מנהג בישראל שהאחד נעשה בעל ברית לתינוק הנימול ותופס אותו על יריכיו. וסמך למנהג זה דאמרי' בשוחר טוב במזמור החזק מגן וצינה א"ל הקב"ה מה אתה עושה לי א"ל אני משבחך בכל אבריי בראשי אני קודה בתפלתי בשערות לא תקיפו פאת ראשכם וכו' עד ביריכו אני נעשה סנדיקניס בילדים הנימולים עליהם היינו שתופס תינוק הנימול על יריכיו כשמלים אותו:
וצריך לחפש אחר יהודי טוב לעשותו בעל ברית כדי שיבא אליהו ז"ל וישב על הקטידרא אצלו בשעת המילה כמ"ש רב שרירא גאון ז"ל מנהג בישראל להעמיד קטידרא מכוסה במעיל אצל בעל ברית משום כבודו של אליהו ז"ל דמתקרי מלאך הברית כדתניא בברייתא דר' אליעזר בענין ויאמר קנא קנאתי וגו' א"ל הקב"ה לאליהו בשטים אתה מקנא על גילוי עריות שנא' פנחס בן אלעזר וגו' וכאן אתה מקנא על עסק הברית חייך אני אכרות ברית עמך ברית שלום וברית כהונה ולא עוד אלא שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך ומיכן נהוג רבנן למעבד מושב כבוד למלאך הברית והוא אליהו זכור לטוב:
וצריך נמי לחפש אחר המוהל יהודי טוב כדאמרינן במדרש חזית המול ימול יבא טהור ויטפל עם הטהור ר' אבין בשם ר"ש אילולי מקרא כתוב א"א לאומרו שהקב"ה נעשה שושבינו של אברהם במילה דכת' וכרות עמו הברית:
ולענין אבל אם נעשה בעל ברית מפני שמילה שמחה הוא זה היה מעשה ושאלו את הר' אלעזר והתיר להיות לו בעל ברית ואסר ליכנס לסעודה וכן הורה הרב ר' דוד וכן ראיתי אני המחבר כשהייתי בוירצבורק שהיה ר' מולין אבל ונעשה בעל ברית בימי אבלו לר' יוסף אחיו והיה שם מורי רבינו אלעזר הלוי זצ"ל וכן הלכה:
והיכא שהאב יודע למול אסור לו להניח לאחר שימול לפניו וגם האחר אינו רשאי למולו לפניו בלא רשותו דמצוה עליה דאב דמיא והיכא דליכא אב מחייבי אחריני למימהליה כדאיתא בקדושין כדפרישית לעיל:
והיכא שהאב מל מברך למול ולא על המילה כדמוכח פ"ק דפסחים ומברך נמי שהחיינו כמו שפסק מורי ה"ר אב"י העזר"י על פי הירושלמי והיכא שאחר מברך אומר על המילה כת"ר המל מברך אקבו"ץ על המילה ואבי הבן אומר (מברך) אקבו"ץ להכניסו בבריתו של אברהם אבינו והעומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה ולמע"ט. וכבר היה מצריך רשב"ם לברך להכניסו קודם המילה דלהכניסו משמע להבא כמו לבער כדאמרי' פ"ק דפסחים בלבער כ"ע ל"פ דלהבא משמע ואי לאחר המילה הרי משקר שכבר נכנס ועוד דצריך לברך עובר לעשייתן ולא נהירא לר"ת מדקאמר הכא העומדים שם [אומרים] כשם שנכנס לברית כו' ואי קודם המילה הרי עדיין לא נכנס ולכך אומר ר"ת דלאחר [המילה] יש לברך להכניסו ואע"ג דלהכניסו משמע להבא לא קשיא מידי שאין זו ברכה על קיום מצות מילה זו אלא מודה ומשבח להקב"ה שצונו על מצוה זו כשתבא לידינו וכאן תקנוה להודיע ולגלו' שזאת המילה נעשית לשם שמים. ואע"ג דשאר מצות מברך עובר לעשייתן הני מילי שהעושה מברך אבל היכא שהמברך אינו עושה כלום לא שהרי ברכת אירוסין אינה אלא לאחר אירוסין וכן נמצא בתשובת הגאונים דלאחר המילה הוא ברכ' להכניסו. מיהו איני יודע כשהאב מל ומברך למול מאין לנו שצריך אז לברך להכניסו שהרי משמע ממאי דקתני המל מברך על המילה דהיינו במוהל אחריני קמיירי ולא באב דאי האב למול מבעי ליה לברך. ועלה קאמר אבי הבן אומר להכניסו מכלל דהמל לא היה אבי הבן אבל היכא שהאב מל ובירך למול דילמא ה"נ דאין צריך לברך להכניסו. המברך אומר אשר קידש ידיד מבטן כו' ופירש"י אשר קידש ידיד. יצחק קרי ליה ידיד על שם אשר אהבת את יצחק. מבטן דקודם שנולד נתקדש כדכתיב אבל שרה אשתך יולדת לך בן וכתיב והקימותי את בריתי אתו והיינו מילה ויש מפרש ידיד מבטן היינו יעקב שנולד מהול. ואח"כ פותח אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה גו' עד הודו לה' כי טוב כל"ח. ונראה בעיני דהיינו טעמא כדתניא בהרואה אמרו לו אשתך ילדה זכר מברך הטוב והמטיב ויש מפרשים משום דאמר בהרואה ד' צריכין להודות כו' היוצא מבית האסורים. ותינוק הנולד דומה ליוצא מבית האסורים:
