ובעזר ישמשוני' אלף אלפין ורבוא, נתחיל סדר בא:
בא אל פרעה, כאן אמר בא ולא לך, מפני שמשה הי' סבור מכיון שהתודה בברד לומר חטאתי הפעם בודאי מעתה ישלחם ויצוה לישראל להזמין עצמם לדרך, לכן א"ל השי"ת בא וגו' כלומר אדרבה דכבר אמרתי, לך, כלומר שתלך לבדך אבל עתה לבן יותר כבד עד שצריך אני לבא עמך כי אני הכבדתי וגו', זהו בא, כלומר ונבא אני ואתה בא בגימט' ג' לומר ג' מכות אביא עליו עוד וכנגד הקב"ה משה ואהרן כדכתיב אח"כ ויבא משה ואהרן וגו':
ד"א כשהי' פרעה בבית אמר הקב"ה למשה בא כלומר ואלך עמך, וכשהי' על המים אמר לו לך כלומר לבדך שאין כבוד השכינה לילך שמה (בא הוא נוטריקון ברד ארבה ולמפרע עוד הוא נוטריקון "אופל "בכורות שרמז לו בזה אותן ג' מכות של אח"כ שמעותדין עוד לבא הם שייכים עם מכת ברד שעברה בקרוב והקשר אחד להם יחד לא יתפרדו, לכן לא כדעת משה שסבור שעתה יתחרט וישלח ישראל והרי לזה ניתן לארבעתם ג"כ יחד סימן מיוחד שהוא באח"ב מפני שסוג א' מיוחד להם ויחד נקשרים ושייכים בכל פנים ואופנים כנודע וזהו בא אל פרעה וגו' למען שיתי אותותי אלה בקרבו אמר אותותי אלה לשון רבים ועם כ"ז אמר לשון אלה כרומז אליהם באצבע והרי אין מפורשת לפניו וגלוי' אלא ארבה לבד אלא ששלשתן העתידים רמוזין לפניו במלת בא כנז'):
ואת לב עבדיו, זכרם כאן כיון שכבר כתיב ויכבד לבו הוא ועבדיו, מהר"ר משה:
כי אני הכבדתי, זהו במקום ויחזק ה' וגו', שמשמע ברש"י לעיל בפ' וארא שבחמש אחרונות כתיב ויחזק ה' והרי ברד הוא מהם וכתיב בה ויחזק לב פרעה, כלומר מעצמו ולא ויחזק ה', אלא כי אני הכבדתי הוא כמוהו, (והענין מ"ש בו גם ויחזק לב פרעה, מפני שאף שהי' הברד בפלאי פלאות והי' ראוי שיכנע ע"י כך עד שהוצרך הוא ית' לחזק לבו שלא יציית עדיין, מ"ט להיותו ענין הנהגיי בעצמו שיורד ברד שנה שנה הוסיף מן דילי' גם לחזק לבו בעצמו אחרי שהחזיקו הש"י, והוא רמז הכתוב שם ויוסף לחטוא ויכבד וגו', וייתור ויחזק לב פרעה הכתוב תיכף אחריו הוא לומר שמה שהחזיקו כאן בעצמו הוא ייתור ותוספת):
ולמען תספר באזני בנך ובן בנך כי עד כאן חייב אדם ללמוד לזרעו תורה, ועד כאן יגיעו רחמי אב על הבן שנא' אם תשקור לי:
הנני מביא וגו', וקשה היכן רמז לו הקב"ה מכת הארבה, וי"ל דמכיון שאמר אותותי אלה ע"כ רמז לו עליהם והראם לו, מהר"ר משה:
ועי"ל דודאי א"ל הקב"ה בפירוש אלא שאין להאריך ולכפול לכן יכתוב לפעמים האזהרה באמירת הקב"ה למשה ולא במעשה ולפעמים איפכא, והנה כאן כתבה בשליחות לצורך דברי פרעה אל משה ויושב וגו' ולדברי העבדים לפרעה עד מתי וכו', והיכא דיש נפקותא באמירתו ית' כמו בצפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך וגו' ובתנורך וגו' כתבה לבדה, רבינו בכור שור:
ואחריו לא יהי' כן, פירש"י דהאי דיואל הי' כבד משל משה ע"י מינין הרבה אבל של משה וכו', ותימה הלא גם בזה הי' מינין הרבה, כדמונה להו בתהלים חנמל ארבה חסיל, ותירץ ר' חיים דהני דיואל היו באים זא"ז כדכתיב יתר הגזם אכל וגו' אבל אלו שבכאן היו ביחד ומצד זה אינו קשה כ"כ ומ"מ לא מתיישב מ"ש רש"י אבל של משה לא הי' אלא של מין א', לוי:
וי"מ ואחריו לא יהי' כן במצרים דוקא קאמר ודיואל בא"י הי' ושם לא הי' כמוהו, גן:
ורוח הקדים נשא וגו', פי' כי הוא חם מאד והארבה משריץ מהחום וכשהקב"ה רצה להסירו כתיב ויהפך ה' רוח ים שהוא הקור וההפך, מצאתי:
עד מתי יהי' זה לנו למוקש זה היינו משה ככתוב כי זה משה האיש:
ויתקעהו ימה סוף, דוקא שמה מפני שכשבא פרעה לתוך הים אז חזר גם הארבה עליו שם וכן כל המכות שלקו במצרים חזרו עליהם בים:
לא נשאר ארבה א', דכל מה שנברא בשביל המכה כמו צפרדעים וארבע כלו ומתו שם לבסוף כולם אבל ערוב שנקבצו מהברואים כבר כאשר באו כן ילכו ולא מתו, ג"ן:
ויהי חושך אפלה וגו', פירש"י שהביא חשך מפני שאם ישאלו איש מאת רעהו לא יוכלו לומר אין בידינו דישראל יאמר הלא ראיתים במקום פלוני וקשה מה הי' צריך לזה הלא נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, וי"ל דעם כ"ז לא היו יודעים מה לתבוע בשאלה כי מי יאמר להם מה מהחפצים יש להם למצרים אם לא שחפשום וראום בזמן האופל:
וירדו כל עבדיך, בפרק טבול יום וברש"י שחלק כבוד למלכות, וקשה הא כתיב ויצא מעם פרעה בחרי אף דאמר התם מלמד שסטרו ויצא וא"כ לא הי' אימת מלכות עליו, ורי"ח וכן רבינו יצחק פי' לא שסטרו ממש אלא שהרים ידו והראה לו שראוי לסטירה או שא"ל כן בפירוש, וקשה הרי אמרו שם עלה כל היכא דכתיב חרי אף נעשה רושם, ואם לא סטרו רושם היכן הוא, והר"ר אלי' פי' דפרעה סטרו למשה קאמר, ושמא י"ל דמשה חלק כבוד במאמר וירדו כל עבדיך כדי לכתבו למגמר מיני' הך מלתא דמינה ילפינן בטבול יום שאל תהא אימת מלכי אומות קלה בעיניך אבל משה בעצמו לא נתחייב לחלוק כבוד זולת זה כדכתיב ונצבת לקראתו ודרשינן העז פניך נגדו:
כן דברת, פי' שלא אוסיף לבא אליך ראות פניך אבל אתה תבא אלי כדכתיב וירדו כל עבדיך אלה אלי. מהר"ר משה:
לא אוסיף עוד וגו', וקשה מנא ידע משה הרי עדיין לא נאמר לו עוד נגע א' וגו', וי"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה ובאמת עוד נגע א' נאמר לו קודם זה וכתיב בי' נגע אחד אביא, אני ולא השליח:
כה אמר ה' כחצות, פירש"י בעמדו לפני פרעה נאמרה לו פרשה זו וקשה הרי פירש"י על כצאתי את העיר שלא נדבר עמו במצרים המלאה גילולים, וי"ל דמ"מ נזרק בו רוה"ק, מהר"ר יעקב:
ועי"ל שכשאמר פרעה ה' הצדיק וגו' ביער כל הגילולים מן העיר לכן נדבר עמו אח"כ בעיר, ר' טרוישטליין, ועי"ל דהתראה נאמרה אף בעיר אבל תפלה חוץ לעיר, וכן מצוה דוקא חוץ לעיר כפירש"י לקמן אצל מצות החדש:
גם האיש משה גדול מאד לומר שאע"פ שדיבר הוא אליהן את המכות תמיד לא נעשה לו מאומה כי הוא גדול בעיניהם:
ומת כל בכור, פי' אף בכור שממקום אחר והוא במצרים ולמה כדי שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם, אורליינ"ש:
