ובעזר אשר זבחו הוא רוח נשבר, נתחיל חומש וסדר במדבר:
וידבר ה' וגו' כאן מתחיל חומש הפקודים ומתחיל בוי"ו כדי להשלים מנין ר"ת שבתחלת ה' חומשי התורה למספר כ"א דהיינו ב' בראשית, ג' ווי"ן של שמות ויקרא ובמדבר, א' של אלה הדברים הרי כ"א שנחתם שמו ית' של אהי"ה העולה כ"א עליהם בראשיהם (והוא הטעם שנקראת התורה תורת אמת, כי ידענו שחותמו אמת והוא הוא אהי"ה שנקרא חותמו ועולה כמספר אמת כשכופלין אותו על עצמו, אהי"ה פעמים אהי"ה כרמז הפסוק אהיה אשר אהיה, וא"כ הרי התורה חתומה בראשית בחותמו אמת ניתנה, ובא החותם הזה בראשי החומשים דוקא לרמז ה' קנני ראשית דרכו וגו' ונאמר אני נסכתי מראש) וזה שאמר הכתוב א"ך טוב לישראל, לומר שהתורה החתומה בשם א"ך כנזכר היא ניתנה לישראל לטובתם וכדכתיב ה' חפץ למען צדקו וגו', לוי:
וסופי תיבות של סופי החומשים הם אותיות מ"ם יו"ל, שהם אותיות מי"ם ל"ו, לומר שהתורה הנמשלת למים היא לאדם לקנין עצמיי לו כשילמדנה ע"ד ובתורתו יהגה וגו' וכדאיתא ע"ז בגמרא (ובא הרמז בס"ת בסוף החומשים לומר כי סוף הכבוד לבא, ולבסוף דוקא הוא שלו, דאלו תחלה נקראת כי אם בתורת ה' חפצו, ועוד רמז באלו סופי החומשים אותיות למ' יו"ם לומר כי כל החומשים כולם עד סופן ניתנו גם יחד למשה מאתו ית' למ"ם יום, ולא כתב משה אף אות אחת שלא מפיו ית', ורמז עוד בזה שגם שמונה פסוקים אחרונים כתבם משה, ובמ"ר משה כתבן בדמע):
שאו את ראש וגו' הוא פעם ראשונה שנמנו ומה שנאמר ביציאת מצרים כשש מאות אלף רגלי, לא נאמר אלא בדרך אומדנא שזהו מנין כ"ף הדמיון ולא אמר שש מאות וגו', ועוד שהרי לא פרט שם שום פרטיים רק כשש מאות אלף במכוון, ואילו נמנו שם וכי אתרמי של הי' בם שום פרטי (אבל י"ל היא הנותנת דודאי נמנו שם והי' ג"כ שם פרטיים מאות ויחידים ועליהם באה כ"ף הדמיון להורות על הנותרים שלאו דוקא שש מאות אלף במכוון הי', וכנהוג בלשון בני אדם לדבר כך), ומ"ש באלה פקודי בקע לגלגולת לשש מאות אלף וגו', הוא הוא המנין שבכאן אלא שזכרו שם לחשבון הכסף שהוצרך למשכן, וזהו עצמו לשון בקע לגלגולת כלומר בקע לכל הנמנין בכאן לגלגלותם כדכתיב הכא לגלגלותם, ולהראות חיבתן וקדושתן של ישראל דאתרמי הכי שהחשבון בקע לכל גלגולת נתכוון לצורך המשכן במכוון, אבל אין לומר שנמנו ב"פ דאיך לא פחתו ולא הותירו במנין השני, ובערבות מואב מנו הנולדים במדבר סמוך לכניסתן לארץ כי אלו מתו כולם במדבר כדכתיב ובאלה לא הי' איש מפקודי משה וגו', ועיקר הפשט נראה לרבינו בכור שור כי ע"י בקע לגלגולת ידענו מנין ישראל בכללם במנין הראשון, שלכן לא כתיב התם רק כשש מאות וגו' אבל כאן מנו כל שבט ושבט לעצמו בפרטות וכל דגל ודגל כדכתיב למשפחותם לבית אבותם שהם שני דברים אלו:
באחד לחודש, פירש"י מתוך חיבתן וכשנפלו בעגל מנאן וכו', תימה למה א"כ מנה בני לוי שהרי הם לא נפלו בעגל, וי"ל משום משא שלהם:
ואלה שמות האנשים וגו', כאן מנאן בסדר תולדתן, ובסדר הדגלים מנה גד אחר שמעון, לפי שעתיד להיות גד עם ראובן בנחלה מעבר לירדן, לכן התחיל בראובן הבכור, ואחריו שמעון כסדרן, ואח"כ גד במקום לוי, שלא נטלו נחלה, וא"ת למה לא צירף א"כ גם מנשה עמם בדגל שגם הוא הי' עם ראובן בנחלה ההיא, וי"ל כדי שיהיו בני רחל בדגל אחד, יאיר:
(ועי"ל לפי שלא הי' כ"א חצי שבט מנשה עמו בנחלה ואין לחלוק שבט א' לב' דגלים):
ואלה שמות האנשים וגו' פי' שניתנו השמות להדרש דזהו לראובן אליצור בן שדיאור, שנקרא נשיא ראובן כן ע"ש ענין ראובן שמחל לו הקב"ה על מעשה בלהה, וזה אל"י צו"ר, מה הצור הזה סובל כל הבנין כך אלי סבל עוני ומחל לי בעשותי תשובה בן שדיאור שממי למד ראובן לעשות תשובה, מיהודה שצוה להשליך תמר כלתו לאור, כדכתיב הוציאוה ותשרף, זהו שד"י או"ר, שדי לשון השלכה, ירה בים מתרגמינן שדי בימא, לשמעון שלמיאל בן צורי שדי שאע"פ שחטא שמעון במעשה זמרי בשטים נתן לו א"ל שלו"ם, מנין שהרי בדגלים סמכו לראובן אשר מחל לו, זהו בן צור"י שד"י שהשליכו וסמכו אצל צורי, הוא ראובן כנזכר בשם אליצור, ליהודה נחשון וגו', ע"ש שירד לנחשול של ים תחלה, נ' ול' מתחלפין כמו נינוס נילוס, נשכות לשכות, והוא נחשון כמו נחשול, בן עמינדב שלכך נעשה מושל ונדיב על עם ה' אלה, שזכה למלכות וזהו שנאמר בצאת ישראל ממצרים וגו' היתה יהודה לקדשו וגו' שבזכות שהיתה יהודה לקדשו, שקידש שמו של הקב"ה בים בצאת ישראל זכה שיהיו ישראל תחת ממשלותיו:
ליששכר נתנאל בן צוער, שבני יששכר יודעי בינה לעתים ויט שכמו לסבול עול תורה שנת"ן א"ל, בן צוער, שבזה קבלו עליהם כל טורח וצער, להשיב לכל ישראל ששואלין להם, וכן הוא אומר, וכל אחיהם על פיהם, לזבולון אליאב, ע"ש הברכה שבירכו אביו לומר זבולון לחוף ימים ישכון זהו אל"י ע"ש שעשו מאלונים ועצי שטים ספינות, א"ב לשון ספינה כדכתיב חלפו עם אניות אבה, בן חילו"ן, ע"ש הברכה שבירכו משה ושפוני טמוני חול:
לבני יוסף לאפרים וגו', הקדים אפרים למנשה לקיים מה שנאמר וישם את אפרים לפני מנשה, אבל בחלוקת הארץ הקדי' למנשה בעבור שחצי שבטו קבלו נחלתם כבר בטרם נכנסו לארץ, אל"י שמ"ע, ע"ש ארונו של יוסף שהיו נושאין אותו אצל ארון העדות, שזהו בן עמיהוד, כלומר עמ"י הוד"ו, שהודו של השי"ת שהוא ארונו הולכת עמו, וזהו אל"י שמ"ע, ששמע אלי וצוה עמי הודו:
למנשה גמליאל בן פדהצו"ר, ע"ש שקידש יוסף שמו בסתר באשת פוטיפר זהו גמל"ו א"ל ופדא"ו צור"ו מדינה של גיהנם שבשעה שתבעתו אשת אדונו פתחה שאול פיה נגדו. והוא שם יראת צורו נגד עיניו ורחק ממנה:
לבנימין אבידן בן גדעוני, ע"ש שיעקב הי' דן ומתבונן במה שהגידה רחל לקרותו בן אוני, כלומר מתאונן ומתגונח והולך, ונתעצם אביו וקרא לו בן ימין, שיהא בריא אולם וחזק בכח ימין, זהו אב"י ד"ן בן ג"ד אונ"י:
