ובעזר אלהי יעקב איש חלק, נתחיל סדר וירא בלק:
ויגר מואב לשון אגרה בקיץ שנתקבצו לעיירות:
ילחכו הקהל את כל סביבותנו כלומר פשיטא שלא יעשו לנו מאומה להלחם בנו מציווי אל תצר את מואב, אלא שישחיתו את כל יבול הארץ ותבואות שדותינו שסביבות העיר ויאמרו ימותו ברעב מאליהם, מרבי:
כלחוך השור נקט שור שאין לו שינים למעלה כסוס וחמור לקוץ ולגזוז העשבים וכחו גדול ועוקר הכל עם השורש:
אל בלעם בן בעור נראה שהוא הוא בלע בן בעור מלך ראשון שמלך באדום הנזכר ס"פ וישלח, וזה דקאמר התם ושם עירו דנהבה פי' דין של הב"ה נתחכמה שע"פ עצת בלעם הי' זה, כי ג' היו באותו עצה ולכן גם עתה בא מואב ליטול עצה ממנו להחכים לישראל ומושיען, בלע"ם ב"ן בעו"ר פתור"ה בגימט' פת"ר חלמ"ת:
הנה עם יצא כלומר כמספר הנ"ה יצא עם דהיינו ששים רבוא:
כי ידעתי את אשר תברך מבורך, כי הוא נתנבא על מואב שיפול ביד סיחון:
וקסמים בידם פי' שכר הקסמים והוא שאמר התרגום ירושלמי ואגרין חתומין בידיהון, כלומר צרור כסף השכר, וי"מ את התרגום מלשון אגרת, שספרי קסמים הביאו בידיהם, ג"ן:
ואגרשנו מן הארץ, פי' מן הארץ שלי שכבשה סיחון ממנו והם נטלוה מידו:
ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק, ותימה הלא לראשונים כינה הכתוב שרי מואב ואלו היו שרים רבים ונכבדים מהם וקראם עבדי בלק, וי"ל דצריך לומר עבדי בלק הנאמנים לו אשר אליהם גילה סוד שוחד לפסוק לבלעם שלכן אמר להם בלעם אם יתן לי בלק וגו', ובאמת היו שרים רבים ונכבדים מהראשונים והיו נאמנים למלכם לעבדים, הר"ר אליעזר (ולא קשיא כלל דמה שקרא לראשונים שרים היינו נגד כלל העם ובערכם של שאר עמו כדכתיב וישבו שרי מואב ולא שרי בלק, וכן בהני אחרונים כתיב נמי בסמוך וילך עם שרי מואב דלגבי המון עם מואב שרים היו כולם באמת, ומה שקרא לאלו כאן עבדי היינו לערך המלך שהרי אמר עבדי בלק ולא אמר עבדי מואב, ואע"פ דאהני אחרונים גופייהו כתיב נמי לקמן וילך בלעם עם שרי בלק, היינו לפי ענינו דהתם מכיון שהשיגו מבוקש שליחותם שבלעם כבר הלך עמם והפיקו רצון מלככם קירבם בלק בשתי ידים ונהג בם מנהג שרים עד שראוי לקרותם שם שרי בלק, ולכן לא כתיב כן בתחלת לכת בלעם עמם רק שם כתיב וילך עם שרי מואב כנזכר לפי שאז עדיין לא הועילו בשליחותן שהרי ויחר אף אלהים כי הולך הוא וגו' אבל עתה שהסכימה דעת עליון שילך והלך הרי הגיעו והפיקו מאוויי מלכם ועשאם עטרה לראשו והחזיקם גם אצלו ובערכו לשרים, ומה שקרא לראשונים שרים לערך כלל העם וייחסם אל העם וכן לאלו האחרונים קודם מעשה האתון ולא ייחסם שם ג"כ אל בלעם ולקרותם עבדי בלק היינו משום דבראשונים שבא לומר וישבו שרי מואב עם בלעם כלומר שהוצרכו להתעכב שם קראן כך לומר שעם היותם באמת שרים נכבדים הוכרחו להכנע ולהתעכב עם בלעם כרצונו לרוב חשק הקללה שהיו חפצים להשיג, ואלו בלשון עבדי בלק הי' אפשר להבין שהיו עבדיו השפלים ובאחרונים נמי כתיב כן לרבותא דויחר אף אלהים כי הולך הוא שאף עם שרים ונכבדים לא הי"ל להתאוות לילך, ועוד לנו בכל אלה דברים נמרצים והמה בכתובים ועת לקצר, ולמעיין בפסוקים היטב יערב לחכו):
אם לקרא לך בזה טעה בלעם וסבר שע"י קרבן שיקריב בלק על כך יתרצה הש"י, כי לקרא לשון הנופל בזבח הוא ככתוב בשמואל כי זבח היום לעם וגו' אחרי כן יאכלו הקרואים וגו', ויתן לכם מקום בראש הקרואים:
כי הולך הוא, שאחר שא"ל הש"י כבר לא תלך עמהם לא הי"ל לשאול עוד באחרונים לאמר ואדעה מה יוסיף השם דבר עמי:
לו יש חרב וגו' וקשה למה לא קלל אותה וי"ל דאז לא הי' יכול עוד לקלל את ישראל כמו שמצינו גבי אלישע ששלח את גחזי עם מקלו להחיות את הנער והחיה בו את הכלב עשה המקל שליחותו ולא הי' יכול אח"כ להחיות גם את הנער, מרבי:
ד"א שבלעם הי' יודע לכוין את שעת כעס של הקב"ה ולא היתה אז אותה שעה:
כי ירט הדרך לנגדי לשון סגירה וסתימה מעיקושי הדרך כמו ועל ידי רשעים ירטני דאיוב:
גם אותך הרגתי לפי הפשט א"צ בסירוס הכתוב כפירש"י דגם אותכה ר"ל כמו שני נעריך שאותם הרג המלאך שהרי מכאן והלאה לא נזכרו עוד, ג"ן:
(ול"נ דהאי גם אתי לרבויי חמשת מלכי מדין אשר עמהם נהרג בלעם, כי הדבקות שבינו וביניהם וכח חיבורם למעלה הי' מכריח שאם הי' בלעם נהרג עתה בהכרח היו נהרגים גם הם עמו כמו שנתנה מדה זו שהוא נהרג עמם באמת, והוא הוא רמז מאמר על חלליהם שבהכרח נהרג הוא עליהם ועמם כשנעשו הם חללים, ועוד יש בעל חלליהם רמז עמוק לזה למבין, מלבד שהדברים פשוטים, בשגם ע"פ עצת זקני מדין הי' זה לישראל כמעצת בלעם, והוא הוא רמז ה"י יתירה שבמלת אותכ"ה לדעתי שירמוז על ה' מלכי מדין הקשורים ודבוקים בך, זהו אותכה, אות"ך ה' שהם היו ג"כ נהרגים אותך, אתך לחיבור שביניכם:
כי לא ידעתי וקשה א"כ לא הי"ל חטא, וי"ל דב"נ נהרג על שהי"ל ללמוד ולא למד, ה"נ הי"ל לידע ולהבין:
וירא משם קצה העם פי' ראה את כולם עד סוף המחנה כמו כל העם מקצה, וקשה איך עלה ע"ד לקללם הרי אין זעמו של הקב"ה אלא רגע, ורגע הוא כמימריה כדאיתא בגמ' וכן רגע בגימט' כאומרו ופשיטא דרגע עין לא יכול לקללם דמה יכול לדבר ברגע עין, וי"ל שיהי' יכול לומר כלם, ועי"ל שאין כונת שעת כעסו ית' צריכה אלא להתחלה ומשהתחיל יכול לקלל הרבה אף חוץ מרגע של זעמו, ותדע שהרי אמרו מברכותיו של אותו רשע וכו' בקש לומר וכו', הרי שדברים הרבה הי' רוצה לקלל מה שא"א לומר ברגע א', ג"ן:
שפ"י, בגימ' לפ"י כ"י הי"ה חיג"ר, שפ"י נוטריקון "שומר "פתאים "ה', כלומר ששמר ישראל מקללותיו, ויל"ך שפ"י בגימט' חיג"ר ברג"ל, כדאיתא במדרש בלעם חיגר ברגלו א' הי', דן בשתי רגליו דכתיב שפיפון עלי אורח (והענין שהמדרש דורש שפי מלשון שף מדוכתי' ושפיפון הוא בכפל:
מן ארם ינחני בלק פי' להשפילני מרוממותי וממעלתי, כי כתיב ומקללך אאור והוא בקש ממני לקללם:
מה אקוב לא קבה אל פי' מצד אברהם או יצחק הי' אפשר, מצד שנמצא פסול בזרעם כבר, אבל מצד יעקב הנקרא אל הדבר נמנע שמטתו שלימה והוא חבל נחלתו:
לבד"ד ישכו"ן בגימט' ובימ"י משי"ח:
ומספר את רבע ישראל לשון רבוע ע"ש ד' דגלים:
תמות נפשי מות ישרים כלומר הלואי שימות מיתה טבעית פשוטה ולא כאשר מעותד לבא עליו, מות ישרים מכאן מוכרח שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב דאל"כ מהלי מות ישרים או רשעים והרי הוא ברוה"ק דיבר:
מו"ת ישרי"ם בגימט' אבו"ת העול"ם:
ושרי מואב אתו, ואלו בתחלה כתיב וכל שרי מואב, אלא מכיון שראו בראשונה שבירכן הלכו להם קצתם:
ותרועת מלך בו, הוא רצה לקללם ולומר כלם כשיעור רגע כדלעיל ויהפך ה' את הקללה לברכה שאמר בהפך דהיינו מלך:
כתועפות ראם פי' כפלי כפלים בכח ראם, וכפלת מתרגמינן ותעיף:
כי לא נחש ביעקב לשון נסיון כמו נחשתי מתרגמינן נסיתי, וכלומר שאף אין לנסות אם יתרצה בוראם לקללם, כי בודאי אינו רוצה, ושמא תאמר ע"י כשפים יוכלו להם שמכחישים פמליא של מעלה זהו ולא קסם וגו':
כעת יאמר ליעקב פי' יבא עת וזמן שיאמר אל יעקב וישראל מה רוב טוב הפעולות פעל עם אלה. ג"ן:
ד"א כי לא נחש א"צ ניחוש כמוני כי כעת מחר ויומא חרא יאמר לו ע"י נביא מה פעל אל ית' (או כעת יאמר פי' תכף כעת כל פעל ופעל ה' יאמר ויוודע ליעקב ולישראל מיד ע"י נביאיהם, או כעת ר"ל בכל עת ועת:
מדלי"ו, בגימט' מלך:
וירם מאגג מלכו פי' מלכו הראשון יתפוס את אגג:
ודם חללים ישתה, מזה יעלילו המינין, ותשובה להם בזה, דה"ק הן עם כלביא וכארי, שהארי ולביא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה, כך דמיון ישראל כשיקום על אויביו יעשם כלה לגמרי, לוי:
ויודע דעת עליון, שאין דעתו לקללם:
נופל וגלוי עינים, בלילה נופל למשכב, וגלוי עינים ביום במראה, שאין לו צורך מראות הלילה כשאר הנביאים:
יחזה" נופל" וגלוי" עינים" ס"ת מיל"ה למפרע, שמפני שלא נימול לא עצר כח לעמוד בתקומה בעת שנדבר עמו, (ולכן האותיות בהיפוך ובס"ת שזה לו מפני שאף לבסוף בהיותו נביא גדול לא חש והפך לבו מלחוש במילה ונסוג אחור מלהמול) וכן באברהם מתחלה ויפול אברהם על פניו אבל אחר שנימול כתיב ואברהם עודנו עומד וגו':
אראנו ולא עתה, פי' עכשיו אל תירא מהם:
וירא את הקיני, אחר שנבא על ראש אויביהם הוא עמלק נבא על ראש אוהביהם הוא יתרו:
קרק"ר, בא"ת ב"ש הוא בגימט' דוד:
או"י מ"י יחי"ה משמ"ו א"ל בגימט' דימ"י [בימ"י] מל"ך המשי"ח, שכיון שראה שאז יכלו כל האומות התחיל מקונן עליהם אוי מי יחיה וגו' פי' שמחיה עצמו בשמות של הקב"ה מפני דאשתמש בתגא חלף, מהר"ר חיים:
בע"ל פעו"ר בגימט' צוא"ה פעו"ר: