וישמע יתרו כהן מדין חתן משה (יח, א). נ"ל על פי מה שפירשנו הפסוק (במדבר לא, מ) ונפש אדם ששה עשר אלף, דהנה השי"ת ב"ה האציל שם הק' חב"ו היוצא מפסוק (איוב כ, טו) ח"יל ב"לע ו"יקיאנו, והשם הקדוש הזה מסוגל מאוד להעלאות ניצוצין (פע"ח ש' העמידה פי"ט), וז"פ ונפש אדם - שאתה רוצה להעלות ניצוצות של אדם. ששה עשר - דהיינו מספר של שם הכ"ל. אלף - עד אלופו של עולם.
וזפ"ה וישמע יתרו, לשון וישמע שאול (שמ"א טו, ד), דהיינו שמאסף ומעלה הניצוצין עד רום המעלות. ומי יכול לפעול זאת - יתרו, לשון מותרות, שאינו נחשב בעיני עצמו כ"א למותר וכאפס ואין. כהן מדין, אפילו היה מקודם כהן מדין, וכהן לשון השפעה, דהיינו שהיה משפיע לחיצונים, רומז לתיבת מדין, אעפי"כ ע"י תשובה יכול להעלות הכל עד עולם המחשבה המרומז בתיבת חותן, כי הג' מילואין של שם הק' אהי"ה עולים עה"כ חתן (ע"ח של"ה פ"ג). וז"פ מפני שמי נחת הוא (מלאכי ב, ה), שמי מורה על הוי"ה, מפני שמי מורה על שם אהי"ה עולם המחשבה (זח"ג רכט.), בגימ' נחת כנ"ל, וזה מרומז בתיבת חתן משה סוד הדעת (זח"ב רכא.), ודו"ק.
וזפ"ה (שמות יח, כד) וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר, דהיינו שמשה נקרא הצדיק שמאסף כל הניצוצות כנ"ל. ויעש כל אשר אמר, הקב"ה עושה לו רצונו, ומה שאמר לטובת ישראל הקב"ה מקיים דיבוריו:
וישמע יתרו כהן מדין וכו' (יח, א). נ"ל, דהנה תכלית העבדות של אדם הוא שיהיה רצונו ותשוקתו תמיד שיתפעל בעולם רצונו ית"ש כאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם להיטיב לברואיו (ע"ח ש' הכללים פ"א), צריך האדם העובד להשי"ת להמשיך רצונו ית"ש, ורק רצונו ית"ש יתפעל בזה העולם, ומי שהולך בד"ז הוא בעיניו להותר ואין, בראותו שעדיין לא יצא ידי חובתו כראוי, כי מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה ואעפי"כ היה בעיניו כאפס ואין באמרו ואנחנו מה (שמות טז, ז), רק שצריך האדם ההולך בד"ז להמשיך האור הק' משעשועי דמלכא, שישמח במדת אין ויהיה לו תענוג ונחת רוח ממדה זו, כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה ששמח במדה זו כמו שאנו אומרים (עמידה דשחרית דשבת) ישמח משה במתנת חלקו, ומי שהולך בד"ז יוכל להמתיק דינין, וברוכים הצדיקים שמהפכין ממדת הדין למדת הרחמים (בר"ר עג, ג).
וזפ"ה וישמע יתרו, שמי שהוא בעיניו למותר ואין זוכה שבא אליו הארה שיוכל להמתיק דינין וכנ"ל, וזה כהן מדין - דהיינו מדִין עושה רחמים שמרומז על כהן שהוא חסד (זח"ג קמה.), חותן משה - והצדיק הזה שממתיק דינין פועל יחודים וזיוויגים בהקדושה, כי הקליפות מונעים זאת ח"ו, והצדיק הזה שממתיק דינין מהפך מדת הדין למדת הרחמים ופועל זוויגים ויחודים, וזה מרומז בתי' חותן משה, כי משה סוד הדעת כידוע (זח"ב רכא.). את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו, כי כל כוונת השי"ת היה בבוראו עולמו רק בשביל ישראל להיטיב להם וכנ"ל, וזהו את כל אשר עשה אלהים היה בשביל למשה ולישראל עמו. והצדיק שהולך בדרך הנ"ל זוכה שממשיך לישראל מטובו ושפעו יתברך מה שהיה בכוונת בריאתו.
עוד, את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו, דהנה כתיב (בראשית ב, ג) אשר ברא אלהים לעשות, דהיינו שהשי"ת נתן זאת לבני ישראל שיתקנו הבחינת אלהים ולעשות מדין רחמים, וזהו את כל אשר עשה אלהים, לתקן, מסר זאת למשה ולישראל עמו.
כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, והצדיק שעושה כנ"ל זוכה שיוכל להמשיך ולהשפיע לכל מי שהוא בצוק ודוחק, נרמז בתיבת מצרים, והצדיק הוא משפיע אליו הארה שיתעלה עצמו לקדושה:
וישמע משה לקול חֹתנו ויעש כל אשר אמר (יח, כד). נ"ל דהנה איתא חייב אדם בכבוד חמיו (מדרש תהלים מזמור ז), ונ"ל דהנה כתיב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, פירש התרגום יונתן אבא יסד ברתא, אבא נקרא חכמה עליונה, וברתא רומז למל' קדישא. וזה חייב אדם, אדם רומז לז"א, כי אדם בגימטריא מ"ה שהוא בת"ת (פע"ח ש' העמידה פי"ז, וע' ע"ח שי"ח פ"ב), חייב אדם בכבוד חמיו, כי כביכול בחינת חכמה נק' אליו בחינת חמיו, כי אבא יסוד ברתא, והדבר צריך להיות שיושפע לבחינת אדם עליון מל"ב נתיבות חכמה שבגימטריא כבוד. עוד נ"ל חייב אדם בכבוד חמיו, על פי מה דאיתא בסה"ק (פע"ח ש' הק"ש פכ"ד) שיסוד אבא הוא מגולה, וכדי שלא ינקו החיצונים מהאור הגדול והקדוש ושפע הזו מהצורך להתלבש השפע במלבושין, וזה חייב אדם רומז לז"א כנ"ל, בכבוד חמיו, חמיו נק' חכמה עליונה כנ"ל, וכבוד הוא לשון התלבשות כדאיתא (ב"ק צא.) קרא למאני מכבדותא, דהיינו להתלבש יסוד אבא, וכדאיתא בזוה"ק (ח"ג רד:) על פסוק (תהלים ה, ד) בוקר אערוך לך ואצפה, דהיינו שאני ממשיך אור עליון מלמעלה שנקרא בוקר, ואצפה - ואני מכסה השפע שלא ינקו החיצונים רק יהיה השפע לישראל עם קדושו.
ובזה נבוא לבאר הפסוק שהתחלנו בו, כי מה שהאדם התחתון עושה למטה מעורר דוגמתו למעלה, וזה וישמע משה לקול חותנו, והתעורר דוגמתו למעלה שנשפע לז"א מל"ב נתיבות החכמה, וגם כי משה הוא בחינת יעקב (זח"א כב.) שרומז לז"א (זח"ב פח., ע' ע"ח של"ז פ"א) כנ"ל, וחותנו רומז לחכמה עליונה, דהיינו שיושפע לבחינת ז"א מל"ב נתיבות החכמה, ועי"ז ויעש כל אשר אמר, יעשה הקב"ה כל מה שיאמר הצדיק בעולם העשיה, ודו"ק:
ושפטו את העם בכל עת את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפטו הם (יח, כו). ויש דקדוק, דלעיל (פ' כב) כתיב והיה כל הדבר הגדול, וכאן כתיב הדבר הקשה. דהנה דרך התשובה הוא לעורר בכל העולמים, הגם שמתקן עצמו בזה העולם צריך להיות הולך וגדול ולעשות תשובה ולתקן בעולם הגדול ממנו, והסוד התשובה הוא אהי"ה כמבואר, ובעשותו תשובה הוא ממשיך עליו הוי"ה ב"ה, וכל זה צריך לעורר בכל עשר קדושות, וי' פעמים אהי"ה הוי"ה בגימטריא עת, וזפ"ה ושפטו את העם בכל עת, דהיינו שבכל דור ודור יעמיד לנו הבורא ב"ה שופטים נאמנים שילמדו אותנו דרכי התשובה וכנ"ל, וזה בכל עת - דהיינו שהתשובה תהיה בכל העולמים שגימטריא עת, עד בחינת בכל שהוא עולם העשיה שם של ב"ן (ע"ח שמ"ב פי"ד), ואז את הדבר הקשה תיבת הקשה שגימטריא קדוש, דהיינו כל הני"ק יביאון אל משה הוא סוד הדעת (זח"ב רכא.) ויהיה יחוד לעילא, ואז כל הדבר הקטן ישפוטו הם, דהיינו מה שיחסר בעוה"ז שהוא בכלל מיעוט הירח (ע' ע"ח של"ו פ"ב) בחינת דוד (ע' זח"א קצב:), ודוד הוא הקטן (שמ"א יז, יד), ישפוטו הם - יתוקן הכל מהיחוד הנעשה למעלה:
בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני (יט, א). דאיתא בספרי המקובלים (פע"ח ש' חג המצות פ"א) דיש בעולמים העליונים ג' בחינות שנק' גדלות ראשון, וקטנות שני, וגדלות שני, ולהבין זאת ג"כ בעוה"ז, נ"ל דהנה האדם המתחיל ליכנס בעבדות הבורא ב"ה ואין לו כח ליתן אתערותא דלתתא נותנים לו הארה מן השמים, ובזה הכח הוא הולך וגדול בעבדות הבורא, וזה נקרא גדלות ראשון, אבל רצונו של בעל הרצון היה שלא יהיה לאדם נהמא דכיסופא, רק האדם בעצמו יתן מ"ן, אזי נעלם מן האדם הארה זאת ואינו נשאר אצלו רק רשומה בעלמא, וזה נקרא קטנות שני, והאדם המפשפש בעצמו ורואה שהיה לו הארה גדולה ועכשיו לא נשאר אצלו כלום, צועק ומתחיל לעורר עצמו, ואז יש לו כח בזה הרשימה ליתן מ"נ, אזי זוכה להארה גדולה שנק' גדלות שני, וזו הארה נשאר אצלו, הגם כזאת אתערותא ג"כ מאתו ית', אעפ"כ כך היה רצונו של בעל הרצון ית"ש שידמה לאדם שנותן מ"נ, וזה מתנה מאתו ית' שלא יהיה נהמא דכיסופא. והנה ביציאת מצרים לא היה כח ליתן מ"נ כדכתיב (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה, וכתיב (שמות יב, לט) ולא יכלו להתמהמה היינו שבלתי אפשר היה להתנהג עמהם בהדרגה, ע"כ הקב"ה שידד מערכות והשפיע להם האור שלא בהדרגה, דהיינו שהשיגות תיכיף גדלות שני מקודם גדלות ראשון, וז"פ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים (שמות יב, כז), דהיינו שלא בהדרגה, וזה סוד הדילוגין.
והנה האדם שניתפס ח"ו אצל יצר הרע ובלתי אפשר ליתן מ"נ, צווה לנו הקב"ה לזכור תמיד יציאת מצרים כדי לעורר האור הקדוש שהיה במצרים שלא בהדרגה, כמו כן יבטח בד' שיושע לו ג"כ מיצר הרע, וז"פ בחודש השלישי, כי הגדלות שני היא בחינה שלישית מגדלות ראשון. לצאת בני ישראל מארץ מצרים, השיגו תיכ(י)ף גדלות שני וכנ"ל. ביום הזה, יום לשון אור, האור הזה יכול להשיג מי שהוא מדבר סיני, שאפס ואין בעיניו:
בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים וכו' (יט, א). נ"ל כי יעקב אבינו ע"ה קיבל הברכות מאביו במרמה ושלא מדעתו, רק אח"כ בירך אותו מדעתו כמ"ש (בראשית כז, לג) גם ברוך יהיה, ואיתא בזוה"ק (ח"א קמג: קמה. קעב.) שיעקב אבינו ע"ה גונז הברכות שקיבל מאביו לסוף יומיא, כי כמו שקיבל הברכות מאביו בהעלם הבין יעקב אבינו ע"ה שכמו כן צריכים הברכות להיות בהעלם עד שבסוף יומ[י]א יתגלו לבניו, שבעת הזאת יהיו צריכים להם מאוד, שהם בחינת שער נו"ן.
וזפ"ה בחודש השלישי, כי הברכות שקיבל יעקב אבינו ע"ה הם חדשים כי עדיין לא נשתמש מהם כלום, וזה בחודש השלישי רומז לברכות של יעקב אבינו ע"ה שנקרא שלישי לאבות (ספרי האזינו ז), יתגלו הברכות בסוף בשביל לצאת בני ישראל מארץ מצרים, שכל אחד מישראל יצא לחפשי מכל דחקותו. ביום הזה באו מדבר סיני, וע"י שנשיג השפע הזאת יהיה לכל אחד בחינת אין ויהיה לו תענוג ושמחה מזה המדה, וזהו באו מדבר סיני, ובאו לשון ביאה וחיבה.
עוד נ"ל ביום הזה באו מדבר סיני, כי מחמת עטיו של נחש שנא לאדם מדת אין, וטבע אדם נמשך אחר התנשאות, אבל בעת קבלת התורה פסקו מהם זהומתן (שבת קמו:), והיו בבהירות גדול, שהיו מחבבין מדת אין, וזהו באו מדבר סיני וכנ"ל:
ויסעו מרפידים ויבֹאו מדבר סיני וכו' (יט, ב). עפ"י דברינו הנ"ל שע"י שנשיג הברכות של יעקב אבינו ע"ה נזכה שיסע וילך מישראל הרפוי ידים, וידים נק' יראה ואהבה (ע' ת"ז הקדמה ו. יז., ע' פרדס שכ"ג ע' יד), וכאשר ילך מישראל הרפוי יתחזקו במדת יראה ואהבה לשמו הגדול. ויבואו מדבר סיני וכנ"ל. ויחנו במדבר, במדבר בגימטריא אברהם, בחינת אהבה (זח"ב רסא.), שיהיה אהוב אצלם המדת אין כנ"ל. ויחן שם ישראל נגד ההר, היצר הרע נקרא הר כי לצדיקים נדמה להם כהר (סוכה נב.), והנה ע"י עטיו של נחש האדם מעורב בטוב ורע (שערי קדושה ח"א ש"א), וע"י שנזכה להנ"ל יהיה כל אחד מובדל, וזהו ויחן שם ישראל נגד ההר רומז ליצר הרע, יהיה מופרש ומובדל מהטוב:
ויהי קול שופר הולך וחזק מאוד וכו' (יט, יט). נ"ל כי האדם הרוצה לשוב לפניו ית"ש צריך לתקן מדותיו עד קצה האחרון, כמו מקל מעוקם אם ירצה לישרו צריך לכפוף אותו עד קצה האחרון ועי"ז יעמוד בשוה כדאיתא ברמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"ב), כמו כן הם כל המדות של האדם, וצריך לכופפם עד קצה האחרון ואח"כ זוכה להשיג הקו היושר דרך אמצעי שהוא סוד הדעת, וזפ"ה ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד, קול השופר רומז לתשובה לשון שפרו מעשיכם (שחרית דר"ה תפילה לש"ץ בקול), הולך וחזק מאוד, שמי שרצונו לשוב וליפות מעשיו צ"ל לו התחזקות גדול לכפוף בעצמו עד קצה האחרון וכנ"ל, ועל ידי זה זוכה משה ידבר, ומשה רומז על הדעת (זח"ב רכא.), ובחינת דעת ינהג אותו, וידבר לשון הנהגה (תהלים יח מח, ע' רש"י). והאלהים יעננו בקול, ועי"ז יומתקו כל הדינין ומלאך רע בעל כרחו יענה אמן, וזהו והאלהים רומז על דינין (זח"ב צו.) יעננו בקול, קול פשוט רומז על חסד (זח"ג רל:):
וירד משה אל העם ויאמר אליהם (יט, כה). ונקדים לפרש הפסוק (בראשית ב, י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ולכאורה אם בא הפסוק לספר במעשה בראשית הל"ל יצא מעדן לשון עבר, ויוצא הוא דבר ההווה תמיד. ונ"ל כי האדם המסתכל במעשיו וראה שאינם מתוקנים, מאוד מסוה הבושה על פניו עד שבלתי אפשרי לעשות שום מצוה ואיזה עבדות מגודל הבושה שעל פניו, והשי"ת ברוב רחמיו ברא אור קדוש שנקרא ונהר יוצא מעדן, ונהר הוא לשון אור, האור הזה מאיר בו, ועי"ז הוא מעלה עצמו להעבדות, וזה להשקות את הגן, כי כמו הגן צומח בו מה שנוטעים בתוכו אבל עצמותו אין לו כלום, כמו כן האדם הזה שבלתי אפשרי שיוושע את עצמו כי אם מה שנובע והופיע עליו האור מלמעלה.
והנה כבר פירשנו מה שאמרו חכז"ל (ע' דרשות הר"ן דרוש ה, צידה לדרך ד, ה, יב) מעט מן האמת דוחה הרבה מן השקר, כי מי"ג תיקוני דיקנא נשפע לט' תיקונים שהוא בז"א (פע"ח ש' הסליחות פ"ב), וזהו מעט מן האמת - מעט פירש התרגום (ת"א בראשית יח, ד) זעיר, דהיינו שכאשר הבחינת ז"א מקבל שפע מתיקון האמת, מי"ג תיקוני דיקנא, אז נדחה הרבה מן השקר, והקליפות נופלים ונשברים.
ובזה פירשנו הפסוק (תהלים קמה, יח) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, דהיינו שהקב"ה קרוב לכל קוראיו, ושלא תאמר לכל, שאנשים מובערים מדעת יקראוהו אותו למעשה תעתועים שלהם, לזה אמר הכתוב לכל אשר יקראוהו באמת, לזה האיש הקב"ה קרוב מי שהוא דבוק להצדיק, ודרך הצדיק הוא להשפיע מי"ג תיקוני דיקנא לט' תיקוני ז"א, וזה לכל אשר יקראוהו באמת, יקראוהו הוא לשון השפעה כמו שכתוב (ישעיה ו, ג) וקרא זה אל זה, פירש התרגום ומקבלין דין מן דין, דהיינו מי שהוא משפיע מתיקון אמת.
וזפ"ה וירד משה, כי משה הוא בחינת יעקב, משה מלגאו יעקב מלבר (ת"ז ת' יג כט.), ויעקב נקרא אמת כמו שכתוב (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב, וזה וירד משה - שהולך השפע מבחינת אמת. אל העם - לבחינת זעיר, כי עם רומז בכ"מ לבחינה קטנה, והיינו זעיר. וזה ויאמר אליהם - עי"ז יהי' אמירה וחטיבה ונחת רוח לישראל:
ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד וכו' (יט, יט). נ"ל כי אית שופר גדול ואית שופר קטן (ע' פע"ח ש' השופר פ"ג), שופר קטן נק' תשובה תתאה, שצועק ומתחרט על מעשיו המכוערים ונותק עצמו מהם כמו שכתוב (משלי כח, יג) ומודה ועוזב. ואית תשובה עילאה, שכבר תיקן מעשיו, ועבודתו הוא בדרך יחוד, שמיחד עולם בעולם ומיחד המעשה לשמה נק' שופר גדול, וזהו שאנו מבקשים (תפילת עמידה) תקע בשופר גדול לחירותינו, שנזכה במהרה להאיר משופר גדול שהוא תשובה עילאה אם כל חי (ת"ז ת' סה צו.) האם רובצ(ו)ת על הבנים (שם ת' כ"א נח:) רומז לבינה שהיא חירות עליון (זח"ב קפג:, זח"ג רסו:).
וזפ"ה ויהי קול השופר, כולל שניהם שופר גדול ושופר קטן. הולך וחזק מאוד, פירוש שיתחזק זאת מאוד בבני ישראל. משה ידבר, פירוש הצדיק שמכונה בשם משה יהיה לו כח וממשלה, וידבר הוא לשון ממשלה (תהלים יח מח ע' רש"י, וע' סנהדרין ח.) וכל התנהגות יהיה ע"י הצדיק. והאלהים יעננו בקול, פירוש שהשי"ת יענהו מה שצועק אליו תמיד. עוד, והאלהים יעננו בקול, כי אלהים רומז על דין ח"ו (זח"ב צו.), יענהו בקול, שקול רומז על רחמים, ורחמים וחיים ושלום עלינו תמיד:
וירד משה אל העם ויאמר אליהם (יט, כה). נ"'ל דמשה רבינו ע"ה לגודל אהבת ישראל שהי' תקועה בלבו וחפץ בטובתם עשה עצמו לירד ממדריגתו הגבוה בשביל ישראל לעיין ולפקח בהצטרכותם. וזפ"ה וירד משה, שירד ממדרגתו. אל העם, בשביל העם להמשיך עליהם כל טוב. ויאמר אליהם, ויאמר לשון נחת וחטיבה, שיהא להם נייחא.
וכשראה הקב"ה את לבבו הנאמן הבטיח לו הקב"ה שיעלה כל הדיבורים שיצטרך לדבר עם ישראל בענינים גשמיים שלהם. וזהו וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות כ, א), לשון דבר אחד לדור (סנהדרין ח.), דהיינו שהקב"ה דבר את כל הדברים האלה למעלה כנ"ל.
וזפ"ה וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו (שמות יח, כז), חתן מרומז על עולם המחשבה וכנ"ל (בריש הפרשה), דהיינו שירד ממדריגתו בשביל ישראל. וילך לו אל ארצו, לשון רצון (בר"ר ה, ח), מה שרצונו היה להמשיך על בני ישראל כל טוב:
עוד אפשר לפרש, כי משה רבינו ע"ה היה מעולה ומרומם ברום המעלות, וכל רצונו היה רק בעולמות העליונים, ולא היה לו שום שייכות בזה העולם, ולזה היה כבד פה, כי מי שהוא מעולה בלתי אפשרי לדבר עם איזה אדם, אבל הישראל צריכי' להשיג טובות ע"י הצדיק המשפיע, לזאת צריך שיהיה להצדיק שייכות גם בזה העולם עם ישראל, כדי להמשיך להם טובות, ולזה אמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה לך רד - שיהיה לו שייכות ג"כ בזה העולם עם ישראל, וזפ"ה וירד משה מן ההר, שהיה למשה רבינו ע"ה בחינת ירידה. אל העם, בשביל העם, לאותם שהם עוממים מעבדותו ית', לשון גחלים עוממות. ויאמר אליהם, שע"י שהי' לו קצת בחינת ירידה עי"ז ויאמר אליהם, היה יכול לדבר עמהם ולהעלותם למעלה.