לדן אחיעזר ע"ש שנעשה אהליאב למטה דן א"ח ועז"ר במלאכת המשכן לבצלאל למטה יהודה שנקרא ג"כ עזר כדכתיב ועזר מצריו תהי', ושנקרא בן עמי, ע"ש שדן עמו ומלך עליהם כדלעיל ושנקרא שדי כדלעיל על שם הוציאוה וגו':
לאשר פגעיאל בן עכרן, שאשר הי"ל בנות יפות, וכל שהי' עכור ומחויב ראשו למלכות היו בנותיו מפגיעות ומבקשות רחמים מהמלך ומחל לו:
לגד אליסף שהוסיף להם א"ל ממון על ממונם, מכיון שידע"ו א"ל וקיימו מצותיו לבא לעזרת אחיהם:
לנפתלי אחירע, ע"ש נפתלי שבע רצון שארצו הוציאה פירות כרצון בעליה אח"י לשון ארץ מבורכת כענין ותרענה באחו, וכתיב בין אחים יפריא, ר"ע לשון רצון כתרגום יהא רעוא, בן עינן, שהיו עננים רבים ועיינות רבות משקים את ארצו:
אלה קרואי העדה, קריאי כתיב קרואי קרי, לומר שכל הקרואים לעדה ראוים לי' דברות ולהיות שרי עשרות (ול"נ בשביל שאלו מיוחדים וקרואים לכל דבר חשיבות וקדושה של עדה שהוא עשרה, לכן נקטעה וי"ו של קרואי ונעשית יו"ד שנקראים לכל קדושת קהל ועדה, וזהו עצמו פי' קריאי העדה, ובפ' קרח קראי חסר יו"ד ראשונה לגמרי, מפני דהתם כתיב קראי מועד ולא קריאי עדה של עשרה, עד שתהי' יו"ד ראוי' לבא בתוך התיבה, שהרי דרשו בו בפ' חלק קראי מועד שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים כי כולם היו ראשי סנהדראות וידענו מקראי במסכת ר"ה שעיבור שנים וקיבוע חדשים ראש ב"ד קורא מקודש מקודש והעם עונים אחריו, זהו א"כ קראי חסר יו"ד, להורות שאין הדבר תלוי בעדה של עשרה שהם רבים רק בראש ב"ד שקורא לפניהם, ועוד כי בלא יו"ד הוי כמו קוראי שהוא לשון פועלי שקוראין מקודש החודש או השנה, לא כמו קריאי שהוא לשון נפעלים כמו נקראים דמשמע שנקראים לכ"ד שבקדושה, ובפ' פנחס אצל דתן ואבירם הוא ממש היפך מבכאן שהכתב הוא קרואי וקרינן קריאי, באשר שם ג"כ כתיב העדה שנקראין לכ"ד עדה, אבל הענין הפוך מבכאן דאינו ר"ל שנקראים לכ"ד חשיבות וקדושה של עשרה שהם עדה רק שהם הם המכונים ונקראים העדה המיוחדת לכל רע ככתוב בצדו שם אשר הצו וגו', והם הם השני עברים נצים והם שהותירו מן המן וכיוצא בזה כמעט היו בכל רע ומחזיקים ביותר במחלוקת מכל העדה, הרי שלגריעותא הם קרואים עדה לא לשבח ולקדושה של יו"ד, לכן קרינן ביו"ד דעכ"פ לענין עדה של עשרה קמיירי שהם קרואים עדה אבל לא כתיב ביו"ד מפני שהוא לגריעותא):
ויהיו בני ראובן בכור ישראל בא ליתן טעם בזה שנמנאו ראשון דמהראוי הי' למנות יהודה תחלה שהי' ראשון במסע הדגלים, אלא מפני שזה הוא בכור ישראל:
בכר ישראל חסר ו' כתיב, כי בחללו יציעי אביו נחסרה ממנו בכורה לענין ליטול פי שנים בארץ וניתנה ליוסף:
לבני יוסף לבני אפרים, כפל מלת לבני לרמוז כי מהראוי הי' ליוסף דגל לעצמו אלא שמפני שלהיותו מלך לא טען בארון אביו ולא עסק בו לא ניתן לו דגל:
בכולן כתיב לבני חוץ מבנפתלי כתיב בני מפני שבנותיו היו מרובין מבניו, וכן רמז יעקב בברכותיו נפתלי "אילה "שלוחה "הנותן וגו' ר"ת אש"ה, וכן מטעם זה כתיב בפ' פנחס בכולם בני בני ולא לבני, משום שהרי כשמתו מתי מדבר אנשים מתו ולא נשים א"כ היו אז נשים הרבה מאד מאנשים:
איש על דגלו אי"ש בגימט' שב"ט איש לבית אבותיו ולא אשה לבית אבותיה כי היא נגררת אחר בעלה:
באותות לבית אבותם פי' באותות שמסר להם יעקב, לראובן היו מצויירים דודאים, ליהודה אריה, ליששכר חמור, לדן נחש, לבנימין זאב, ליוסף למנשה שור, לנפתלי אילה, לשמעון כלי חמס, לגד לביא שכן, לאשר עץ זית, לזבולון אניה בלב ים, לאפרים קרני ראם, מהר"ר תיט"ב:
והלוים לא התפקדו וגו' מפני כי מנינם לא הי' שוה לזה, דאלו נמנו מבן כ' ולוים מבן חודש, ותימה איך אפשר שאע"פ שנמנה להם כל זכר מבן חודש ומעלה לא הי' כי אם כ"ב אלף, בשלמא לאחר שהוקם המשכן הי' מכלה בם הארון אבל במנין ראשון איך היו כ"כ מעט, וי"ל דגם מתחלה כיון שלא היו בכלל שיעבוד לא היו ג"כ בברכת כן ירבה, (מבן" עשרים" שנה" ס"ת המ"ן כי המן נתכוין לשקול כנגד כל ישראל:
אך את מטה לוי אכי"ן ורקי"ן מיעוטין לפי שהארון מכלה בהם:
ואת ראשם לא תשא, שלא ילכו בקומה זקופה משום אימת שכינה שעליהם אלא שייף ועייל שייף ונפיק):
ואלה תולדות אהרן ומשה נקרא ג"כ ע"ש משה כיון שהוא למדם תורה:
ביום דבר ה' את משה פי' אז היו אלה ארבעתן תולדות אהרן, אבל אח"כ מתו השנים:
הבכור נדב, הבכר חסר וי"ו לפי שאמרו איזה אשה הוגנת לנו ולכך לא הי' להם בנים, ומה שמתו נדב ואביהוא מפני שכתוב במשפטים ונגש משה לבדו ולא הזקנים ואהרן ובניו ואלו עברו ונגשו כדכתיב ויראו את אלהי ישראל, לכן נגזר אז עליהם שיהיו נשרפים (ודוקא שריפה כי אש אוכלה הוא):
על פני אהרן אביהם, נראה דקאי ארישא דקרא אמה שכתוב וימת נדב ואביהוא וגו' וכמו וימת הרן על פני וגו', ג"ן:
ושמרו את כהונתם, שאפי' הלוים לא יקרבו אל המזבח ואל כלי הקודש דהא זרים הם לגבי כהונה, ר' יוסף קרא:
אשר פקד משה ואהרן נקוד על אהרן לומר כאלו הי' טעות כאן דלמשה לבדו צוה הקב"ה פקוד את בני לוי ולא כפקודי ב"י שעליו אמר לו תפקדו אותם אתה ואהרן ומשה חלק לו כבוד ונטלו עמו גם בזה, תיט"ב:
שנים ועשרים אלף, וקשה הרי בפרטן נמצאים יותר, וי"ל דבפרטן מונה גם בני לויה נקבה שנשאת לישראל ונ"מ לפטרו מפדיון הבן ולכן בפרטיהן לא אמר במקצתן לבית אבותם, דהנהו לוים מצד האם היו:
ולקחת חמשת חמשת שקלים, פי' כל הבכורות שמכאן ולהבא, וא"ת הבכורים הנולדים מאלו הבכורים העודפים מכאן ולהבא למה לא יהו פטורים מבכורה כמו הלוים הנולדים מכאן ולהבא מן הלווים שפטורים מן הבכורה, וי"ל שאין ידועים איזה הם העודפים לכן צוה הקב"ה לפדות כל הבכורות שיוולדו מכאן ולהבא, ג"ן:
ושמו בדיו, וקשה והכתיב לא יסורו ממנו וי"ל דודאי לא היו נשמטים ממנו לעולם דראשיהם היו גסים, אבל היו הולכים ובאים בטבעות עד ראשיהם בחנייתם, ובנסיעתם צוה ושמו שיהיו מהדקים אותן שלא יוכלו אז להמשך הנה והנה:
סליקא לה פרשת במדבר, ברוך שאמר אל שני קצותיו וחבר: