אם בחקותי תלכו שתקיימו שמיטין ויובלות שחקקתי לכם ולא תפחדו ממה שלא תזרעו אזי ונתתי גשמיכם בעתם שלא ירדו רוב גשמים כשפירות הגן מבושלת ועומדת ליקצר כדי שלא ירקבו וילכו לאבוד, ושמיטין ויובלות הן הן הנקראים חקות כי הם נתנו חוק לארץ:
וישבתם לבטח בארצכם, פי' אחר שהבטיח על רוב תבואות אמר שאל תאמרו הלא כ"ז ללא יועיל דפן יאכלוהו זרים, כדכתיב והי' אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק וגו', לכן שייכה הבטחה זו עתה שהבטיח וישבתם לבטח בארצכם ואל תפחדו גם מזה:
ורדפו מכם חמשה מאה וגו', וקשה הרי אין החשבון מכוון, דלפירש"י קשה איך יצומצם ויכוון דוקא זכות רבים לחמשה פעמים בזכות מועטים, ועוד הרי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות על חד ת"ק, והכא אף בשיעור האחרון הגדול דהיינו ומאה מכם וגו' צריך מ"מ מאה רודפים לרבבה ואלו בהאזינו במדת הפורענות כתיב ושנים ינוסו רבבה, ואף אם לא תרבה מדה טובה היאך יכוון חשבון האזינו עם האי דהכא, וי"ל דהתם כתיב ינוסו שיפילו אימה לברוח על רבבה שיברחו מעצמם מאימתם, אבל לא שיוכלו בעצם כחם לרדפם ולהרגם והכא לענין רדיפה והרג קאמר, ככתוב ונפלו אויביכם לפניכם לחרב, ומ"מ קשיא השוואת החשבונות כולם, וי"ל דהכא החשבון מכוון כי ומאה מכם קאי אחמשה שלפניו, שר"ל חמשה ירדפו מאה, מאה פעמים חמשה, כלומר ומאה חמשיות כאלה הנזכרים לפניו דהיינו חמש מאות, ירדפו רבבה, שיהי' א"כ לכ"א עשרים, ולענין חשבון דהאזינו לכוונו לכאן מבלי שיכוון האי דהכא, י"מ דגם התם ג"כ מיירי בישראל שירדפו לאומות, ומיירי הכל לענין ממונים ושרי החיל, דהיינו ורדפו מכם חמשה מאה, ר"ל חמשה שרי עשרות דהיינו שר חמשים א', הוא וחמשיו ירדפו מאה שרי עשרות מהאומות, דהיינו אלף מהם, והוא עצמו כמו בהאזינו איכה ירדוף א' אלף, שר"ל ג"כ בשר חמשים א', שהוא וחמשיו ירדפו אלף, שוב אומר כאן ומאה פרטיים מכם דהיינו שני שרי חמשים רבבה ירדופו, דהיינו כמו התם ושנים ינוסו רבבה, שר"ל ג"כ ושנים שרי חמשים שהם בין הכל מאה עם חייליהם, מצאתי:
(הנה גלוי ומפורסם שכתב זה בדרכים רחוקים, ואני פירשתי בימי חורפי לכוין האי דהכא בעצמו מהכרח הכתוב על נכון, אחר שנעורר עוד על דקדוקים אחרים שבפסוק ואפיל תחינתי לפני כל קורא דברי אלה ישים עיניו בפרטות על הפסוק בפנים ויתן לבו עליהם לעיין ולדקדק היטב בהם, והנה ראוי לדקדק בפסוק, דלא רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה, דברודפים הראשונים סמכן לנרדפים באמור חמשה מאה מוסמך בלי הפסק תיבה לומר ורדפו ה' מכם מאה, שהרי ה' הם גופי הרודפים, ומאה הם גופי הנרדפים וכתב מלת מכם תחלה כדי לסמכן, ובמנין הב' הפך לראש משפט הזה שהפסיק ביניהם במלת מכם לומר ומאה מכם רבבה וגו' והי"ל לתפוס סדר א' שוה לשניהם, או שיאמר ורדפו מכם חמשה מאה ומאה רבבה, או ומכם מאה רבבה ירדופו, שיהי' גם בחשבון הב' גופי רודפים ונרדפים סמוכים להדדי, או שיאמר ורדפו חמשה מכם ומאה מכם רבבה ירדופו להפריד גם בראשון. ועוד נשים לב אל כל מלת הרדיפה שחזר לומר ירדופו באחרונה שלא לצורך, ועוד שמתחיל בה תחלה, ומסיים בה באחרונה, שהי"ל גם בחשבון הב' להקדימה לומר ורדפו מאה מכם רבבה, או לפחות יאמר ומאה מכם ירדפו רבבה. אלא שבראשון לא רצה להפסיק במלת מכם, כדי להסב מספר חמשה אילך ואילך כאלו היתה כתובה כפולה, פעם על הרודפים ופעם על הנרדפי', והוא כאלו אמר ורדפו מכם חמשה חמשה מאה, דהיינו שירדף ג"כ כ"א מאה מהאומות, כבמנין הב' שאמר ומאה מכם רבבה ירדפו, שיבא לחלק כל רודף מאה נרדפים, ובחר הכתוב בקיצור המספיק להבין שמועתו, כי מובן הוא מטעמים הנזכרים, שלכן סמכן בראשון ובשני הפרידם כי שם לא יסוב מלת מאה על רבבה, לומר ומאה מכם מאה רבבה ירדופו רק רבוא א' ירדופו דהיינו מאה פעמים מאה, מאה לכל רודף, וטעמי הקריאה מסייעים לי אם תדקדק בהם, כי נגינתם ממשכת מלת חמשה ומלת מאה להדדי בדחיפה ומהירות שכמוה, והי' ראוי לחלק בנגינה שזה ידבר ברודפים וזה בנרדפים אלא כדי להמשיך מלת חמשה על הנרדפים ג"כ שגם בהם ידבר מספר חמשה כלומר חמש מאות, שעל הרודפים מובן פשוט הוא לגמרי מעצמו, ואל תקשה למה א"כ כפל דבר א' בשני מספרים, דאתא לאשמעינן ע"ד רש"י ז"ל בהפך, כלומר שעם היות הנרדפים כ"כ סך ומספר מופלג מאד ויותר גדול, דהיינו שהם יהיו רבבה, ואינו דומה כח רבים העוזרים ועומדים יחד בקשר א' אמיץ וחזק, אעפ"כ תנהוג בהם ברכה זו שכל רודף ירדוף כלפי ערך וחשבון נרדפים מועטים, ולכן באה שם מלת ירדופו לבסוף לעצמה, להפלגה, כאלו אמר תמיהה ונפלאה היא רדיפה זו, ועוד להורות שעם כל רבבה הנרדפים עומדים עליכם גם יחד ואיש את אחיו יעזורו בכל כח ואומץ לשלוט בכם. שזהו שצריך לסמוך רבבה למכם כלומר שכל הרבבה הם בכח א' וקישור אמיץ עליכם, לכן לא יתכן לכתוב כאן הרדיפה לא בתחלה ולא באמצע, לא באמצע כדי להחליט קשר וכח הנרדפים כולם יחד עליכם, ולא בתחלה, כדי להורות הפלגת ותמיהת הרדיפה, שלכן הפליגה והרחיקה לעצמה לבסוף כנזכר, ולכן ג"כ נכתבה כלל שנית מיותרה, ומה דנקט ברודפים דוקא אלו המספרים דהיינו בראשון חמשה ובשני מאה, הוא לטעמים נמרצים כתובים אצלנו בגליון הפסוקים האלה ולא נעמיס בהם הקורא במקום הזה, והא דפ' האזינו בודאי אין ראוי לכוין להאי דהכא דהתם באומות הרודפים מיירי בדרך צרה ותוכחה כפשטי' דקרא, ואין להקשות כנזכר דכ"ש, הלא מדה טובה מרובה וכו', דזה שייך דוקא מהקב"ה לישראל בינו לבינם בדבר העומד בעצמם, שלא מן האומות, כענין נוצר חסד לאלפים וכו', אבל מהאומות לישראל בודאי מפעולות התוכחה היא זו ועונינו הטו אלה שיוכלו לשלוט בנו יותר ויותר בהיות ידם תקיפה עלינו מאשר אנחנו בהם בתקיפת ידינו עליהם, והגע בעצמך כאשר עינינו רואות בכמה מעלות כפולות ומכופלות מצירים לנו ומתאכזרים ומתפעלים עלינו לכלותינו ח"ו בכל דור ודור ממה שנהגנו אנחנו בהם ביושבינו על אדמתניו בידינו תקיפה, שאין זה מצד כחם ויכולתם רק הקב"ה מכרנו, כמו קול נדף וכיוצא שלא נעשה בהם מעולם, והוא הדבר והוא הענין שהכתוב ההוא יפליג שם בעצמו התימה הזאת ויתרץ אותו באומרו איכה ירדוף וגו' כמתמי' וכאלו אמר וכי כך היא המדה, או וכי יתכן חשבון זה, שזהו עצמו אומרו לו חכמו ישכילו זאת, כלומר הלא זה חוץ להשגה כמי שירצה להשוות המדה, אלא שד"ז אינו לפי החשבון והמדה וזהו אם לא כי צורם מכרם וגו' כלומר שזאת הוא גזירה מלפניו ית' נמנעת מהשכלתינו וא"צ להיות כפי המדה כי אותנו מוכר ומסגיר לאומות בהפלא ופלא יורד פלאים ביום חרון אפו שיעשו המה בנו כרצונם ולא חמל וגו', ולא כן באומות להסגירם לנו כולי האי אף בשעת רחימותא עזיזא ועשותינו רצונו, ואין להרהר וכו'):
ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות, שמכח העול ראשו כפוף א"כ אם נשבר העול נזקף הראש בקומה:
ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בחקי ותורותי, לי, מה ת"ל לי אלא ר"ל במרד ובמעל, כמי שמכיר את רבו ומתכוין למרוד בו, מצאתי:
ואם" עד" אלה" וגו' ס"ת מדה לומר שמדה כנגד מדה לא בטלה (ולכן הוא רמוז בס"ת לומר דלא בטלה עד סוף האחרון וזיבולא בתרייתא):
שבע על חטאתיכם על שחטאתם בשביעיות של שמיטין ויובלות, והר"ר יו"ט פי' על שעבדתם ז' עבודה זרות כדכתיב ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות וגו' ועל שלא השגחתם בז' גאולות הכתובים בשופטים הלא ממצרים ומן האמורי וגו' ואושיע אתכם מידם, וזהו ג"כ שבע כחטאתיכם הכתוב אח"כ (ועוד יש לפרש על שעברתם על ז' גופי עבירות אשר ז' מיני פורעניות באין עליהם ושהייתם נסתים ליצה"ר אשר לו ז' שמות ע"פ ז' סוגים שמתעה את האדם בהם אשר עי"כ אתם עושים לתהו ולריק יגיעתי בשבעת הימים של בריאה שבראתי בשבילכם:
ושברתי גאון עוזכם, היא טובת הארץ, ע"ד הכתוב הלא עון סדום אחותך גאון שבעת לחם, והוא שכתוב בצדו מיד ונתתי את שמיכם כברזל וגו', שמיכם כברזל וארצכם כנחושה, ובתוכחה דמשנה תורה כתיב איפכא, ליתן את של זה בזה:
והשיבו את לחמכם במשקל, דרך בעה"ב בשני שובע נותן לב"ב לשובע ובעין יפה, ובשני בצורת הופך מדותיו ונותן לחם במשקל ובעין רעה:
והשימותי את מקדשיכם, כאן לא אמר אני כבסמוך והשימותי אני את הארץ, מפני שבמקדש ליתרון קדושתו הקב"ה לא יסייע לשוממו רק שמשיב אחור ימינו, וכן הנה זה עומד אחר כתלנו בשב ואל תעשה ולמזיקין ניתן רשות:
וזכרתי את בריתי יעקוב וגו', ג' תיבות לפני כל אחד וכן באחרונה, וכן בפסוק ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך, לומר כי זכות האבות יעמוד לפני עצת השטן:
את בריתי יעקוב, מלא בוי"ו, ה' פעמים בא בתורה כך, וכנגדן ה' פעמים אלי' חסר וי"ו, מלמד שיעקב אבינו לקח הימנו אות ו' למשכון שיבשר את בניו, כדכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליהו, ושם הוא מלא שאז יוחזר לו משכונו (ועוד נראה לומר כי בהיות יעקב בריח התיכון המבריח המרכבה מקצה אל קצה והי' המשכן אחד, הנה על ידו מתאחד הכל כל הבריחים שהם חמשה בין הכל, לכן ניתנה לו אות ו' שהוא בדמות קו ישר, ובריח ה' פעמים וכן הוא"ו הוא אות החיבור לחבר דבר אל דבר והי' אח"ד, ולכן במילוי זה הוא בגימט' אח"ד ומובנה במבטא שלה ג"כ על החבור והקשר כי וי"ו מלשון ווי העמודים כמו ווין המחוברים בחוברת ובלולאות וניתנה לו בפרט מאליהו שהוא מלאך הברית שמחבר כל המשכן שעלה במרכבת אש מדת יעקב איש תם שנולד מהול ונאמן בברית במטה שלימה, והדברים ברורים למבין, ועוד בדרך יותר נגלה, כי יעקב מסר נפשו על התורה שבכתב המחומשה, ועל שבעל פה המשושה בסדרים הממלאים בין שניהם את השם הנכבד בה"י ו"ו, ושהם הם הברית כדכתיב כי על פי הדברים האלה כרתי אתך וגו', והדבר ידוע, והנה יעקב מילא כריסו מהם בבית שם ועבר לכן באה לו ו' ה"פ למלאות שמו במילוי והשלמת השם להיותו מלא ו' ה', ונלקחה מאליה המקנא, כי קנאת ה' צבאות תעשה זאת למלאות שמו ולמען שמו במהרה בימינו יבא ויגאלנו, אמן):
אשר לא יקריבו ממנה פי' שנפל בה מום קבוע הרי זו נפדית, משא"כ בבעלת מום עובר שאם לא קריבה עתה תקריב לאחר זמן, לא נפדית, מהר"י אורליינש:
ואיש אשר יקדיש את ביתו פירש"י מה ביתו וכו' מכאן שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וקשה אם יתן אדם חלב או שאר איסור בקדרה של חבירו ה"נ דלא ליתסר, וי"ל דדוקא גבי מחשבה הוא דאמרינן הכי, כגון שעושה בית חבירו ע"ז, אכן תימה היאך יכול לפגל בשל חבירו וי"ל דכיון שניתן ביד כהן הרי הוא כשלו, מרבי:
אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל וגו':