ומנהג שמטפטפים באצבע מן היין בכוס לתוך פיו של תינוק וגם משקים את האב מן הכוס בשעה שמברכים אשר קידש אלקינו ואלקי אבותינו קיים. ופירש רבי' שמואל בר נטרונאי זצ"ל דה"ט כדאמר בירושלמי שהיו מתפללים על הכוס והיה אומר תשלה אסותא דחיי ודרחמי מן קמי מימרא דשמיא לאסאה לרביא הדין דהוא צריך אסו ואיתסי כמו דאתסיאו מוי דמרה ע"י משה ומוי דיריחו ע"י אלישע כן יתסי רביא הדין בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן ועוד תשתלח אסותא דחיי ודרחמי מן קמי שמיא לאסאה לאימיה דרביא הדין דהיא צריכה אסו ותתסי במה דאתסיאו כו' עד ואמרו אמן. ומפני שהיו מתפללים על הכוס נהגו להשקות הילד והאם מן הכוס. מיהו לדידן דלא אמרינן הכי אין ראיה משם:
וכשמלי' ביוה"כ או בת"ב מטעימין לתינוק מכוס של ברכה כדאמר ס"פ בכל מערבין המברך צריך שיטעום ואע"ג דמסיק התם דילמא אתי למיסרך פי' ר"ת דהני מילי גבי יום הכפורים שנוהג בכל שנה ושנה אבל מילה ביום הכפורים ותשעה באב לית זמניה קבועה וליכא למימר דילמא אתי למיסרך:
מנהג לכסות דם וערלת מילה בעפר וטעם לדבר פי' בס' המקצועות דתניא בפדר"א היו נוטלים הערלה והדם וטומנין אותו בעפרו של מדבר וכיון שבא בלעם הרשע וראה את כל המדבר מלא מערלותיהם של ישראל שהיו טמונים בתוכו אמר מי יכול לעמוד בפני זכות דם ברית מילה שהיא מכוסה בעפר שנאמר מי מנה עפר יעקב וגו' מיכן תקנו רבותינו שיהו מכסים את הערלה בעפר וישראל נמשלו כעפר שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ עכ"ל:
אע"פ דפרישית לעיל דאבי הבן המל מברך שהחיינו מ"מ כשהאחר מל אינו מברך שהחיינו וכבר שאל ה"ר פטר זצ"ל מ"ש דבפדיון הבן האב מברך שהחיינו כדאיתא ס"פ ערבי פסחים ומ"ש דבברית מילה אינו מברך אפי' בבכור בנו והשיב לו ר"ת כדאמר פ"ק דכתובות דלא מברכינן שהשמחה במעונו ביום המיל' משום דאיכא צערא לינוקא ה"נ מהאי טעמא לא מברכינן שהחיינו ומורי ה"ר שמחה בר שמואל זצ"ל פי' דעל פדיון הבן מברך שהחיינו שברור לו שזכה לקיים מצוה גמורה אבל גבי מילה שמא נפל הוא נמצא למפרע דלא זכה לברית מילה. ואפי' היכא דקים ליה בנויה שכלו לו חדשיו לא פלוג רבנן:
ומה שנוהגים לעשות סעודה בברית מילה כדאמ' בפדר"א פל"א כשנולד יצחק כתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן כו' מיכן את' למד שבל מי שהוא מגיש את בנו למילה כאילו כה"ג מקריב מנחתו ונסכו ע"ג המזבח מיכן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו יום שזכה למול את בנו ואמרינן נמי ס"פ מרובה רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי ישוע הבן ופרש"י שבוע הבן ברית מילה על שם שעברו עליו שבעה ימים ש"מ דסעודת מילה סעודת מצוה היא דאל"ה לא הוה אכיל רב שם כדאמרינן בפרק גיד הנשה דרב לא אבל בסעודת הרשות ולא מסתבר כלל לומר דמיקלע ולא אכיל ואמרי' נמי פ"ק דכתובות רב חנינא איקלע לבי מהולא בריך שהשמחה במעונו ולית הלכתא כותיה משום דטריד דאית ליה צערא לינוקא אבל אי לאו צערא דינוקא הוה מן הדין לברך שהשמחה במעונו ש"מ דסעודת מצוה היא:
ונהגו לקבץ המנין כשמלין משום דאמרי' בפדר"א פי"א כל עדות נאמנה לישראל בעשרה וכו' עד עדות ברית מילה בעשרה:
סליקו להו הלכות מילה. שבח לנורא עלילה. ולו יאתה תהלה: