[קח]
מתני' בפ' מפנין תנן מילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת ואמרי' בגמ' לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר ופרכי' פשיטא אמר רב אשי לא נצרכה אלא לסומא מהו דתימ' כיון דלא חזיא אסור קמ"ל אייתובי מייתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיין חברתאי ועבדן לי ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה ביד פי' בכפה ולא בכלי דכמה דאפשר לו לשנויי משנינן ואם אין ספק ביד מביאה לה בשערה ופר"ח כרב אשי דאמר מביאה לה בכלי דרך שערה נועצת כלי של שמן בשערה כדי שלא תהא הוצאה ביד כדרך המוציאין ומסקנא כמה דאפשר לשנויי משנינן ואם צריכה למאכל מביאה לה עכ"ל: וזו תשובת ר' יצחק בר אברהם. ועל היולדת בשבת אשר אסר אוהבי לשחוט תרנגולת בשבת כי אמר מוטב להאכילה נבילה שהוא איסור לאו מלחלל השבת שהוא איסור סקילה מתוך לשונו ניכר שביום לידתה דיבר ונראה בעיני דכיון שהוא בהול ובפשע בינה לבין המות הוי כשאר פקוח נפש ואין מדקדקין בדבר כדאמר פ' בתרא דיומא דאין עושין דברים הללו אלא בגדולי ישראל ואמרינן נמי דהזריז משובח ואין צריך ליטול רשות מב"ד ואמרי' בירושלמי הנשאל ה"ז [מגונה] והשואל ה"ז שופך דמים והא דדייק במנחות בין שני תאנים בשני עוקצים לשלשה בעוקץ אחד מיירי בחולה שאין זמנו בהול ועוד נ"ל דאפי' אין זמן בהול כגון ביום שני או ביום שלישי של לידה מותר לשחוט אם יש צורך קודם שיאכילוה נבילה כיון שיש לחוש שמא יודע לה הדבר ותמנע מלאכול ותבא לידי סכנה. ועוד דלהני דהכא תמיהני אם האכלת איסור קודם לענין פקוח נפש מאיסור שבת אע"פ שזה איסור לאו וזה איסור סקילה. דאע"ג דלענין חולה שנינו שמאכילים אותו הקל וטבל ונבילה מאכילין אותו נבילה היינו ודאי כשבא לאכול איסור הקל מאכילים אותו. אבל כשיכול לאכול היתר יכול להיות שמוטב שיחללו השבת כיון שניתן לידחות מפני פקוח נפש ויאכילוהו היתר משיאכילוהו איסור אע"פ שהוא איסור לאו כיון שתקנה מגונה היא והא אין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים באכילת איסור ומביא תקלה על ידו כאיסור סקילה כדאשכחן ברבי ישמעאל שקרא והטה וביהודה בן טבאי שהרג עד זומם ואמרי' בירושלמי ר' זעירא הוה מחייט גבי עכו"ם [וכו'] א"ל ואי בעית מיקטל קטול דנבילה לא בעינא מיכלא הרי שאכילה אסורה חמורה להם ביותר וראוי למסור להם בעצמו על כך אם לא תאמר שבשעת השמד היה. וכל זה דוחק. ונראה להתיר והשוחט לחולה בשבת מותר נמי משמע כן שכתבת ולמה יש לי לדחות. ותצא לרווחות. ויגון ואנחות. ינוסו ממך. וכל אשר אתך. ושלום יצחק בר אברהם זצ"ל:
מר זוטרא מתני אמר רב יהודה אמר שמואל היה כל זמן שהקבר פתוח פי' הקבר בית הרחם. בין אמרה צריכה אני ובין אמרה אינה צריכה מחללין עליה את השבת פירש"י וחברותיה אומרות שהיא צריכה מחללין עליה את השבת. נסתם הקבר אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת איני צריכה אין מחללין עליה את השבת פר"ח ומסקינן לה לשמעתא דאמר ליה מרימר לרבינא הלכתא כי הא דמר זוטרא ספק נפשות להקל והוצרכנו לדקדק מאימתי פתיחת הקבר כדי לחלל באותו העת את השבת לעשות צרכי החיה ואמר אביי משתשב על המשבר ואמר רב הונא בריה דרב יהושע משעה שהדם שותת ויורד כו' ודייקי' מדלא אמר רב הונא עד שיתחיל הדם להיות שותת ש"מ קודם שתשב על המשבר קאמר וכאביי עבדינן ולא מחללי שבתא אלא עד שיהא הדם שותת ויורד ותשב על המשבר אבל בהא דאמר אביי משום דרב יהודה עד מתי פתיחת הקבר שלשה ימים בלבד אמרי' אין הלכה כמותו ולא כרבא דאמר משום רב יהודה שבעה אלא קיי"ל כנהרדעי דאמרי חיה שלשה שבעה שלשים שלשה בין אמרה צריכה אני בין אמרה א"צ מחללין עליה את השבת שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת איני צריכה אין מחללין עליה. סתמא עבדינן כמר זוטרא לקולא. אלא עושה לה על ידי ארמאי כרב עולא בריה [דר'] עילאי דאמר כל צורכי חולה עושין ע"י ארמאי בשבת וכדרב המנונא דאמר דבר שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה. עד כאן פר"ח ואמרי' פרק בתרא דיומא גבי פקוח נפש ואין אומרים יעשו דברים הללו על ידי עכו"ם וע"י קטנים אלא אפי' בגדולי ישראל. וכתב שם בתוספת ריב"א כלומר אפי' היכא דאיכא עכו"ם וקטנים מיד בההיא שעתא אין אומרים להם לעשות והיינו טעמא דאין אומרים לעשות על ידם כדאיתנהו מיד בההיא שעתא זימנין דליתנהו מיד ואתי לאהדורי עלייהו ואדהכי והכי יסתכן להכי עשו הית' גמו' לגמרי ומצו' דכל חד וחד יהא זהיר מיד לאצולי וההי' דלעי' דאמרינן דכמה דאפשר לשנויי משנינן ומהדרי אהיתרא ואע"ג דאיכא סכנת נפש י"ל דבמקו' שיכול ישראל עצמו ע"י שנוי ואין לו דיחוי (ביה השנויי) [בהשינוי] מוטב ודאי שיעשה בהיתר ואל יעשה באיסור אבל בעל ידי עכו"ם וקטנים אע"ג דהיכא דליכא דיחוי איכא למיחש דאתי לידי דיחוי כדפרישית:
מתני' קושרין את הטבור בשבת. פירש"י קושרין את הטבור של ולד שהוא ארוך ואם [לא] יתקשר ויכרוך בשום דבר יצאו מעיו אם יגביהו התינוק. ת"ר קושרין את הטבור בשבת ר' יוסי אומר אף חותכין אר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכה כר' יוסי שחותכין בשבת טבור תינוק אחד ירושלמי ומחללין עליה את השבת שמואל אמר עושין לה [מדורה] אפי' בתקופת תמוז וקושרין את הטבור כהדא אתתא דבר קפרא נפקא מיילדא בשבת אחת ושאלת לר' אמר לה אזלון ושאלון [לחייתא] אמרה ליה ליכא חייא א"ל זילו עבידי כמנהגין אמרה ליה ליכא מנהגא א"ל זילי חתיך כר' יוסי: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כל האמור בפרשת תוכחה עושין לה לחיה בשבת ומולדותיך ביום הולדת אותך מיכן שמילדין את האשה בשבת. לא כרת שרך מיכן שחותכין את הטבור בשבת ובמים לא רחצת מיכן שמרחיצין את הולד בשבת והחתל לא חתלת מיכן שמלפפין את הולד בשבת ופירש"י לאו היינו אסובי ינוקא דאמרי' לעיל בפ' כל הכלים דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאסר אלא לאפופי בעלמא כמו שעושין בחגורות ופסיקיאות:
מעשה שילדה אשה א' ז' ימים לפני הפסח והתיר רבי' גרשום להחם חמים לרחיצת גופה של יולדת בליל ראשון של פסח והביא ראיה מדאמרי נהרדעי חיה שלשה. שבעה. שלשים כו' עד שבעה אמרה צריכה אני מחללין וזו אמרה צריכה וצריכה אני לפיכך התיר. וה"ר אליעזר אסר ואמר סברת הלכה זו [אינה] ברחיצה כי לא הותר לחלל שבת אלא בדבר שיש בו פיקוח [נפש] ורחיצה אינה פקוח נפש ולא צורך ותיקון עסק פיקוח נפש ואין משמעות גמרא זו כולה אלא נראה כגון נר ושמן ודומה להן דברים שצריכים ליולדת לעיין ולהתעסק בפיקוח נפש כדאמר מכדי תנא ליה מילדין כו' ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי לאו לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה נר חבירתה מדלקת לה ומביאה לה שמן כו' והאי דקאמרה צריכה אני כגון שאמרה צריכה אני שתראו בי וסמכוני ותנו עיניכם עלי לראות ולעיין כי חולה אני מאוד ועדיין לא נצלתי מחבלי יולדה והיינו פקוח נפש דקאמר אבל ברחיצה לא מצינו לה צד היתר: