ואלה שמות בני ישראל וכו' (א, א). ובהקדם נפרש הפסוק (תהלים קמז, ד) מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא, ואיתא בכוונות על זה (ע' לק"ת ושעה"פ עה"פ, סידור האריז"ל פסד"ז) דעת דנוקבא. ולהבין זאת נ"ל, דאיתא בזוה"ק (ח"ג רכ:) ששאל חד מחברייא. היכא רזא דחושבנא, וא"ל עיניך בריכות בחשבון על שער בת רבים (שה"ש ז, ה), דהיינו בחשבון על שער בת רבים נק' שבעת ימי הבנין, שם מתחיל המספר, כי למעלה בעולמות העליונים הם באחדות גמור ואין שייך לומר שם שום מספר, רק מו"ק מתחיל המספר (ע' ע"ח שמ"ח פ"א), וסוד המספר הוא לחבר ולקשר הכל למעלה ולהאיר הבחינת כנס"י, וזה בחשבון - אותיות חשוב נו"ן, להמשיך מבחינת נו"ן אימא עילאה (ת"ז ת' ע' קכז.) לכנס"י. וזפ"ה מונה מספר לכוכבים וכוכבים נק' שמות ישראל, כי כמו שהכוכבים הם צבאים של (הסהירא קדושא) [הסיהרא קדישא] (רש"י בראשית א טז), כ"כ הנשמות ישראל הם צבאים של כנס"י, וז"פ מונה מספר לכוכבים - שניתן המספר לישראל, בשביל לכולם שמות יקרא, שיומשכו שמות הק' העליונים לכנס"י, ועי"ז נדחו המציקי שכינה.
וז"פ ואלה שמות בני ישראל, כי יעקב אבינו ע"ה התיירא לירד מצרימה שהיה מקום מזוהם, והיה ממשיך שמות הק' להכניע הקליפות שלא ישלטו. הבאים מצרימה את יעקב, כי הקב"ה אמר ליעקב (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך וכו', ועשה עצמו כביכול בבחינת ירידה, אבל משהי' יעקב אבינו ע"ה במצרים והמשיך שמות הקדושים כתיב הבאים לשון ביאה וחיבה, וזהו את יעקב - שהיה ע"י יעקב.
וז"פ דן ונפתלי גד ואשר, דהיינו מי שעושה כנ"ל וממשיך שמות הקדושים לכנס"י ומבריח הקליפות, אז ממשיך אדנותו ית"ש לזה העולם, וז"פ דן - כמ"ש (בראשית טו, יד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. ונפתלי - עוד זוכה שיוכל להמשיך פרנסה לישראל, ונפתלי אותיות תפילין גימטריא פסת"ם (משנ"ח מס' תיקון התפילין פ"א מ"ג), וזה שם של פרנסה (סידור האריז"ל ברכת כהנים), וז"ס שעשה יעקב אבינו ע"ה ליוסף כתונת פסים (בראשית לז, ג), כי יעקב נקרא איש תם (בראשית כה, כז), ועשה ליוסף כתונת פסים, ובהתחברו יחד נשלם השם הקדוש פסת"ם (ע' סידור האריז"ל שם). גד - שזוכה להמשיך ממזל העליון, וגד לשון מזל (ע' ת"י ורש"י בראשית ל יא). ואשר - ואז משבחים והודים להשי"ת:
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וכו' (א, א). ונקדים לפרש הפסוק (בראשית לג, יז) ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית, והנה הל"ל לסוכות. וכבר פירש רש"י בכמה מקומות (בראשית יד, י) כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילה הטיל לה ה"א בסופה. ולהבין הענין מה הוא, נ"ל כי כשהאדם רצונו להשיג עבדות הבורא ב"ה העיקר הוא ע"י תשובה, וע"י התשובה נפתחו לו כל השערים הקדושים אשר אין להם השגה ואפיסה בזה העולם, ונק' חושך על שם שמכוסה וסתום, וסוד התשובה נק' בינה (זח"ג קכב:) על שם ובלבבו יבין ושב ורפא לו (ישעיה ו, י), ואיתא בזוה"ק (זח"ג רכג:) בינה עד הוד איתפשטות, בינה נק' שופר גדול, כי אנו אומרים (תפילת עמידה) תקע בשופר גדול לחירותינו, ובינה נק' חירות עליו[ן] (זח"ב קפג.), ובחינת הוד נק' שופר קטן, ולזה הוי"ה של בחינת הוד מנוקד בתלת נקודין (טעמי המצות פ' תשא, משנ"ח מס' תפלת העשיה פ"א), כי בחי' הוד נק' ירכה שמאלה (זח"א כו:, ת"ז ת' ל' עד., ת' י"ט לח.), ונפגם בכף יריכו של יעקב (זח"א כו:), והפגם היה רק בג' עולמות, כי בעולם אצילות שם לא היה שום פגם כלל וע"ז כתיב לא יגורך רע (תהלים ה ה, ע"ח שמ"ט פ"ט, שערי קדושה ח"ג ש"ב), רק בג' עולמות בי"ע, ולזה הוי"ה של בחי' הוד מנוקד בתלת נקודין.
ואיתא בסידור האר"י זללה"ה (ברכת יוצר אור) בורא רפואות הכוונה הוד, ופעם אחת איתא ת"ת (שם בשמ"ע בברכת רפאנו), ושניהם אמת, כי רפואה והצלה חד הוא (ב"מ פו: תוד"ה ההוא), פירוש כי הצלה היא בבינה כדאיתא בספר מאורות נתן (מא"א מע' הה' סי' כג), ובינה עד הוד איתפשט(ו)ת, וזה רפואה והצלה חד הוא, וז"פ בורא רפואות רומז להוד - פירוש להוד שבבינה, ובחי' ת"ת נאצל מבינה אימא עילאה, וז"ס ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כח, י) כאשר פירשנו לעיל יעו"ש (פ' וישב עה"פ וישב יעקב), ושניהם אמת. וזה תקע בשופר גדול, תקע הוא לשון יחוד כדאיתא שמא יתקע, דהיינו ליחד שופר קטן עם שופר גדול, וכמאמר הגמרא רפואה והצלה חד הוא, ודו"ק.
ומשה רבינו ע"ה תיקן חלקו עד ראשית עליון, ולזה זכה לקרן אור פניו, כי תיקן הכל, ואליו הי' כתנות עור באלו"ף, ולזה אמר אליו השי"ת ונתת[ה] מהודך עליו (במדבר כז, כ) פירוש מבחינת הוד שלך שאין בו פגם כלל.
וז"פ כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה, הכנס"י נק' כל תיבה, שהוא כוללת מאלי"ף ועד תי"ו (ת"ז ת' יט מא.). וצריכה למ"ד בתחילתה, בינה נק' למ"ד מגדל הפורח באויר (זח"ב צא., קנט., ע"ח שכ"ט פ"ה), וצריכה למ"ד בתחילתה, פירוש שיהיה כאמה בתה (ע' זח"א קעג:), כי הכנס"י הי' ראשית המחשבה, וזה בתחילתה - פירוש ראשית המחשבה, והטיל לה הי"א בסופה - להיות סופי דכל דרגין (זח"א כ.), כי המלכות צ"ל בהתגלות ומלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט), וא"א להתגלות כי אם בסופי בכל דרגין, כי מה שהאור הוא קרוב להמאציל בלתי אפשר ליהנות מהאור כי אם בסופי דכל דרגין, ולזה הגאולה שלימה תהיה בסוף יומיא (ע' זח"ב נא:) והמלכות קדישא תבנה ותכונן לעד בסוף יומיא.
וזפ"ה ויעקב נסע סכותה, נסע הוא נפעל מבנין משיאין משואות, לשון התגלות, כי האותיות אחה"ע מתחלפין, [ובחילוף אותיות זסשר"ץ, והוא כמו תיבת נשא], דהיינו שהתגלה האור הסתום ומכוסה. ויבן לו בית, ע"י מה היה יכול להתגלות האור הקדוש ע"י התשובה, וזה ויבן לשון בינה, גם ויבן בגימטריא חיים, הוא ג"כ סוד הבינה שנק' אלהים חיים, ע"י התשובה התגלות האור והמשיך על עצמו אור מקיף, ובית רומז לאור מקיף. ולמקנהו עשה סוכות - ולמי שהוא בבחינת בהמה עדיין, עשה סכות, הניח שיהיה מכוסה, כי מי שהוא בתשובה תמיד הוא מצומצם ומכוסה, לזה גילה יעקב האור מקיף, ולמי שהוא בבחינת בהמה הניח להיות מכוסה.
וז"פ ואלה שמות בני ישראל, כי אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא (זח"ג עג.) וכל התורה שמותיו של הקב"ה (זח"ב פז.), ולזה הנשמות של ישראל נק' שמות. הבאים מצרימה, רומז לבינה שנק' מן המצר (ע' סידור האריז"ל בכוונת השופר), כי בינה דא"א הוא בגרון (ע"ח שי"ג פ"ב). את יעקב, בסוד ויעקב נסע סכותה כנ"ל, ודו"ק:
ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף (א, ח). הנה מבואר על פי מאמר הקדמונים ז"ל (ש' היחודים פ"ד מענף הג') על פסוק (ירמיה ג, יד) שובו בנים שובבים, דהיינו שמות וארא וכו', ובעת הזאת הוא עת רצון לעורר עצמו בתשובה, ושורש התשובה סוד אהי"ה, דהיינו לסור מרע ולקבל על עצמו מכאן והלאה אהיה טוב, וכשרואה השי"ת רצונו הטוב כביכול מראה לו פנים מאירות ג"כ מבחינת אהי"ה, דהיינו אהיה לך לאלהים, וצריך כ"כ לעורר בתשובה עד שמעורר להמשיך עליו מתשובה עילאה סוד קס"א עד מדה תחתונה שנק' תשובה תתאה סוד קנ"א (ע' פע"ח ש' הנהגת הלימוד), וז"ס אהיה אשר אהיה (שמות ג, יד), היינו מתשובה עילאה עד תשובה תתאה.
וז"פ ויקם מלך חדש, בגימטריא קס"א קנ"א, דהיינו מי שמחדש עצמו בכל יום בתשובה כנ"ל. וז"ס מלך השמיני המוזכר בזוה"ק (ח"ג רצב.:) שנקרא מלך הדר, לשון הדרי בי (עירובין נב.), ששם הוא חירות עליון שלא הוזכר בו הכתוב מיתה כלל כמו בז' מלכין קדמאין (ע' טעמי המצות פ' תזריע), ואדם המעורר עצמו בכל יום כנ"ל הוא נקרא מלך חדש. וזפ"ה ויקם - תהיה לך תקומה וממשלה. על מצרים, הם מצעירו השכינה. וזה אשר לא ידע את יוסף - דהיינו שאין רצונו בהיחוד הנעשה ע"י יוסף שנקרא צדיקו של עולם (ע' זח"א קסח: ע' עבוה"ק ח"ג פמ"ד), ותיבת ידע לשון יחוד, אבל הצדיק הנק' מלך חדש כנ"ל יהיה לו כח וממשלה על מצרים וכל אשר יעשה יצליח.
ולפי דרך זה נבאר פירוש הפסוק (שמות ד, יב) ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והור[י]תיך אשר תדבר, על פי מאמר חז"ל (בר"ר כא, ו) אין ועתה אלא תשובה, וז"פ ועתה - התשובה תהיה, לך - כמו אל כ', דהיינו עד הכתר (זח"ג רפ:) סוד אהיה (ת"ז ת' לט עט:), ומשם יושפע עליו שפע מש"ע נהורין עילאין המרומזים בתיבת שובבים לשון שכן, תרג[ו]ם של משכנתה (שמות ג, כב) [מ]שביבותה, ושכן בגימטריא ש"ע, והם נמשכים מכת"ר המרומז בכ' של לך. ואח"כ אנכי אהיה עם פיך - היינו אנכי דיציאת מצרים (ת"ז ת' ו' כב:) שנק' פום ממלל רברבין (ע"ח ש"ה פ"ג), יושפע השפע לפומא דז"א, וזה אהיה עם פיך. והוריתיך את אשר תדבר, מבואר על פי מה שפירשנו פירוש הפסוק (תהלים קיח, יט) פתחו לי שערי צדק, דהיינו שנידמה לאדם שהוא לבר מהיכלא דמלכא וצועק תמיד פתחו לי וכו', זוכה צדיקים יבואו - שנשמת הצדיקים יבואו בו בבחינת עיבור להיות לו לעזר ולסעד לעבודתו ית"ש. וכדומה מה ששמעתי מכאדמו"ר זצללה"ה פירוש על פסוק (תהלים צט, ו) משה ואהרן בכהניו, דהיינו שבחי' משה ואהרן באים בבחינת עיבור לכהנים הם הצדיקים כמאמר הכתוב (בראשית יד, יח) והוא כהן לאל עליון, להיות להם לעזר ולסעד. וזהו פירוש והוריתיך אשר תדבר, לשון הריון ועיבור, שבאים אליו נשמת הצדיקים בסוד עיבור כנ"ל. אשר תדבר - כדי שיוכל לנהוג העולם בדרך הישר.
עוד והוריתיך לשון עיבור, אותיות עירוב, דהיינו אתן לך כח להמתיק דינין שהוא סוד ערובי חצירות (טעמי המצות פ' בשלח), ולזה נק' עירובי חצירות כי עירוב בגימטריא ע"ב רי"ו, וחצירות לשון חצי צורות, שהם נו"ה תרין פלגי גופא (זח"ג רלו.), וצריך להמתיק אותם ולהמשיך להם שפע, ולזה נק' עירוב לשון מעריב ערבים (תפילת מעריב) - שהשי"ת ממתיק ומעריב ערבים לשון ערב ואופל. אבל מבוי אין צריך כל כך תיקון, כי מבוי בגימטריא כבוד ה', שם של חן, ולפיכך נק' שיתוף מבוי, כי שם אין צריך כל כך להמתיק כי אם בשיתוף חו"ג (ע' טעמי המצות שם).
וז"פ (שמות שם ד, כט) וילך משה ואהרן, דהיינו שבאים אליו בחי' משה ואהרן כנ"ל, וצדיק כזה זוכה שמביא גאולה על בני ישראל, וזהו ויאספו אליו כל זקני ישראל, ודו"ק:
ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (א, ט). ועוד פסוק (א, יא) וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו וכו'. ועוד פסוק (א, יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ויקצו מפני בני ישראל. נ"ל דאיתא בכתבי האר"י זללה"ה (נגיד ומצוה עמוד נג) שמכל המצות שאדם עושה יש לו הארה ניכרת על פניו, וביותר ממצות צדקה שיש לו הארת קרן על פניו נשרשת. והנה סוד הצדקה היא, כי השי"ת ב"ה לו דמיה תהלה, אין לו שום תואר כלל וכלל, רק אצילות בעולם זה נק' כך ובעולם זה נק' כך, ויש עולם שנק' עלמא דמסכנא דלית לה מגרמיה כלום (זח"א קסח: קפא., זח"ב צה.), שם מקום המשפט, והנה פרנסת ושפעת ישראל צ"ל ממקום גבוה למעלה מהטבע, ממקום שנקרא אין, ומי שהוא עני בדעת ואין לו השגה להמשיך פרנסתו ממקום הראוי' דהיינו מבחינת אין כנ"ל, רק צועק תמיד אל מקום שאי אפשר להשיג משם פרנסתו, ולפיכך הוא עני, ומי שנותן צדקה יש תענוג ונחת רוח להקב"ה, מחמת שאותו עני צועק למקום שאי אפשר להשיג משם פרנסתו, והוא משפיע לו, ואם המשפיע יש לו עיני השכל אזי בנתינת צדקה יוכל להמשיך לאותו המקבל שפע מבחינת אין.
וז"ש פרעה הנה עם בני ישראל רב, בגימ' ע"ב ק"ל, דהיינו שהם חוש קל לעשות צדקה ומעש"ט, ועב רומז לחסדים כידוע. ועי"ז ועלה מן הארץ - כי גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה (ב"ב י.). וז"ש וישימו עליו שרי מסים למען ענותו - שיענו ח"ו שלא יוכלו ליתן צדקה. אבל הופר עצתו וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, שבני ישראל התחזקו במצות ובמע"ט. ויק[ו]צו מפני בני ישראל, ממה שהיה לישראל הארת פנים ע"י נתינת הצדקה, שדבר זה מגיע עד הקוצו של יו"ד שנקרא אין, מזה היה למצרים סיגים וקוצים, ולזה ניחא דכתיב מפני בני ישראל, דלכאורה הל"ל מבני ישראל, ולדברינו ניחא וכנ"ל:
וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי (שמות ב, א). נ"ל כי האדם ההולך בדרך אמת והיושר נדמה לו לאפל וחושך בעיני עצמו, והנה האיש הזה מורא לא יעלה על ראשו, כי אם הדבר הזה ידוע אליו באמת ונקבע זאת בלבבו שאינו מאיר לעצמו בכל עשיותיו, ידוע להוי לו שהוא הולך בדרך אמת, וזה רצונו ית"ש מה שהוא אפל בעיני עצמו. ונמשל הענין למלך שרצונו ליתן את בתו לאשה למי אשר יחפוץ, ובעת היחוד מסתיר הדבר מכל בני המלך, ומוליך החתן דרך מקומות שלא יוודע לבני המלך, והחתן הזה בראותו שמוליכין אותו להיחוד אינו יודע אנה מוליכין אותו, אבל באמת רצונו של מלך הוא להוליכו להיחוד כדי שלא יוודע הדבר. וזפ"ה וילך איש מבית לוי, שנדמה לאדם שהולך מבית לוי, מהדביקות, אבל כאשר ידוע לו הדבר זה באמת וצועק תמיד להשי"ת, ידוע להוי אליו ויקח את בת לוי - שזה רצונו ית"ש כדי להוליכו אל היחוד ולדביקות האמיתי ובהירות הנכון:
ותתצב אחותו מרחוק לדיעה מה יעשה לו (ב, ד). איתא בזוה"ק (ת"ז ת' יח לג.:) מארי דרגלין הם העומדים בתפלה לפני הקב"ה, וצריך לפעול בתפלתו לאקמא שכינתא מעפרא, שתתפלל עבורינו ושתמשיך עלינו שפע, ולכן נק' השכינה שלוחא דרחמנא ושלוחא דידן, דהיינו כמו שאדם מתפלל לפני השכינה כך השכינה משתוקקת למעלה עד א"ס, ולזה נק' שלוחא דידן, ואח"כ היא מביאה שפע לבני ישראל מא"ס ב"ה הוא נק' שלוחא דרחמנא.
וז"פ ותתצב אחותו, שהצדיק פועל בתפלתו שמקים ומעמיד השכינה לעורר רחמים עלינו, והוא נק' אחותו כידוע. ואיזה אדם יוכל לפעול זאת, מי שהוא מרחוק, דהיינו שמבוזה בעיני עצמו ונדמה לו שהוא רחוק מהיכלא דמלכא, ואז יכול להעלות השכינה בתפלתו. לדעה, דהיינו עד דעת עליון. מה - ומשם היא מביאה שפע לבחינת מ"ה. יעשה - עד עולם העשייה בחי' ב"ן (ע"ח שמ"ב פי"ד). ואח"כ לו - דהיינו להצדיק שפועל כך בתפלתו, כמו שפירשנו (פ' בהעלותך) פירוש הפסוק (במדבר יא, ט) וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו יעו"ש:
ותתצב אחותו מרחוק לדיעה מה יעשה לו (ב, ד). נ"ל כי האדם קודם לימודו צריך להרהר בתשובה (ש' היחודים פי"א מענף הג'), ובזה זוכה שמשיג שמעתתא אליבא דהלכתא, הן בנגליות התורה והן בנסתר שנקרא גם כן הלכה, כי שניהם הם כביכול כמו גוף ונשמה (זח"ג קנב:). וזפ"ה ותתצב אחותו, אחותו נק' ההלכה כמ"ש (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את, וכמו דאיתא בגמרא (שבת קמה: ע"ז הפ') אם ברור לך כאחותו, וזה ותתצב אחותו - פירוש שתהיה קיום והעמדה על תיקונה ועמדה להלכה. ע"י מה, מרחוק, פירוש ע"י התשובה שלך שתעשה קודם לימודך, ומרחוק נקרא הבעל תשובה כדאיתא (ברכות לד:) לרחוק ברישא. לדעה מה יעשה לו, פירוש וכשתעשה כן שיהא לימוד התורה שלך בדרך הנ"ל, לדעה - אזי תזכה להמשיך שיהיה בדעת חדרים ימלאו (משלי כד, ד), ותוכל להמשיך התחברות בעולם, ותעלה הכל עד הדעת עליון, וזה לדעה מה יעשה לו, כי איתא בגמרא (ע' תוס' מנחות מג: ד"ה שואל) אל תקרי מה אלא מאה, וזה מה יעשה לו שתמשיך מאה ברכות לעולם, והנה שמעתי כאדמו"ר מוהרי"י זצללה"ה מלובלין שפירש הפסוק ובדעת חדרים ימלאו, פירוש בשביל הדעת דהיינו שיהיה התחברות בעולם, חדרים ימלאו - צריך שיהיה לישראל עושר וכבוד עכ"ד הקדושים. וזה ג"כ לדעה, פירוש בשביל שיהיה התחברות, מה יעשה לו - יומשך ע"י מאה ברכות לעולם העשיה:
וישמע אלהים את נאקתם וכו' וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים (ב, כד-כה). לחבר אלו הפסוקים, נ"ל עפ"י מה שיסד בעל הגדה, וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ, שנאמר וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. ולכאורה קשה היאך נרמז בכאן פרישות דרך ארץ. ונ"ל כי בני ישראל הרוצים ליכנס בעבודתו ית"ש ומתקדשים ומטהרים עצמם בכל יכלתם, יכולים לפעול ע"י זיווגם דלהון דלתתא שיתעורר למעלה ג"כ יחוד גמור, ופרעה ראה והבין כל זאת ורצה למנוע הישראל מזיווגם כדי שלא יתעורר למעלה ג"כ הזיווג, אבל יש יחוד מניה וביה כידוע (ע"ח של"ט פ"ב), וז"פ וידע אלהים - שהשי"ת ברוב רחמיו עשה יחוד מניה וביה, ותיבת וידע לשון יחוד. ושפיר יסד בעל הגדה, כי בשביל שפרעה מנע ישראל מזיווגם הוצרך להיות יחוד מניה וביה, ויחוד מניה וביה נקרא יחוד אלהים הוי"ה בגימטריא יב"ק, והשם הקדוש הזה הוא מסוגל להבריח כל המסכים, ותפילֹת ישראל עולים למעלה למקומם, וז"פ וישמע אלהים את נאקתם, ועל ידי מה, על ידי וידע אלהים, שהיה יחוד מניה וביה:
וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים (ב, כה). יש לפרש על דרך ששמעתי ממורי הגאון מו"ה העשיל זצללה"ה הפ' הראני נא את כבודך (שמות לג יח-יט), כי ביקש משה הדבר לטובתן של ישראל, שיהיה הכח והאומץ בידו שיוכל להיטיב להם, והשיבו השי"ת אני אעביר לשון הכרזה, כמו ויעבירו קול במחנה (שמות לו, ו), ר"ל אכריז שכל טוב על פניך - שדרך הצדיק ילכו כל השפעות וכל ישועות ישראל בכלל ופרט. רק וחנותי את אשר אחון, כי גם הצדיק הוא בן אדם ולא יוכל להשגיח על העולמות בכל עת בלי הפסק, כי לפעמים צריך לישן ולפעמים מוטרד בענין אחר, והשאיר הש"י כביכול לעצמו אשר שינה אין לפניו ולא יטרידוהו טורד שהוא ית' יחון לאיש אשר ייטיב לפניו. וז"פ וירא אלהים את בני ישראל, ר"ל לעזרם ולהושיעם, בעת אשר ידע אלהים, כי ידע הוא לשון שינה, ואלהים כונו לצדיק מושל ביראת אלהים (שמ"ב כג, ג), וגם אז יצמיח השי"ת לבדו ישועת ישראל וגאולתם ממצוקותיהם בכלל ובפרט אמן כן יהי רצון:
ויאמר מזה בידך ויאמר מטה (ד, ב). ולכאורה יש לדקדק מה ענין השאלה, וכי לא ידע השי"ת מה בידו. ומה השיבו משה שמטה בידו, וזה הוא תמיה. ונ"ל שהשי"ת ב"ה אמר למשה מזה בידך, לשון מזה בן מזה (ברכות כח.) - שהגדולה וממשלה בידך. והשיבו משה, ויאמר מטה - כלומר איני נחשב בעיני עצמי כי אם כמטה, כי כן צדיקים דרכם שאין מרגישים אצלם שום מעלה:
או יאמר, דהנה אנו מצפים תמיד שיהיו שני מאורות הגדולים, וזה עיקר תפלתינו, וידוע פי' הזוה"ק על לעושה אורים גדולים (תהלים קלו, ז) דהל"ל לעשה, אלא הקב"ה הניח זה העבדות לצדיקים שיתקנו זאת בתפלתם, וז"ס התשובה - תשב הי"א לגבי וא"ו (זח"ג קכב.). וז"פ מזה בידך, כנ"ל, וכשראה משה שיש לו כח, ויאמר מטה, ויאמר לשון המשכה כדאיתא בספר הקנה, ויאמר מטה - שהמשיך השפעה להי"א תתאה שנק' מטה (מא"א מע' המ' סי' סד) להיות שניהם שווים.
וזפ"ה (שמות ד, יז) ואת המטה הזה תקח בידיך, תמיד, שתפעול לחבר בחינת מטה עם בחינת זה, היינו וא"ו (זח"ב לט:) עם הי"א, ועי"ז תזכה אשר תעשה בו את האותות, לשון ותעש הארץ (בראשית מא, מז) - שיאספו אליך בבחינת עיבור נשמות הצדיקים שנק' אותות (ע' זח"ג רנז.) להיות לו לעזר ולסעד לעבודתו ית' ודו"ק:
עוד נ"ל, ובהקדם נפרש הפסוק (שמות כה, כג) ועשית שולחן עצי שטים, ונ"ל הטעם מה שנצטווינו לעשות כל כלי המשכן מעצי שיטים, כי בנין המשכן היה תיקון אדם וחוה (ע' זח"א נב:-נג., ע' מג"ע אופן קפד), וכ"כ האדם מחויב לתקן חלקו, ועי"ז שמשבר תאות היצה"ר ומשליך מאתו כל (הסוג) [הסיג] ופסולת בזה מתקן חלקו שפגם בעטיו של נחש. ואיתא בגמרא (סנהדרין נט.) חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, כי קודם החטא היה דבוק בהקדושה והיה גדול מאוד והיה מסייע לכל והיו הכל נהני' ממנו, ואח"כ בקלקולו היה נפרד מקדושה, ולזה נצטווינו לעשות כל כלי המשכן מעצי שיטים, כי שיטים בגימטריא נחש וא' יותר, דהיינו להמשיך מאלופו של עולם וזה המתקתו, וכאשר פירשנו על פסוק (שמות יב, לט) ולא יכלו להתמהמה יעו"ש. וז"פ ועשית שלחן, אותיות לנחש, דהיינו לתיקונו של נחש תעשה עצי שיטים כנ"ל, א' יותר ממספר נחש, וזה תיקונו וכנ"ל, ולזה נק' שיטים לשון שטות (במ"ר כ, כב), כי הנחש היה ערום (בראשית ג, א), וע"י ערמותו היה מחטיא, וכמו כן פרעה היה דימה בנפשו שהוא חכם, וחטא, ועיקר לידע בנפשו שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד השי"ת.
וזה שאמר השי"ת למשה רבינו ע"ה השליכהו ארצה ויהי לנחש, שקלקלת וספרת לשון הרע. ואח"כ אמר לו אחוז בזנבו ותתקן אותו החטא, היינו שתעשה ממנו שיטים כדברינו הנ"ל, וזה ויהי למטה בכפו, נקרא עצי שיטים, שתיקן ועשה מנחש עצי שיטים:
ויאמר השליכהו ארצה וכו' ויהי לנחש וכו' (ד, ג). ואח"כ אמר לו השי"ת (פסוק ד) שלח ידך ואחוז בזנבו וכו' ויהי למטה בכפו. נ"ל כי העון לשון הרע רח"ל הוא גרוע מכל ומקלקל כל הגוף ומקלקל הכל, וז"פ השליכהו ארצה וכו' ויהי לנחש - ע"י עון לשון הרע שמכלה הכל. אבל השי"ת ב"ה למד למשה רבינו ע"ה לתקן זאת, היינו שבכל דבר יש בו טוב הצפון, וגם ביצר הרע יש בו טוב הצפון, ולעתיד יתגלה הטוב והרע יסתלק, וכשבא לאדם איזה דבר עבירה ח"ו יסתכל לטוב השורה בו, ובזה שעושה כן מעלה הטוב והקליפה נופל(ו)ת, וזה סוד העלאות ניצוצין, וכבר זכרנו מזה בהרחב הדיבור, וז"ש הקב"ה למשה שלח ידך ואחוז בזנבו, וסוף תיבת נחש הוא השי"ן שעולה מצפ"ץ שם הוי"ה ב"ה בא"ת ב"ש (ע"ח שי"ג פי"א), ועשה כן ויהי למטה בכפו ודו"ק.
ובזה נראה ג"כ לבאר הפסוק (שמות ד, יד) ויחר אף ה' במשה, וע"י שהקב"ה למד למשה רבינו ע"ה כנ"ל, עשה מאף כסא שג"כ בגימטריא אף, ועשה צירוף אחר, וז"ש הקב"ה למשה כשעלה למרום אחוז בכסא כבודי (שבת פח:), דהיינו ע"י שהמתקת האף ועשית ממנו צירוף אחר שיהיה כסא, לזה אמר אחוז בכסא כבודי ודו"ק:
ויאמר בי אדוני שלח נא ביד תשלח (ד, יג). נ"ל כי איתא בספרים הקדושים דמשה רבינו ע"ה רצה בעת הזאת שיהיה אז גאולה שלימה, וזה הי' כוונת סירובו. ואיתא בגמרא (ר"ה יא.) בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל, וז"פ שלח נא, תיבת נא ר"ת אליהו נביא, כי יום אחד קודם בוא הגואל יבוא אליהו לבשר לישראל (ע' עירובין מג:), וז"פ שלח נ"א - שישלח את אליהו הנביא לבשר. ביד תשלח - ביד היינו בארבעה עשר, כי בט"ו יהיה הגאולה ובארבעה עשר יבוא אליהו לבשר לנו במהרה:
ויאמר בי אדוני שלח נא ביד תשלח (ד, יג). נ"ל כי כל השפעות נמשכים ממזל עליון, [ו]זפ"ה ויאמר הוא לשון המשכה, דהיינו שהמשכה שלך תהי[ה] ממקור עליון. וב"י רומז לי"ב חיוורתי (ע' פע"ח ש' הסליחות פ"א - פ"ב), ומזל ונקה הוא כלי קיבול של י"ב תיקונים (פע"ח שם, וש' העמידה פ"ד), וזה ב"י אדוני מי"ב תיקונים תמשיך עד בחינת אדנ"י. שלח נא ביד תשלח, כי נא נק' התפלה, כי אין נא אלא לשון בקשה (ברכות ט.), דהיינו שהתפלה שלך יהיה בכוונה זו להעלותה עד י"ג מדות שבגמ[ט]ר[י]א שלח, כי הפנימיות של כל דבר הוא הוי"ה ב"ה (ע' פרדס ש"א פ"ז, ע"ח שי"ג פ"ח), וי"ג הוי"ה קדושים בגימטריא שלח, וזה שלח נא - שהתפלה שלך יהיה בהתרוממות עד הי"ג תיקונים, ולזה התפלה הוא בחשאי, כי היחוד הוא בחשאי (ע' ת"ז ת' י' כה.). ביד תשלח - פירוש בכל כח שתרצה להמשיך ולהשפיע תמשיך ממקום הזה. גם ביד רומז לנבואה כמ"ש (מל"ב ג, טו) ותהי עליו יד ה', ושלח הוא לשון המשכה, פירוש שתמשיך שיתגלה במהרה שער הנביא' לעולם אמן:
לא תֹאסִפון לתת תבן לעם (ה, ז). נ"ל כי האדם הרוצה לילך בדרכי אמת בדרכי השי"ת, אסור לו לחפוש ולחקור אחר חכמות גדולות ומועצות, ואין מהצורך לעשות פעולה יותר מכחו, כי אם אשר חננהו ה', וזה היה סיבת שבירת הכלים מחמת שלא היו יכולים לסבול ריבוי האור עליון (ע"ח ש' הכללים פ"א). וזפ"ה לא תאספון לתת תבן לעם, פירוש שלא לחפוש אחר תבונה יתירה יותר ממדריגתו. ללבון לבנים, פירוש הגם שכוונתו הוא לשמים ללבן ולזכך עצמו, אעפ"כ אסור לו לעשות יותר מכחו. כתמול שלשום, רומז על דורות הראשונים. רק, הם ילכו - ועיקר הדרך הנכון הוא לילך בהדרגה ממדריגה למדריגה כפי כחו.