מתני' בפר' כל הכלי' תנן כל הכלים הניטלים ניטלי' לצורך ושלא לצורך ור' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך. אוקמה רבא למתני' דה"ק דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו שלא לצורך דאפילו מחמה לצל דהיינו שאין צריך לו עתה לא לגופו ולא למקומו אלא חס עליו שלא יבקע בחמה. וקיי"ל דאביי ורבא הלכת' כרבא וכן פר"ח דהלכה כרבנן וכדמוקים לי' רבא דהכין סוגי' דשמעתין כולה ואמ' לקמן (דאמ') רב סבר לה להא דרבא וכן רב (דימי) [מרי] בר רחל סבר כרבא גבי הנהו בי סדייאתא וכ"כ רש"י דהלכה כרבא דדבר שמלאכתו להיתר שרי לגמרי ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו מותר [אבל] מחמה לצל ושלא (יגנה) [יגנב] אסיר. וההיא פיסקא אתיא כר"ש כההיא דלעיל דת"ר בראשונה היו אומרים ג' כלים ניטלים בשבת מקצוע של דבילה וזוהמא ליסטרון של קדירה וסכין קטנה שע"ג השלחן התירו וחזרו והתירו עד שאמרו כל הכלים ניטלים בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה ואוקמה רבא לההיא ברייתא כדאוקמה למתני' וההוא ברייתא ר' שמעון הוא כדתנן ר' יוסי אומר כל הכלים ניטלים בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה וההיא מתני' אוקימנא בפ' מי שהחשיך כר"ש דאמרי' התם פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בכל השבת כולה הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת מיאוס [ומאי נינהו נר ישן וחד אמר במוקצה מחמת מיאוס] נמי הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת איסור ומאי נינהו נר שהדליקו בה באותה שבת אכל מוקצה מחמת חסרון [כיס] אפי' ר"ש מודה דתנן כל הכלים ניטלים בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה וכ' שם בפר"ח והלכת' כר"ש וקיי"ל כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכתא כדברי המיקל ואסקינן בה הלכה למעשה שהלכה כר"ש בהלכות שבת כולן ואין הלכה כר"י אלא במוקצה מחמת איסורו. ואשכחינן רבי יוחנן דאמר מודה ד"ש בזה דגרסי' בפ' כירה אר"ח בר אבא אר"י אין מוקצה לר"ש אלא כעין שמן שבנר בשעה שדולק הואיל והוקצה לאיסורו הוקצה למצותו. ומוקצה מחמת חסרון כיס ד"ה מוקצה הוא ואסיר וקשיא לן ההיא הילכתא דאמ' בפ' כירה כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר [ר"י] הלכת' כר' יהודה וריב"ל אמר הלכה כר"ש וצ"ע. ואם יש לומר הא רב יצחק בר יוסף אר"י הלכת' כר' יהודה הא ריב"ל פליג עלה ואמר הלכת' כר"ש ואע"ג דאמר רב יוסף היינו דאמר רבב"ח אר"י הלכה כר"ש וליה לא סבירא ליה ואמר ליה אביי לרב יוסף ואת לא תסברא דר' יוחנן כר"י ס"ל הני כולהו שמעתתא לא דייקו הא דבמסקנא דיקא וכותי' עבדינן עובדא עכ"ל וכבר השיב ר"ת לה"ר שמשון כי ר"ש לית ליה מוקצה אלא בגרוגרות וצמוקים דאיכא תרתי לריעות' נתקלקלו ועוד דדחינהו ועוד יש ענינים אחרים דאית ליה מוקצה כגון מוקצה למצוותן וכיוצא בו ולפיכך לר"ש מטלטלין שופר (וחצוצרות) הואיל וראוי לגמע בו מים לפעמים או לצורך מקומו והו' שיעש' בו כן או כיוצ' בו אבל מחמה לצל אסו' דהא מלאכתו [לאיסו'] ולשון מוקצה מוכיח הואיל וראוי לגמע בו מים ולצורך מקומו נמי שרי מהאי טעמא אבל חצוצרות שאינה ראויה לגמע אפי' לצורך מקומ' לא יטלטלנה דס"ל לר"ש ראוי למלאכה קצת בעינן דשמעינן ליה דמחמיר טפי מהכא בהכנת כלים היכי דחזי למלאכה דבעי ראוי למעין מלאכתו גם שברי כלים והויא חצוצרות אסירה כמו מיטה דאמרי' מיטה שיחדה למעות והניח עלי' מעות דקאמר רב לר' יהודה דאסור לטלטלה לצורך גופ' ובסיפא מוקי לה כר' יהודה בפ' כירה הואיל ויחדה אסר'. וחצוצרות נמי כי יחדה ותקע בה אסרה אבל שופר הוי כשאר כלים דלא מייחד לה דחזי למלאכה חשובה כעין גמיעת מים לתנוק. והכי אמרינן נמי טעמ' כרכי דזוזי דר' יהודה אסיר דמסתמ' מייחד להו ודוחה אותם בידים וכן מחצלות של בדדין ומיטה שיחדה וכרכי דזוזי ונר ישן למאן דלא מוקי טעמא משום מיאוס ומידי דאכיל ביו"ט כמו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגול' לביצתה כולהו חד טעמא הוא אפי' לצורך גופו ומקומו דאסר להו ר"י ור"ש מתירן כולן לצורך גופן ומקומן דס"ל לא מקצי אינש מידי דחזי ליה אבל גרוגרות דדחינהו אם נתקלקלו או מוקצה (למצודתן) [למצותן] כגון קערה ועששית שהרי אפילו חיטין וזרען בקרקע פשט ליה ר"י לרשב"ל דלאו מוקצה נינהו לר"ש. כללא דמילתא לר"ש לית ליה מוקצה שאפי' אינו ראוי למלאכה אם כלי הוא מטלטלינן ליה לצורך גופו ומקומו ור' יהוד' סבר בעינן ראוי למלאכה ואז מותר לצורך גופו ומקומו אבל אם אינו ראוי למלאכת הרי הוא כמו שדחאו בידים והוי מוקצה ור' נחמיה סבר בעינן שיהא ראוי למלאכה ולאותה מלאכה מותר לטלטלו וכן נמי לצורך מקומו ואפי' אינו מיוחד לה כגון קורנס לפצוע בו אגוזים או סכין לחתוך בו את הדבילה אע"פ (שיחודד) [שיחותך] במקצוע אבל סכין לחתו' בו חותמות וחבל לקשור בו דלת אסר ר"נ בכך שאין דרכו בכך אלא בהתרה ושופר נמי לאו לתינוק מסיק אינש דעתיה וכן כולם וקרובים דברי ר' יהודה ור' נחמיה להיות שוין ובהא פליגי דר"ש סבר כל כלי לצורך גופו ומקומו מותר בין דחאו בין לא דחאו ור' יהודה סבר כל כלי לצורך גופו ומקומו מותר היכא דלא דחאו בין בסתם בין במפרש אסור ור' נחמיה סבר כל כלי בין לצורך גופו ומקומו מותר והיכא דאיכא למימר דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' לאותה מלאכה אסור והיינו דקאמר אפי' תרווד ואפי' טלית דמלאכ' להיתר מכלל דהתם דמלאכתו לאיסור כדפרישית לעיל גבי אפי' דרבא ותו לא מידי עכ"ל:
מתני' כל הכלים ניטלים בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה פירש"י מסר גדול מגירה גדולה שעשויה לקצץ [קורות]. ויתד של מחרישה הוא כלי ברזל העשוי כסכין שבו עושה חריץ של תלם מענה קולטר"א בלע"ז דהנך קפיד עלייהו ומייחד להו מקום דלא חזו למלאכה אחריתי עכ"ל. אמר רב נחמן האי אוכלא דקצרא כיתד של מחרישה דמי פירש"י אוכלא דקצרא כלי נחושת העשוי בנפה נקבים נקבים והוא של כובסים ונותנו על הבגדים ומזלף בו את המים עליהם וי"מ שמגמרים מוגמר תחתיו ובגדים מונחים עליו ומתגמרין דרך נקבים עכ"ל ובפר"ח כתוב אוכלא אבן גדולה שנותן הכובס עליה היריעה כשרוצה ללבנה והיא שרויה במים ומכה עליה מכה ומהפך ומכה ועוד שורה ומכה ואחרי שיבשה שוטחה ומיבשה ועוד חוזר ושורה אותה פ"א [ומכה] פעם שני' עד שתתלבן היטב וי"א כלי חרס מנוקב שכופין אותו על גבי גהלים (ומקרטם) ומקטרים בגופרית הכלי' ללבנם עכ"ל: אמר אביי (חרתא) [חרבא] דאושכפי וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי כיתד של מחרישה דמי פירש"י (חרתא) [חרבא] דאושכפי סכין של רצענין. וסכינא דאשכבתא. סכין של בית המקולין שהקצבין מקצבין בו הבשר. חצינא דולדייר"א בלע"ז כל הני קפדי עלייהו משום דמיפגמי ומקצי להו בידים עכ"ל. ובפר"ח כתוב חרבא דאושכפי אזמל של שכף מתרגמא עשה לך חרבות צורים איזמלון חריפין. סכינא דאשכבתא. סכין המיוחדת לשחיטה בלבד חצינא דנגרי הוא גרזן והוא המעצד של חרש כיון דקפדי אפגימייהו קבע ליה מקום ומסיח דעתו מלעשות בהם מלאכה אחרת וכיוצא בהם שהם מוקצה מחמת חסרון [כיס] אסור לטלטלה בשבת עכ"ל:
מתני' כל הכלים הניטלים בשבת שבריהן ניטלים [עמהן] ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן שברי עריבה לכסות בהן פי החבית שברי זכוכית לכסות בהן שמן. פר"ח בא רב יהודה משמיה דשמואל להעמיד מחלוקת ר"י ות"ק כשנשברו מע"ש ולא עמד אלא כשנשברו בשבת ת"ק סבר מוכן הוא ור' יהודה סבר מעין מלאכה אחרת כנולד הוא כדמפר' בגמרא אבל מע"ש ד"ה מותרין ואפי' לר"י הואיל והוכנו למלאכה אחרת מבע"י אינו כנולד בשבת וקיי"ל כרבנן וכל"ב דשמואל בין נשברו בשבת בין נשברו מערב שבת מעין מלאכה סגיא עד כאן לשונו: אר"נ הני לבני דאשתיור מבנינא שרי לטלטולינהו הואיל וחזיין למיזגא עלייהו שראגינהו ודאי אקצינהו פירש רש"י שהשלים בנינו ונתותרו מהשתא לא קיימי לבנין אלא לישב עליהן ותורת כלי עליהן. שרגינהו [אי סדרן] זע"ז ודאי אקצינהו לצורך בנין אחר עכ"ל ופר"ח שרגינהו אקצינהו אפי' לר"ש דהני כגרוגרות וצמוקין דמן דאית ליה מוקצה עד כאן לשונו: בפ' כירה אתמר מת המוטל בחמה אמר ר"י אמר שמואל הופכו ממיטה למיטה רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב אמר (מביא) [מניח] עליו ככר או תינוק ומטלטלו ואסיקנא דבטלטול מן הצד אי שמיה טלטול או לא פליגי ובעינא לאוקומי כתנאי בפלוגתא דת"ק ור' יהודה בן לקיש ודחינן לכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול. ומיכן דקדק רבי' יצחק בר שמואל דהכי הלכתא דטלטול מן הצד שמיה טלטול דחדא דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי כדאיתא בהמפלת וביש בכור לנחלה ותו מדהוה [ליה] לאוקומי דכ"ע טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ובדליכא ב' מיטות דלא אפשר להצילו אלא בטלטול גמור הילכך לת"ק אין מצילין ולר' יהודה ב"ל אפ"ה מצילין כדמפר' טעמא דמתוך שאדם בהול על מתו כו' ואוקמה אעפ"כ דכ"ע שמיה טלטול ש"מ דאליבא דהילכתא איכוון סתמא דתלמודא לאוקומיה וש"מ דהכי הלכתא כרב. והאי דפסקינן הלכתא כרב בטלטול מן הצד שמיה טלטול היינו דוקא במת וכיוצא בו דכיון שצריך לאותו דבר המטלטל ובכונה מטלטלו ועיקר טלטולו לאותו דבר האסור בטלטול סבר רב להחמיר דילמא אתי לטילטולי האיסור לגמרי בידים ובזה הלכה כמותו אבל במקום שבא לטלטל דבר האסור בטלטול וא"צ כי אם לדבר המותר בטלטול אלא שא"א לו לטלטל ההיתר אא"כ יטלטל האיסור אז מודה רב דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול וכן הלכה דכל כה"ג לא שמיה טלטול כההיא דר"פ כל הכלים דת"ר פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים פי' פגה תאינה שלא בישלה כל צרכה וטומנה בתבן להתבשל ותבן הוי מוקצה אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אסור לטלטלה אמר רבי אליעזר בן תדאי תוחבו בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן אר"נ הלכה כר' אליעזר בן תדאי. התם אפי' רב מודה דהכי הלכתא וכדפרי' וראיה לדבר דאם לא תימא הכי קשיא דרב אדרב דהא רב סבר בכירה גבי טלטול המת דטלטול מן הצד שמיה טלטול ואילו בפרק תולין אר"נ האי פוגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור רב אדא בר אהבה אמר אמרי בי רב [תנינא דלא כר"נ] הקש שע"ג המיטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו אם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר אוסרין מנענעו בידו ש"מ טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ש"מ. מעתה קשיא דרב אדרב דהכי אשכחן בב"מ פ' השואל ובב"ב פ' בית כור דפריך דרב אדרב בכה"ג בפ' השואל גבי המשכיר בית לחבירו לשנה דאמר רב אי הואי התם הוה יהיבנא לה כולה למשכיר מאי קמ"ל תפוס לשון אחרון הא אמרה רב חדא זימנא דאר"ה אמרי בי רב איסתירא מאה מעי כו' מיהו כמדומה בעיני דהא לאו ראיה היא דלא שייך למיפרך דרב אדרב אלא במקום שיאמר אמר רב הונא אמרי בי רב דאז הוי רב אבל במקום שיאמר אמורא אחר אמרי בי רב אז בי רב היינו רב הונא. מיהו אכתי יש לדקדק דתנן בפ' נוטל האבן שע"פ החבית מטה על צדה והיא נופלת מאליה מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות אלמא דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ותקשי מתני' לרב ואע"ג דמתני' אוקמ' בגמ' בשכח מ"מ גבי מת נמי דין שכח הוא דאי דין מניח מ"ט דשמואל דשרי ותו דאנן סהדי דאין אדם מניח את מתו בחמה מדעתו שלא יסריח ואע"ג דאיכא למימר דאית ליה תנאי דקיימי כותיה ר"י בן לקיש ות"ק דידיה הא אוקמה לדרב דלא בסתס מתני' והא נמי ליכא למימר דרב יעמיד מתני' כת"ק דר"א בן תדאי דע"כ ת"ק דר"א פליג אדרב שהרי כעין דאסר רב טלטול דמת אע"ג דלא נגע במת כעין זה מתיר ת"ק דר"א בפגה וחררה היכא דלא נגע בתבן ואמרי' בבמה טומנין הטומן לפת וצנונו' תחת הגפן אם היו מקצ' עליו מגולין אינו חושש לא משום בלאי' ולא משום שביעית ולא משום מעשר ונוטל בשבת ופירש"י התם הא דנקט מקצ' עליו מגולין משום שבת נקט לה דאין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזה אא"כ מזיז עפר בידים וההיא ע"כ כת"ק דר"א בן תדאי אתי' הילכך רב לא מתוקם אליבא דת"ק. אע"כ יש לנו לומר דלא סבר רב לטלטול מן הצד שמיה טלטול אלא במת וכיוצא בו שהוא בעצמו אסור בטלטול ויש לירא פן יטלטל האיסור בידי' לגמרי אבל גבי פגה וחרר' ולפת וצנון שהם עצמם מותרי' בטלטו' וכן חבי' וכר ואין אסור בטלטול אלא דבר המעכב אותם התם מודה רב דשרי לטלטל האיסור מן ההיתר מן הכר ויקח ההיתר כי ליכא למיחש פן יטלטל האיסור לגמרי בידים דהא אין צריך לו וכן הלכה למעשה כדפרי'. אמנם ראיתי כתוב בשם רבינו שמואל ור"ת שבכל ענין טלטול מן הצד שרי ואין חילוק בין שאר דברים למת שהכל מותר ואין לחוש להא דמסיק בכירה דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול גבי מת דמאחר דאפסיק הלכת' בהדיא בכל הכלים כר"א בן תדאי אורחא דתלמודא הוא לאסוקי פעמים אפי' דלא כהלכת' מיהו נראה בעיני הלכה למעשה כדפרי' בשם רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל וההיא דאמרי' ר"פ לולב וערבה פ"א חל ז' של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה מבעוד יום והניחום בעזרה והכירו בהם בייתוסים וכבשום תחת הקרקע למחר הכירו בהם עמי הארץ ושמטום מתחת אבנים כו' משמע דע"ה שמטום ולא ת"ח י"ל דהכי הוה עובדא ואפי' ת"ח היו יכולים לעשות כיון שטלטול אבנים אינו לצורכו כדפרי' וליכא נמי למיסר ולומר דחשיב כמניח מדעת דלאו כל כמיניה דאינש לאסור דבר של חבירו שלא מדעתו וההיא דבמה טומנין דאמר רב הונא האי סליקוסתא דצה שלפה והדר דצה שרי ואי לא אסור ופירש"י משום מזיז עפר וכן נמי הא דאמר שמואל האי סכינא דביני אורבי פי' שנועצין הסכין בין שורות הלבנים שבבנין להשתמר. דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לא אסיר. התם לאו משום טלטול עפר אלא מפגי שעושה גומא. וזה שהתרנו טלטול מן הצד ה"מ בשכח כגון ששכח דבר האסור בטלטול ע"ג דבר המותר בטלטול ולמחר הוצרך לדבר המותר בטלטול שמטלטל האיסור מן הצד אבל במניח שהניחו שם ע"מ להיות מונח ע"ג ההיתר כל היום אפי' בשבת אז אפילו מן הצד אסור לטלטלו למחר כדתנן פרק נוטל האבן שעל פי החבית מטה על צדה והוא נופלת מאליה וא"ר הונא א"ר לא שנו אלא בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ותנן מעות שעל הכר [מנער את הכר] והן נופלות וא"ר חייא בר אשי [אמר רב] ל"ש אלא בשכח אבל במניח כו' ופירש"י שבמניח נעשו החבית והכר בסיס לדבר האסור ואפי' בטלטול נאסרו וגבי חבית אסור אף על צדה וכן גבי הכר אסור אפי' לנערו ופר"ח דהילכתא כרב הונא אמר רב דרבא א"ר אמי אר"י קאי כותי' בפ' כל הכלים:
מתני' בפ' נוטל בש"א מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ובה"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה אר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש פירש"י אין אנו סומכין על משנתינו כמות שהיא שנויה אלא מוחלפת השיטה וב"ש כר' יהודה הלכך הכי תנינן בה"א מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ובש"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה דהו"ל ב"ה אליבא דהלכתא כר"ש דלית ליה מוקצה ור' יוחנן אית ליה דרב נחמן לקמן במי שהחשיך ורפ"ק דביצה נמי מוכח דרב נחמן עיקר הוא ופרש"י זצ"ל מגביהין מעל השלחן עצמו' קשין (שהן) [שאין] ראוין לכלב וקליפין של אגוזין דל"ל מוקצה לב"ה ולא נהירא לריב"א דאפי' לר"ש דלית ליה מוקצה בעינן שיהא ראוי למאכל בהמה כדקתני סיפא דמתני' שער של אפונים ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ואמרי' בגמ' מני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה אלמא דלר' שמעון נמי בעינן שיהא ראוי למאכל בהמה ותנן נמי פ' כל הכלים כל הכלים הנטלים שבריהם ניטלים [עמהן] ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה שברי עריבה לכסות בהם פי החבית כו' אבל מאי דלא חזי למידי אפי' לר"ש הוה מוקצה וקליפי אגוזין לא חזו כי אם להסקה וגם לא נהירא להעמיד בעצמות קשין. הילכך פי' ריב"א דבעצמות רכין שיש בהן מוח עסקינן ובקליפי אגסים ותפוחים הראוים לבהמה ולכך שרו ב"ה הואיל וחזו לבהמה לא הוה מוקצין וב"ש סברי הואיל ואמש מבין השמשות לאדם הוו קיימי מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה ואין שייך כאן לומר דליהוי טבלא בסיס לעצמות וקליפין דלא הוה עליה מבין השמשות ותו דדמי לשכח: אמרי' בפ' כל כתבי הקודש מי דמי התם נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר משמע דכל היכא דנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר דשרי בטלטול בשבת אף על פי שהאיסור בתוכו הואיל שגם ההיתר בתוכו וה"נ משמע ס"פ כירה דא"ר זירא א"ר אסי אמר ר' חנינא א"ר רומנוס לי התיר ר' לטלטל מחתה באפרה ומסקנא דמחתה אגב אפרה התיר לו הואיל וחזי לכסות בו רוק או צואה כדאמר רבא כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמיה אע"ג דאיכא עליה שברי עצים פירש רש"י כנונא כלי נחושת הוא שמביאין בו לפני שרים להתחמם. אגב קיטמיה שהיינו צריכים לאפרו לכסות בו רוק או צואה וא"ת מה צד איסור יש כאן היינו רבותא דאע"ג דאיכא עלה שברי עצים והא דר' רומנוס נמי האי מחתה דקאמר מחתה בשביל אפרה שהיו צריכין לו ודעתייהו עלה מאתמול עכ"ל משמע להדיא דכל היכא דנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר שמותר בטלטול וכ"כ בה"ג השתא אסיקנא כל כלי שיש בו איסור אינו מיטלטל אא"כ יש בו היתר נמי ונראה בעיני שיש לפרש וכגון שההיתר שבכלי חשוב שאינו מתבטל לגבי האיסור. מיהו קשה לי ההיא פ' נוטל דפריך התם אמתני' דכלכל' והאבן בתוכה ונשדינהו לפירי ונשדייה לאבן ונינקטינהו כדאמר רבי אלעי בפירות המטונפין הכא נמי בפירו' המטונפין ולינעורינהו נעורי אמר רב חייא בר אשי אמר רב הכא בכלכלה פחותה עסקי' דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה משמע התם להדיא דאע"ג דעיקר הכלכלה נעשה בסיס לדבר המותר דהיינו פירות כדפירש"י התם אעפ"כ הואיל והאבן בתוך הכלכלה אין לטלטל הכלכלה עד שישליך האבן לחוץ ואף על פי שההיתר אינו בטל לגבי איסור דמסתמא לא בטילי פירות לגבי האבן וקשיא לההוא דפרק כירה ודכתבי הקודש מיהו נראה בעיני דאההיא דכירה [הוא] דסמכי' בהלכה למעשה דרבא בתדאה הוא ועוד דמעשה רב: