חייב אדם למשמש בתפילין ולברך כל שעה שימשמשם וכל שעה שיניחם
אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפלין כל שעה ושעה. ק"ו מציץ מה ציץ שאין בו אלא הזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפלין שיש בו הזכרות הרבה על אחת כמה וכמה. הלכך צריך אדם כשהוא לבוש תפילין לזכור שתפלין עליו ולא להסיח דעתו מהם שלא יישן בהם ולא יפיח בהם. כי מחמת שזוכר שנושא שם הנכבד עליו אינו בא לידי קלות ראש ותופס יראת שמים בלבו כדאמרינן פרק אין עומדין בברכות ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא חזיה דהוה קא בדח טובא א"ל והלא וגילו ברעדה כתיב א"ל תפלין קא מנחנא. פי' ומדכרנא יראה הלכך מותר לי לשמוח שהרי יראת אלקים על ראשי. הלכך כשאדם מכוין לבו בתפלתו או בהלכה שלו אין זה היסח הדעת דכש"כ דאיכא יראת השם. ואסקי' בפ' הישן דישן בהם שינת ארעי והיינו כדי הילוך מאה אמה. ובמוסר שנתו לאחרים ובמניח ראשו בין ברכיו וכגון דמחתין לי' ברישי' אבל נקיט להו בידי' לא שינת קבע ולא שינת עראי. ואי כריך עלייהו סודרא ישן בהם אפי' שינת קבע. רש"י פי' התם כגון שהניחו אצל מראשותיו דלא ניתנה תורה למלה"ש וישן בהם משמע כשהוא לבוש ובפ' לולב וערבה תניא תפלין כ"ז שמניחן מברך עליהן דברי ר' וחכ"א אינו מברך אלא שחרית בלבד ומסקנא כר' רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשו בהו מברכין: