והיה עקב תשמעון וכו' (ז, יב). דהנה כתיב (זכריה יד, ד) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, דהנה עתה בדור הזה צריכים אנחנו לתקן רגלים דא"ק, ועיקר התיקון תלוי שיהי' אהבה ואחוה ודביקות בין אומה הישראלית, ודבר זה צריך לפרסם, אע"פ שהדור הזה נוכל לומר עליו שהוא דור דעה, אבל כל אחד אינו רוצה כי אם בתיקונו ואינו משגיח על כלל ישראל, והעיקר להשגיח על התיקון העולם. וזה שאמר בזוה"ק (ח"ג קכז:) עד אימתי ניתיב בקיימא דחד סמכא. כי כשיש אחדות בין ישראל נעשה מהם פרצוף שלם וח"ו להיפך.
וז"פ והיה, לשון שמחה (בר"ר מב, ג), שיהיה שמחה לפני הבורא ב"ה, עקב תשמעון, עקב רומז על עוקבא דמשיחא, תשמעון לשון אסיפה, דהיינו בעוקבא דמשיחא יתוקן העוקביים במה שישראל מתאספים יחד[י]ו ויש ביניהם אחדות.
ועי"ז יזכו לגאולה ויומתקו כל הדינים, וזה מרומז בתיבות תשמעון את המשפטים האלה, כי אלה רומז על דינים ח"ו, וכשיהיה אחדות בין ישראל אז יוכלו להמתיק הדינים ולהעלות אותם אל עולם עליון סוד השמועה.
ושמר ה' אלהיך לך את הברית, שלא תפגום ח"ו בברית קודש. גם את הברית, שישמור לך השי"ת הבנים שלך שלא ישלוט בהם רע כלל. עוד ושמר, שיתן לך כח לשבור מחיצות של ברזל ואבנים שלא יהיה לך מסך מבדיל בינו ית"ש, ויהיה תיבות ושמר כמו השמיר שהיה בבנין המקדש שהיה מפוצץ סלעים (סוטה מח:). עוד ושמר לשון נוקבא (זח"א מח:) עולם היראה, ואיתא בזוה"ק אית יראה ואית יראה, דהיינו יראה עילאה ויראה תתאה, ויראה תתאה היינו שמתירא מהשי"ת ב"ה, והם כשני דברים מופרדים, היראה לבד והיראוי לבד, אבל היראה עילאה היראה והיראוי הם באחדות גמור, וז"פ ושמר ה' אלהיך לך, דהיינו שיתן לך יראה עילאה, דו"ק והבן.
ואהבך וברכך, וברכך לשון בריכה, דהיינו שיתן לך אהבה רבה, להמשיך חסדים, ועי"ז תהיה בריכה וצינור להשפיע שפע לכל ישראל.
והרבך, דאיתא בפרקי אבות (פ"א מ"ו) עשה לך רב, וקשה האיך יוכל האדם לעשות עצמו לרב, ממה נפשך אם הוא באמת רב אינו צריך לעשות עצמו לרב, ואם אינו ראוי לזה מה יפעול שיעשה עצמו לרב. רק האמת הוא כשאדם לומד תורה לשמה עיקר כוונתו צ"ל ליחד קב"ה ושכינתיה ליחד י"ה בו"ה, כי ו"ה צריך תיקון תמיד כידוע, וכשעושה כן אזי אור התורה מאיר בתוכו ומלמד לאדם דרכי השי"ת, וז"פ המשנה עשה לך רב וכנ"ל. וזה והרבך, דהיינו ו"ה רבך, דהיינו באם שלימודך יהיה בכוונה זו ליחד י"ה בו"ה, אזי זאת יהיה רבך, ותזכה להשיג אור התורה וללמדך דרך השי"ת:
עוד נ"ל והיה עקב תשמעון, דאיתא ראשית המחשבה סוף המעשה, ואיתא בספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה (פ"א מ"ו) הי' נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, וידוע די"ב צירופי הוי"ה ב"ה מרומזים כל אחד על חודש מחדשי השנה, והצירוף של חודש תשרי הוא והי"ה (משנ"ח מס' ליל ר"ה פ"א), ומילת עקב מרומז על חודש אלול שהוא סוף השנה, וז"פ והיה עקב תשמעון - שתרא' להמשיך הארה וקדושה מראש השנה שמרומז בחי' והי"ה, תרגיש זאת הקדושה בסוף השנה שמרומז בתיבת עקב. ולזה אנו רומזים מה שאנו תוקעין בחודש אלול - כדי להמשיך קדושת ראש השנה בחודש אלול. וזה ראשית המחשבה סוף ראש השנה, כי כולם בחכמה עשית (תהלים קד, כד), בסוף המעשה - רומז על חודש אלול סוף השנה.
וז"פ הגמרא (שבת קנב.) דוק בכ(י)כי ותשכח בנגרי, וידוע (לקוטי תורה פ' עקב) דל"ב שנים מרומזים על ל"ב נתיבות החכמה, וז"פ דוק בכ(י)כי - הם שינים רומז על חכמה עליונה, ותשכח בנגרי - סוד הרגלים. וז"פ (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה', כי יראת ה' היא סוד מדריגה תחתונה וצריך להמשיך עליו מראשית המחשבה סוד החכמה. וז"פ (זכריה יד, ד) ועמדו רגליו ביום ההוא על [הר] הזיתים, כי שמן רומז לחכמה (זח"ג לד., לט.), דהיינו להעלות בחי' רגלים אל סוד חכמה עליונה, ודו"ק:
לא תערוץ מפניהם וכו' (ז, כא). יבואר על פי מה שפירשנו כבר הפסוק (שמות טו, ו) ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, כי המשכת הקדושה לישראל הוא ממקום גבוה נקרא ג' ראשונות כח"ב, ולזה הם מכונים בשם ישראל, לשון ראש לי, כי ישראל עלו במחשבה (בר"ר א, ד) וממעשיהם הטובים נעשה עטרה למעלה, ולפיכך צ"ל המשכת שפעתם ממקור הנ"ל, אבל עדיין לשמור שלא יונקי הקליפות מהשפע הקדושה ושלא יוכלו האומות להציר לישראל, וברוכים הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת הרחמים (בר"ר עג, ג) ועושים צירופים ויחודים משמות הק' לכבודו ית"ש ובזה הם מבריחים הקליפות מהקדושה ונעשה נגוף למצרים ורפוא לישראל (זח"ב לו. ע"פ ישעיה יט כב), וזפ"ה ימינך ה' נאדרי בכח - היינו שהשי"ת יחזיק אותו בחסדים העליונים מג' ראשונות נרמז בתיבות בכ"ח, ובאותו פעם שבא שפע לישראל נופל פחד ובהלה על האומות שלא יוכלו להיצר לישראל, וזפ"ה ימינך ה' תרעץ אויב, תרעץ מספר ג' ספירות הראשונות, והיינו להם נעשה צירוף אחר שיהיו נשברים, ולישראל שהם מקבלים עול מלכותו עליהם תמיד נעשה מתיבות תרעץ עצרת, לשון יעצור בעמי (שמ"א ט, יז) לשון מלוכה, שעי"ז נזכה לראות מלכות בית דוד על מכונה.
וזפ"ה לא תערוץ מפניהם, היינו לישראל עם קדושו לא יהיה הצירוף של תרעץ כי אם עצרת כנ"ל. כי ה' אלהיך בקרבך, ה' אלהים רומז לחו"ב (זח"א כו.) וקוצו של יו"ד רומז לכתר עליון (זח"ג סה:), כי המשכת קדושתם הוא מג' ראשונות כנ"ל. אל גדול ונורא, שנזכה לגדולות ונוראות מהרה אמן נצח סלה ועד:
כי ה' אלהיך מביאך וכו' (ח, ז). כי השי"ת ב"ה ברא בהעולם זיי"ן מדות, והם נקראים זיי"ן ימי הבנין, והמה בקדושה, ואת זה לעומת זה נק' שבעה עממין, וצריך האדם לתקן זיין מדותיו ולהאירם, וכל מדה ומדה שמתקן בהקדושה כשזה קם זה נופל, עד שמתקן כל המדות הקדושות וזוכה להשיג האור בחי' הנק' ארץ הקדושה. וזפ"ה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה, דהיינו שתתקן המדות שלך ותשיג בחי' ארץ הקדושה.
ארץ נחלי מים, ויהי' לך רצון ותשוקה ותוכל להמשיך ממזל העליון השפעות קדושות, וזהו נחלי - הת' נ"צר ח"סד ל"אלפים (שמות לד, ז) מרומז על מזל עליון (ע' פע"ח ש' הסליחות פ"ח, ש' הלולב פ"א), מים - דהיינו שהשי"ת ב"ה נותן לך כח ו[מ]משלה ותמשול בהאומות, היינו שדיבורך ימשול בהאומות ומה שיצא מפיך יהיו מוכרחים לקיים, וכמאמר הכתוב (במדבר כד, ז) וזרעו במים רבים, וזרעו לשון ממשלה, ומים רבים נק' האומות, וזפ"ה ארץ נחלי מים, ארץ לשון רצון, נחלי - שתוכל להמשיך ממז"ל העליון שנקרא נח"ל, ויהי' לך ממשלה על האומות שנק' מים.
עינות ותהומות, היינו שתמשיך השגחה עליונה מעינא פקיחא שמרומז בתיבת עינות, ותשפיל הסט"א וירדו לנוקבא דתהומא רבא, וזה מרומז בתיבת ותהומות.
יוצאים בבקעה ובהר, כי השפע הולכ(ו)ת מגן עדן עליון לגן עדן תחתון, (זח"א קכה.) והצדיק שבדור מוריד השפע מגן עדן תחתון עד עולם העשיה, וז"פ יוצאים בבקעה, כי בקעה בגימטריא גן עדן, ותלך השפע מגן עדן עליון לגן עדן תחתון, ואח"כ הצדיקים ממשיכים השפע עד עולם העשיה, וזה ובהר מרומז על הצדיקים, כי לצדיקים נדמה להם כהר (סוכה נב.), וגם צדיקייא דדרא הן אבהן דעלמא, ואבות נק' הרים (שמ"ר טו, ד):
ארץ חטה ושעורה וכו' (ח, ח). דהנה האדם צריך לתקן תמיד ולהעלות ניצוצות שנפלו מז' מלכין קדמאין, ובעת שעולים הצמחים מן הארץ אזי עולים עמהם הניצוצות, וצריך האדם להפריד הפסולת להעלות חיות הקדושה שבהם למעלה, וזה מה דאיתא בזוה"ק (זח"ג ערב.) שעת סעודה שעת מלחמה, כי האדם האוכל בקדושה ובטהרה אזי בשעת הסעודה מעלה הניצוצות הק' שבמאכל. ועיקר הדבר שיהיה נקי מן החמס ומן הגזל, הגם שיש בחינות גדולים על פי סוד, אבל זה העיקר והיסוד שיהיה מאכלו מנוקה מן הגזל.
ובחי' הנ"ל הם בח"ל, כי המטר הוא מתהום, אז בעת עליות הצמחים עולים הניצוצות עמהם, אבל בארץ הקדושה כתיב בה (דברים יא, יב) למטר השמים תשתה מים, ויורד(ו)ת השפע מלמעלה להניצוצות, אזי אין בהם כל כך פסולת, ועיקר לעשות עלית עולמות להעלותם מעולם לעולם.
וכבר פירשנו שצריך האדם לקדש עצמו בקדושת ארץ ישראל, היינו כמו שהשי"ת לבדו משגיח עלאי' כמו כן צריך האדם לשום תקותו אליו ית"ש בלי להאמין בשום מזל וטבע חלילה. ולזה העבדות צריך האדם להיות שפל ואין בעיניו, וזפ"ה ארץ - אם אתה ממשיך עליך בחינת אה"ק כנ"ל, ואתה מעלה הניצוצות בבחי' הנ"ל, חטה - צריך אתה להיות בעיניך שפל ואין ומלא חסרונות לשון קולע אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ, טז), ושעורה - אם יהי' לך בחי' כנ"ל אז תוכל להמתיק דינים, וברוכים הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת הרחמים (ע' בר"ר עג, ג) ותעשה משעורה עושר וגדולה ומשמאל תעשה ימין.
גפן ותאנה ורמון, אבל צריך האדם להמשיך שפע לכל ישראל בלי לדקדק אחריהם, וזה מרמז לנו התורה הקדושה בזה הפסוק, גפן מורה על צ"ג, ותאנה מורה מי שאינו בבחינה כזו ומעורב בו טוב ורע כמו עץ הדעת, כדכתיב (בראשית ג, ז) ויתפרו עלי תאנה ודרשו חז"ל (ברכות מ.) עץ שאכל אדם הראשון תאנה היתה. ורימון מורה עוד על מדריגה פחותה ויש בו תוט וקליפה. וזה הורה לנו הפסוק גפן תאנה ורמון - היינו לאומה ישראלית הגם שהם באלו הבחינות הנ"ל מ"מ תמשיך עליהם השפעות קדושות. וזה ארץ זית שמן ודבש, דהיינו שיהיה לך רצון טוב להמשיך עליהם, זית שמן רומז על חכמה, ודבש להמשיך עליהם כל טוב וגדולה ומתוקות:
ובקרך וצאנך ירביון וכו' (ח, יג). ויש לדקדק מ"מ כתיב כאן ירביון סתם, ואצל כסף וזהב כתיב ירבה לך. נ"ל דהנה איתא בגמרא (קדושין מ:) לעולם יראה האדם כאלו העולם מחצה זכאי כו', והנה זאת מדריגה גדולה, ועכ"פ מי שאינו בבחינה זו עכ"פ צריך להסתכל בעצמו שהוא עדיין לא נתקן ובו ג"כ תלוי היחוד והתיקון וצריך לראות שיתוקן הקומה שלימה, ועיקר שיהיה האדם שפל ואין בעיני עצמו, כי עיקר התענוג לפניו ית"ש מה שישראל עם קדושו הם קטנים ונמוכים בעיני עצמם, כי כל זמן שלא נתקן מיעוט הירח בלתי אפשר להשיג אורו ית"ש רק מי שעובד בבחי' הנ"ל, וצריך שיהיה כוונתו לטובת ישראל. ואם האדם עושה כנ"ל הוא נעשה מרכבה לשכינה כדכתיב (ע' ישעיה נז, טו) אשכון את דכא, והוא נעשה צינור ועל ידו הולכ(ו)ת השפעה לישראל.
וזפ"ה ובקרך, אם רצונך להמשיך האור עליון לשון בוקר אור (ע' בראשית מד, ג). וצאנך, יהיה לך בחינת קטנות, כי הצאן נמוך וחלש בבהמות, מורה על קטנות ושפלות. ירביון, שתראה שיתרבה כ"י בכל טוב, ולא יהיה כוונתך לטובתך רק לטובת כ"י, ומפני כן כתיב כאן ירביון סתם, דקאי על כ"י שכוונתך יהיה שיתרבה כ"י בכל השפעות טובות.
וכסף וזהב ירבה לך, עפ"י מה ששמעתי מכאדמו"ר ממעזובוז ז"ל פירוש על פסוק (שמות כז, י) וחשוקיהם כסף, כי הצדיקים נק' ווי העמודים, וחשוקיהם - תשוקתם תמיד שיהי' להם רצון ותשוקה עוד יותר לעבדות השי"ת. וזפ"ה וכסף וזהב ירבה לך, דאיתא בזוה"ק שכסף וזהב מרומז על יראה ואהבה, וזה ירבה לך - היינו שיהי' לך תשוקה וחמדה שיהי' לך יראה ואהבה יותר ויותר. וכל אשר לך ירבה, אם תעשה כנ"ל אזי כל מי ששייך לשורש נשמתך ירבה ויתעלה בכל טוב:
עוד נ"ל פירוש עפ"י ובקרך, כי האדם צריך להעלות ולתקן הניצוצות שנפלו מז' מלכין קדמאין, וזאת עיקר עבדות שלנו להעלותם ולתקנם, והנה בעת שמתקבצים אליו כל מי ששייך לשורש נשמתו אזי היחוד והתיקון נעשה מהר. וזפ"ה ובקרך וצאנך ירביון, מורה על ניצוצות שלך שתראה להעלותם ולתקנם. וכסף וזהב ירבה לך, כי האדם בעת שהוא עם בני אדם צריך להתלבש עצמו מקודם ביראה ובאהבה להיות דבוק בהבורא ב"ה, ואינו דומה אם הוא בינו לבין קונו או אם הוא עם בני אדם אם צריך להמשיך עליו דביקות הבורא, וזהו וכסף וזהב ירבה לך - דהיינו כנ"ל שבקרך וצאנך הניצוצות שלך יתקבצו אליך, אזי תראה שיראה ואהבה יתרבה אצלך. וכל אשר לך ירבה - אפי' המסתעפים שלך ואינם משורש נשמתך אבל כ"י שייכים זה לזה, וזהו וכל אשר לך, ירבה - יתרבה בכל טוב:
משם נסעו הגדגודה וכו' (י, ז). דהנה איתא בגמרא (ע' ברכות כ.) מ"מ הראשונים התפללו ונענו מפני שהתפללו בשם, שהיו יודעין איך המשכת השפע להמשיך ממקור עליון, וזפ"ה משם נסעו, כאלו נכתב משֵם, היינו הצדיקים שמתפללים בשם. נסעו - ממשיכים, ונסעו לשון המשכה. הגדגודה - היינו למזל עליון לשון גד גדי (שבת סז:). ומן הגדגודה יטבתה, דהיינו ממזל עליון למזל התחתון שנקרא ונקה לשבים (ע' שבועות לט.), וזהו יטבתה, שמתקן עצמו תמיד כמאמר הכתוב (ישעיה ג, י) אמרו לצדיק כי טוב. ארץ נחלי מים, כאשר פירשנו לעיל, ודו"ק:
העתק מכת"י הרב המחבר הקדוש בעצמו זי"ע:
וז"ל הזהב בפרשת עקב על פסוק את ה' אלהיך תירא, וגוף הפשט עיין בפ' עקב:
בעו"ה לא זכיתי היום להעיר אור השכל עלי, ומפיל אני תחנה ובקשה לפני אדון האדונים שיסיר כל המסכים המבדילים ממני ומעל כל עמו ישראל, וליחד השכינה עם דודה באהבה וריעות, כי זה כל מגמותינו שלא יהיה שום חסרון וצער בשכינה, ושלח רפואה שלימה לכל חולי ישראל ובכללם לה, כי כל אחד ואחד מישראל המה איברי שכינה או ניצוצי השכינה, וזה כוונת משה רבינו ע"ה שהתפלל על מרים (במדבר יב, יג) אל נא רפא נא 'לה' דייקא, למעלה להשכינה, שלא יהיה למעלה שום מעוק וצער לשכינה, רק עוז וחדוה.
יום א', הריני כותב ליקבה"ו מה שחנני ה' בש"ק העבר, כי אפשר לומר פירוש בפסוק את ה' אלהיך תירא, וע"ש:
את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע (י, כ). ויש לדקדק, וכי יש עבדות הבורא ב"ה בלא דביקות. וי"ל דהתורה הקדושה מרמז לנו בזה, אם אדם יושב באסיפת בני אדם ואומר חידושי דאורייתא, אז ביותר צריך להמשיך עליו מדת יראתו ית"ש שלא יהיה כוונתו ח"ו להתפאר בפני בני אדם, ושלא יהיה גורם ח"ו סילוק שכינה הקדושה, כי כל בי' עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט.).
ואיתא בזוה"ק כי אחר כל מעשה בראשית הוזכר בתורה שם מלא הוא הוי"ה אלהים שם מלא על עולם מלא, כי קודם שנברא האדם לא הוזכר שם מלא, כי בשביל ישראל נברא העולם כידוע בראשית וכו', והי' ראשון למחשבה זה הוי"ה ב"ה, וסוף המעשה שהוא אלהי"ם, והמה בני ישראל העוסקים בתורה ובתפלה בבי' עשרה המה נקראים בבחי' הוי"ה אלהי"ם, וזה הי' כוונת הבריאה לעבדו בלב אחד, וז"פ את, לשון עם, ה' אלהיך - כשאתה עם בני אדם ביותר צריך אתה ליראה מפניו ית"ש וכנ"ל, ואותו תעבוד בלתי כוונה אחרת זולתו ית"ש.
ומרומז ג"כ על תרין דרגין חו"ב הקדושים שהם ב' אתוון ראשונים משם הוי"ה ב"ה (זח"א טז:), וצריך לדבקם בוא"ו ובהי"א, וזה ובו - פירוש בוא"ו, תדבק האתוון הנ"ל, ובשמו - שהוא הי"א אחרונה שנקרא שמו, תשבע - כי ידוע שששה מדות הקדושים המרומזים באות וא"ו, עם הי"א נעשית ז' ימי בראשית, וזה עיקר כוונתינו להמשיך השפע ממקור הקדושה עד ה"א אחרונה, ובכך צריך האדם להרגיל את עצמו בכל מעשיו.
ואפשר לומר שזה סוד ד' פרשות שתיקנו חז"ל, המה ד' אותיות הוי"ה ב"ה מתתא לעילא, פרשת שקלים הוא ה"א אחרונה, כי הוא נק' מחצית השקל כי תיקונה ושלימותה תלוי במעשה טוב שלנו בני ישראל שאנו נותנים לתקנה, ואז היא שקל שלם. פרשת זכור, הוא מרומז נגד אות וא"ו של הוי"ה ב"ה, כי דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של א(י)שה לכבוש (ע' יבמות סה:), זכור הוא לשון דכר כמתרג(ו)ם (אונקלוס שמות כ, ח) הוו דכיר, ואנו מחברין בתרין שבתות הי"א בוא"ו. פרשת פרה מרומז כנגד הי"א ראשונה, כמאמר חז"ל (תנחומא חקת ח) תבוא אמו ותקנח וכו', והוא תשובה שנקרא אם שהוא הי"א עילאה שהיא בבינה כמאמר הכתוב (ע' ישעיה ו, י) ו(ב)לבבו יבין ושב וכו'. פרשת החודש מרומז כנגד יום שבשם הוי"ה ב"ה שהוא ראשית הגילוי, והוא מצוה ראשונה אחר יציאת מצרים שהוא חידוש עולם כידוע, וזה ראשית הגילוי שהוא יו"ד. והורו לנו חכמז"ל ליחד השם ב"ה מתתא לעילא כי זה הי' כוונת הבריאה, ובניסן נברא העולם (ר"ה יא.).
וזפ"ה ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו וכו' (ויקרא ט, א), כי הי"א ראשונה הוא בבינה, שהיא מדריגה שמיני מתתא לעילא כידוע, קרא לשון השפעה כמתרגום (ת"י ישעיה ו, ג) וקרא - ומקבלין דין מן דין, כי מתמן התגלות השפע לתחתונים. לאהרן ולבניו, המה מדריגות החסדים, כהן איש חסד (ע' זח"ג קמה:), ולזקני ישראל שהיא דיקנא דז"א שנקרא ישראל, ויהא רעוא שינהור עתיק יומין לזעיר אנפין אמן:
עוד י"ל, כי משה רבינו ע"ה ראה ברוח קדשו הגלות המר, והמשיך למדת הוד חסדים להמתיק את עול הגלות מעלינו כדי שיהיה לנו תקומה בין האומות. וידוע כי ח"ו מדת הוד הגלות נהפך לדוה, ומשה רבינו ע"ה המשיך חסדים עליונים למדה הנ"ל להפכה דוה להוד, ומעילא לתתא נקרא יום שמיני, שהוא מדריגה שמינית מעילא לתתא. וז"פ ביום השמיני קרא משה, לשון השפעה כנ"ל. לאהרן ולבניו ולזקני ישראל המה רומזים על חסדים, כמבואר לעיל. ובזה יהיה לנו תקומה בגלות המר ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן:
(זה העתק מכת"י ההמ"ח זצ"ל):
את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד (י, כ). נ"ל כי בערב ש"ק מחויב האדם ללכת כל היום ביראה ולהתבודד עצמו, כי זה היום הוא השער שמתחיל להפתח יראת רוממות, וזפ"ה את ה' אלהיך, רומז לערב ש"ק, כי איתא בזוה"ק (ע' ח"א ד.) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (בראשית ב, ד), שם מלא עולם מלא, כי לאחר שנגמר מעשה בראשית שם מלא ועולם מלא, ובערב ש"ק נגמר מעשה בראשית, ולזה את ה' אלהיך רומז לערב ש"ק, תירא - תילך כל היום ביראת השי"ת, ותזכה ואותו תעבוד, אותו רומז לש"ק שהוא אות, וכאשר תעשה כנ"ל תזכה שבש"ק תהיה בעבדות - כי באתריה דיראה לית תמן פלחני' (ע' זח"ב רטז.) ועיקר העבדות הוא האהבה. ובו תדבק, כי בששת ימי החול הגם שהאדם הוא מעולה אעפי"כ הוא בבחינת נוקבא, אבל בשבת ההעלאה הוא בעלמא דדכורא, וזה ובו תדבק היינו בוא"ו תדבק, רומז לעלמא דדכורא. ובשמו תשבע, ובשמו בגימטריא רצון, דהיינו שתזכה להמשיך מרצון עליון לז' ימי הבנין: