהם, ויש מצות סתימות כגון מצות פרה, וכולן שווין וצריכין אנו לשמור את כולן אפילו אם לא נדע טעמיהם, כמו כן הצדיק שבדור שמכונה בשם תורה לפעמים מעשיו סתומים ואעפי"כ אסור להרהר אחריו, כי הצדיק הנ"ל כל דרכיו משפט וכל מעשיו לשמים.
וזפ"ה זאת חוקת התורה, ולזה כתיב התורה, נכלל בכאן ג"כ את הצדיק שנקרא תורה כנ"ל, הגם שמעשי הצדיק הם לפעמים כמו חקה, שמעשיו סתומים, אעפי"כ אשר ציוה ה' לאמר, ואמירה הוא לשון חטיבה ונחת רוח - אעפי"כ צריך אתה לאהוב את הצדיק:
הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר וכו' (יט, יב). נ"ל דהאדם הרוצה להאיר ולתקן נשמתו צריך להעלות עצמו בעומק מחשבתו עד ראשית עליון ומשם להמשיך לעולמות התחתונים כל השפעות טובות, וז"פ הוא יתחטא בו - שבאם רצונו לחטא ולתקן עצמו, וגם כולל גם כן באם רצונו שיהיה בבחינת כבן המתחטא לפני אביו (ע' תענית פ"ג מ"ח), ביום השלישי - צריך להעלות עצמו עד ראשית עליון, ושלישי רומז לג"ר חב"ד, ולזה כתיב ביום, שאע"פ שהם ג' בחינות הם באחדות גמור והם חד ראשית, אבל וביום השביעי - תראה להמשיך שפע ממקור עליון עד מדריגה שביעית, יטהר - פירוש אם תעשה כן יטהר, תהיה טהור גברא, כי זה דרך הישר לעבודת השי"ת להיות דבוק למעלה ולהמשיך משם השפעות לעולמות התחתונים וכאשר שמעתי מכאדמו"ר מוהרי"י זצלה"ה פירוש הגמרא (פסחים ח.:) הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, יעו"ש בארוכה. ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי, פירוש שאין לו בחינות אלו הנ"ל, והיה כי יעשה לאחת מאלה לא יטהר - פירוש אינו עדיין בתיקונו, רק עיקר דרך הישר לעשות כדברינו הנ"ל:
ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי (יט, יז). ויש לדקדק דאיתא בגמרא (פסחים ג.) עיקם הכתוב ח' אותיות שלא להוציא דבר מגונה, גם כאן הול"ל ולקחו לטהרו. ונ"ל בהקדם פירוש הפסוק (ויקרא ו, ג) והרים את הדשן אשר תאכל האש, כמו שפירשנו למעלה באריכות, היינו שהצדיק מעלה את העולמות וכל הנשמות ומעלה ג"כ את האדם שהוא בחי' דשן כנ"ל, אשר תאכל האש - שיש לו התלהבות, וע"י התלהבות הוא עיקר עליתו יעו"ש. וזפ"ה ולקחו לטמא, דהיינו הת"ח לשון לקח טוב (משלי ד, ב), שהת"ח מעלה אותם שהם בחי' טמא מעפר שריפת החטאת, שהיא נחשב בעיני עצמו לטמא מעפר שריפת החטאת, היינו ששורף החטאת נעורים ע"י התלהבות ואעפי"כ הוא נחשב בעיניו כאין, לזה יכול הצדיק להעלות, כמו שפירש כאדמו"ר מוהרי"י זצללה"ה על פסוק (ישעיה נ, י) מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים, דהיינו שהלך החשכות מאתו, ואפי"כ אין נוגה לו, וצריך הת"ח להמשיך עליו אהבת ה', וז"פ ונתן עליו מים חיים אל כלי, שהוא שם מע"ב שמות הק' שמרומז על חסדים (פרדס שכ"א פ"ה), גם רומז תיבת כלי אל המחשבה לשון בנכליהם (במדבר כה, יח), שיטהר מחשבותיו:
ויסעו בני ישראל ויחנו באובות (כא, י). דהנה אנו אומרים ג"פ ויכולו כנגד ג' עליות שיש להשכינה הק' כביכול, א' לבחי' נה"י וא' לבחי' חג"ת וא' לבחי' חב"ד, וזה העלאה הוא ע"י קידוש (פע"ח ש' השבת פי"ג). וזה ויסעו בני ישראל רומז לנה"י, כי ברא כרעיה דאבוה (ע' עירובין ע:, תוס' יבמות ג. ד"ה מקמי), ובחינת נה"י נק' רגלי חסידיו, וזה ויסעו בני ישראל - דהיינו שיש העלאה לכנסת ישראל עד בחי' בני ישראל כנ"ל. ואח"כ ויחנו באובות, לשון אבות, רומז לחג"ת (ע' זח"ג קעט:). ואח"כ ויסעו מאובות, ויחנו בעיי העברים, רומז לחב"ד (חסר הסיום):
ויסעו בני ישראל ויחנו באובות (כא, י). נ"ל דהנה השי"ת ב"ה כשברא עולמו שיער ברצונו הפשוט שאי אפשר להיות גילוי העולם כי אם ע"י מדת יעקב, וזה סוד שלש רגלים תחוג לי בשנה (שמות כג, יד), דהיינו בעת שהי' חקיקה וציור העולמות, ותח[ו]ג הוא לשון חג חוגה, היה ע"י שלש רגלים ונה"י נק' רגלים כי כן הוא מה שלעולמות העליונים הם נצח הוד רומז לת"א ולעולמות התחתונים הם בחי' ראש, וז"פ ויסעו בני ישראל רומז לנצח והוד שהם בחי' בנים לישראל רומז לת"ת (ע' זח"א קמז., קעב:), וצריך שיהיה להם עליה, ויסעו לשון התרוממות. ויחנו באובות, לשון אבות - שיהיה להם עליה במקום אבות, רומז לחג"ת, ודו"ק:
עוד נ"ל, דהנה יש צדיקים אשר כל מגמותם ותשוקתם רק להמשיך טוב לישראל ותמיד לא יחשו, ולהצדיק כזה צריך להיות לו סיוע וסעד שלא כדרך הטבע מלמעלה מהזמן, וז"פ ויסעו בני ישראל - פירוש מי שבונין את ישראל וממשיכים עליהם כל טוב, ויחנו באובות - צ"ל להם סיוע מאבות העולם:
ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב (כא, טו). נ"ל כי יש נחל לעילא נחל לתתא, נחל דלעילא נקרא נ"וצר ח"סד ל"אלפים ר"ת נחל, נחל דלתתא נ"פשינו ח"כתה ל"ה' ר"ת ג"כ נחל, וצריך להמשיך שפע מנחל עליון לנחל התחתון, וצריך להשגיח ולהמשיך השפע רק לישראל וכפי ששמעתי מכאדמו"ר ממעזבוזש שיחיה עפ"י וערבי נחל (ויקרא כג, מ) היינו שמערב הנחלים וממשיך שפע מנחל עליון לנחל התחתון, וצריך להשגיח ולהמשיך השפע רק לישראל ולא יינקו הרשעים ממנה, והצדיק שמערב הנחלים כנ"ל הוא נוטה השפע למי שרוצה, וזפ"ה ואשד הנחלים - לשון שפיכה, ששופך מנחל עליון לנחל התחתון, אשר נטה - הוא יכול לנטות השפע שתילך רק לישראל וישבתו השונאי ישראל, וזהו לשבת ער, ער לשון שונאים, וגם לשבת - שיהיה ישיבה בעולם, לשון (ישעיה מה, יח) לא תוהו בראה לשבת יצרה, ונשען לגבול מואב רומז לאו"א, כי מואב רומז על אבא לשון אב, וגבול רומז על אימא לשון גבול לתורא (ע' ב"מ סט.), ופני השור משמאל, דהיינו שהצדיק הזה הוא נשען ונסמך מלמעלה שיצליח בכל ענינים:
ואשד הנחלים (כא, טו). בהקדם פירוש הפסוק (תהלים קד, י) המשלח מעיינים בנחלים, דהנה מפי עליון לא תצא הרעות (איכה ג, לח), והנה בערך המקבלים השפעות הגם שמקורם המה מקור הרחמים והחסדים אעפי"כ נק' ה"ח וה"ג לפי המקבלים, והם שני נחלים, וז"פ המשלח מעיינים בנחלים, שנקרא במקורם מעיינים, בנחלים אח"כ לפי המשכתם נק' נחלים, בין הרים יהלכון, כי האבות נקראו הרים (שמ"ר טו, ד) והם המדות הקדושות כידוע (ע' בעמ' הקודם), ישקו כל חיתו שדי - מהמדות הק' יורד להשפיע להחיות הקודש. נשברו פראים צמאם, כי פראים הוא מלשון פרא אדם (בראשית טז, יב), וצמא הוא לשון תאוה, והפראים המתאווים הם ישָברו ע"י שפע הנחלים שהם חו"ג. וז"פ ואשד הנחלים - ר"ל משפך הראשון שהוא תחילת השפעה, משם יורדות להנחלים שהם ה"ח וה"ג, אשר נטה לשבת ער - ר"ל מלשון לשבת יצירה (ישעיה מה, יח), שהם נוט(ע)ים לקיים העולם בה"ח, וגם לשבת הוא מלשון השבתות חמץ, ער הוא מלשון ויהי ערך וכו' (שמ"א כח, טז) - שמהשפעות טובות הקדושות נופלים שונאי ישראל ע"י ה"ג, ונשען מלשון משען לחם (ישעיה ג, א), שהם תמכי אורייתא, שגם עליהם יורדות השפעות טובות. לגבול מואב נקרא מדת בינה, כי חכמה הוא מואב מלשון אב, וגבול מואב הוא בינה, ודו"ק:
ומשם בארה וכו' (כא, טז). בהקדם פירוש כאדמו"ר מוהרי"י זצללה"ה על פסוק (דברים ל, ד) אם יהיה נדחך בקצה השמים, כי מדת יסוד סיומא דגופא (ת"ז הקדמה יז.) נקרא קצה השמים, ואם ח"ו יהיה נדחך במדת יסוד, לשון שממה, ר"ל גם כי ח"ו יהיה שומם אעפי"כ יקבצך ה' אלהיך. ומשם בו' נוספות, ר"ל גם אם ח"ו יתרבה השממון ואעפי"כ יקחך, מלשון נקוטנא לי בידאי מאן מירבי כו' (ע' חגיגה טו:).
וז"פ הגמרא (מנחות כט:) רבי עקיבא היה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תלים של הלכות, כי הנה כל הנשמות הקדושות והגדולות הקב"ה נוטע אותם במקום עומק הקליפות כדי להכניעם ולברר הני"ק שנשארו בתוכם בעת שבירת הכלים, כמו אברהם היה בן תרח שהיה ראש לעובדי ע"ז, וגם ר"ע היה ממשפחת גרים, ועי"ז כשרצה לעבוד השם היה קשה לו מעשה אבותיו קוצים ודרדרים, וכשאדם מכניע החלק הרע מקרבו ומברר מדותיו גורם יחוד עליון בג"ע, ואח"כ נמשך הדבר לעוה"ז ונעשה מזה הלכה, וז"פ על קוץ וקוץ - ממה שעקצו אותו כקוצים וברקנים, נעשה מזה תילי תלים של הלכות.
וז"פ ומשם בארה, משם הוא מלשון שממה, ר"ל כשזוכה אדם לעלות משממון שלו, בארה - פירוש הוא זוכה לתורה שבכתב שהם ה' חומשים. הוא הבאר, וג"כ זוכה לחבר תורה שבכתב לתורה שבע"פ הנק' באר שמבאר התורה שבכתב כמ"ש (דברים כז, ח) באר היטיב. אשר אמר ה' למשה, ר"ל זוכה למדריגת משה להיות בעלה דמטרוניתא (זח"א כא:), שמצוה עליה, והצדיק גוזר והיא מקיימ'. אסוף את העם, וזוכה ע"י מעשיו לקיבוץ גליות. ואתנה להם מים, ר"ל להמשיך שיהיה קיבוץ גליות בנחת מתוך הרחבה ע"י השפעות טובות. גם מים בגימטריא מלך, שהמלך המשיח לבו רך כמים, ר"ל שזוכה לקרב הגאולה וביאת משיח והתרוממות קרן ישראל ומלכות בית דוד מהרה אמן:
אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה (כא, יז). בהקדם פירוש הפסוק (שמות טו, א) אז ישיר משה כו' את השירה, אשר לכאורה אינו מובן על שנותו לכתוב אצל ישראל את השירה לשון נקבה, לא כן אצל משה נאמר ישיר לשון זכר. אולם יובן על פי משחז"ל (זח"ג ז:) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, ר"ל כי כן עלתה במחשבתו בעת בריאת העולם לקבל נחת רוח מהאדם התחתון, ולזה לא היה תיקון העולם עבור מלכים שמתו כנודע למען יתקנו זאת הצדיקים בכל דור ודור ויקבל הקב"ה נחת רוח מאתם (ע' ע"ח ש' הכללים פ"ב), וכשאדם ישליך נפשו מנגד ולא יביט ולא ישגיח על הנאת העולם כלל, רק מחשבתו צלולה וברורה בעבודתו למען גדולות שמו, ואהבתו ויראתו על פניו תמיד בלתי הפסק רגע, ולא יעשה שום תנועה גדולה או קטנה רק למען יקבל ה' נחת רוח מאתו, זה נקרא בחינת דכר שמשפיע בעבודתו לכל העולמים. וזפ"ה אז ישיר משה, שמשה היה בבחינת דכר כנ"ל, ולזה נאמר ישיר בחינת דכר, ולכ"י את השירה, הוא בחינת נוקבא, כי לא כל אחד זוכה לעבדות כזה בחינת דכר, ובני עליה המה מועטים. וזפ"ה אז ישיר ישראל, שגם ישראל היו רוצים להגיע למדריגת משה בחינת שיר.
עלי באר ענו לה, כי הנה יש שני בארות באר עליון ובאר תחתון כידוע (ז"ח חקת נ.), והאדם צריך לגרום בעבודתו לקשר יחד שני הבארות ולהשפיע מעליון לתחתון, וזה הבארות (ע' בראשית כו, יח) אשר חפר יצחק וסתמום פלשתים במעשיהם, ויצחק זכה לבארות הנ"ל ע"י עקידה, והנה כל האדם אשר יושרש נפשו מתאוה רעה או אהבה רעה זה ג"כ נקרא בחינת עקידה, כמו ששמעתי מכאדמו"ר מוהרי"י מלובלין זצוקלה"ה פירוש על פסוק (בראשית כב, יג) והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, והנה איל אחר - ר"ל חוץ מעקידת יצחק יש עוד עקידה, נאחז בסבך - האדם אשר מסובך בתאוות רעות ומדות רעות ח"ו ומשרש נפשו מזה, ג"כ נקרא בחינת עקידה, וזה בקרניו, לשון כי קרן אור פניו (ע' שמות לד, כט), שתהל אורו עד כסא כבודו ית"ש, ואדם כזה ג"כ זוכה לבארות הנ"ל כמו יצחק.
וזפ"ה עלי באר ענו לה - ר"ל שתעלו הבאר התחתון עד העליון. ענו לה, ענו הוא לשון עונה, שתקשר יחד קוב"ה ושכינתיה ויהיה יחוד גמור. וזה באר חפרוה שרים, שרים נק' שבעים אומות העולם שיש להם שרים למעלה (זח"א מו:), חפרוה הוא מלשון חפרה הלבנה (ישעיה כד, כג), ר"ל הבאר אשר בזוהו בלבם ומאסו שבעים אומות כמו שכתוב סתמום פלשתים (בראשית כו, טו). כרוה נדיבי [ה]עם, כנ"ל, כי האדם המנדב לבו לעבודת ה' הוא נקרא בחינת עקידה וזוכה לבארות הנ"ל, וזה כרוה נדיבי עם, שנדיבי עם יחפרו הבארות כמקדם. מחוקק, הוא בחינת משה (אותיות דר"ע אות ס, ע' רש"י), ר"ל ההשפעה תלך אצל ת"ח, ומשענותם, הם תמכי אורייתא, גם עליהם תלך השפעתו אמן כן יהי רצון:
באר חפרוה שרים כרוה נדיבי [ה]עם וכו' ונשקפה על פני הישימון (כא, יח-כ). ג"כ פירושו כנ"ל בפירוש הפסוק ואשד הנחלים וכו' יעו"ש שצריך להמשיך שפע על ישראל מבאר מים חיים, ושונאי ישראל יחפרו ויבושו, וזה חפרוה שרים - שיחפרו ויבושו האומות, כרוה נדיבי [ה]עם - שצריך לעורר ישיני חברון שהם האבות שיעוררו רחמים על ישראל, במחוקק במשענותם, מחוקק היינו ת"ח לשון מחוקק מבין רגליו (בראשית מט י, ע' רש"י), ובמשענותם - הם תמכי אורייתא, שיהיה יחוד גמור ואמיתי ביניהם. וממדבר מתנה, מי שהוא כמדבר בעיני עצמו זוכה להשיג מתנה הזאת הנ"ל לישראל, וממתנה נחליאל - ואע"פ שיזכה למדריגה זו לא יעלה על לבו שהוא פעל זאת רק השי"ת הנחיל אותם וז"פ נחליאל, ומנחליאל במות - וכשיזכה להבין שהשי"ת הנחיל אותם כל זאת אז יוכל לעלות למעלה, ומבמות הגיא - ואז יכול להמשיך שפע מעולמות העליונים נקרא במות, הגי - לעולם התחתון. ונשקפה על פני הישימון, לשון משקוף - שיהיו נשקפים ונאבדים האומות. או יאמר ונשקפה על פני הישימון, לשון השקיפה ממעון קדשך (דברים כו, טו), שהצדיק צריך להשגיח אפילו על פני הישימון, אותם שהם אצלם אחר היאוש, צריך לתקן אותם ולהאיר את נשמתם:
באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם וכו' (כא, יח). נ"ל דאיתא בגמרא (סנהדרין כב:) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, כי ברוכים הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת הרחמים (ע' בר"ר עג, ג), וכלי הוא שם א' מע"ב שמות הק', מורה על חסדים הקדושים (פרדס שכ"א פ"ה), ואשה מורה על גבורות (זח"ג לד.), וברוכים הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת הרחמים (ע' בר"ר עג, ג), וזה למי שעשאה כלי - שהשכינה כביכול כורתת ברית למי שעשאה כלי, למי שממשיך לה חסדים עליונים וממתיק כל הדינים. וז"פ ונתן עליו מים חיים אל כלי (במדבר יט, יז), כי סוד הפרה היה ג"כ בחי' גבורות (זח"ב רלז. ע' מ"מ, טעמי המצות פ' חקת), וזה ונתן עליו מים חיים, מימי חסדים העליונים, להמתיק כל הדינים, וזהו אל כלי וכנ"ל.
וזפ"ה באר חפרוה שרים, ועשאוה כלי, דהיינו שהמשיכו לה חסדים עליונים והמתיקו כל הדינים. ולא תאמר דוקא שזאת עשו האבות עולם, ולזה כתיב כרוה נדיבי עם - הם הצדיקים שבכל דור ודור המתנדבים רצונם אליו ית"ש, יכולים גם כן לכרות ולעשות כלי, דהיינו להמשיך לה חסדים עליונים.