אשר אחר הרחיים, ולקמן כתב אשר בבית הבור, וי"ל משום שהי' נהוג אצלם לשעבד בכל מלאכה ובריחיים בהאסורים ביום, ובלילה הם שבים לבית הסהר, לכן על שמתו מהם ביום אמר אחר הרחים ועל שמתו מהם בלילה אמר אשר בבית הסהר, מרבי:
ולכך הכא דנקט אחר הרחיים קראן בכור השפחה לענין השיעבוד ועבדות, ולקמן שאמר אשר בבית הבור קראן בכור השבי:
דבר נא באזני וגו', המתין אחר מכה תשיעית שאם היו שואלין מהם קודם לכן היו מוכרחים להחזיר להם כיון שלא הלכו מיד:
ולכל בני ישראל לא יחרץ, פי' אע"פ שהי' בחצי הלילה שהוא באשמורה שניה אשר בה כלבים צועקים, ומהר"ר חיים בשם רבינו שמואל אמר שר"ל אע"פ שכשמלאך המות בעיר כלבים צועקים, וי"מ שהרבותא הוא שאע"פ שהעיר היתה אז מלאה נבלות ולכך זכו לעצמות של בשר שכל הטעם בהם כדאמרינן משחרב בהמ"ק ניטל טעם בשר וניתן בעצמות:
החדש הזה לכם, חד"ש בגימט' לרגלים, לכ"ם אותיות מל"ך מכאן אמרו ניסן ר"ה למלכים ולרגלים חד"ש אותיות נעלמות שלו הם תלתין, כזה ח"ת דל"ת שי"ן לומר שהחדש הוא שלשים יום:
מן הכבשים ומן העזים, בפרט מאלו שהם יראתן והמצריים בשביל שהיו בקיאין בחכמת המזלות וידעו שטלה הוא ראשון למזלות לכן עבדוהו, מרבי:
והי' לכם למשמרת, פירש"י שטעון ביקור ארבעה ימים, וקשה דאמרינן פ"ק דע"ז אנן דפסלינן בדוקין שבעין בעינן תלתין יומין, ולמה הספיק כאן ד' ימים, וי"ל דהתם לבחון בין מום עובר למום קבוע בעינן כולי האי, אבל לידע אם יש בו מום כל עיקר די בד' ימים, אורליינ"ש:
כי אם צלי אש, באיזהו מקומן אמרינן הפסח אינו נאכל אלא בלילה וכו' ואלו ואינו נאכל אלא על השובע לא קתני, וי"ל דזה אינו מעכב ולא קתני הנך אלא לעכובא, אבל תימה אמאי לא קתני ואינו נאכל אלא בחבורתו, מרבי:
אך אשר יאכל לכל נפש, דרשינן יכול אפי' עכו"ם ת"ל אך ותימה הא דרשינן בכ"מ לכם ולא לעכו"ם וא"כ הכא תרתי ל"ל, וי"ל צריכי דאי כתיב חדא הו"א ולא לעכו"ם לבדם אבל לעכו"ם בהדי ישראל שרי צריכא, מהר"ר יעקב:
לכל נפש, פירש"י לרבות בהמה, וקשה הא כתיב לכם ודרשינן לכם ולא לכלבים וי"ל דכלבים אין מזונותן עליו שיכולין לחזור בכ"מ אחר מזונותיהם, מהר"ר יעקב:
עד יום האחד ועשרים, וקשה למה לי מדכתיב שבעת ימים מצות תאכלו, וכתיב ביום הראשון בארבעה עשר לחודש תאכלו וגו' פשיטא דעד כ"א בחודש בערב הוא, וי"ל דסד"א שאלו ז' ימים א"צ להיות צרופים רק שיתחילו בי"ד בערב קמ"ל (ועי"ל דהא דכתיב בי"ד לחודש תאכלו מצות בערב הי' אפשר למטעי בזה ולפרשו בערב שמחרתו י"ד יתחילו לאכול מצות וא"כ יכלו ז' ימים דקאמר בסוף יום עשרים לכן כתב עוד עד יום האחד ועשרים בערב שבזה א"א לפרשו כן לומר עד בערב שמחרתו יום כ"א דהיינו הך, דא"כ לשתוק מבערב דהכא ולימא עד יום האחד ועשרים ותו לא ונדע שפיר דעד התחלתו קאמר דהוא בערב שלפניו, דאין לומר שאז הי' מקום לטעות ולומר שליל כ"א ג"כ זמן אכילת מצה הוא עד אור יום כ"א מדכתיב עד יום כ"א, דאל"כ לא לכתוב מלת יום רק האחד ועשרים ויובן פשיטא רק עד תחלתו. דבשלמא בערב די"ד שפיר הוה אפשר למטעי בי' ולא הוה קשה א"כ לשתוק מיני' דעכ"פ מבע"ל למכתבי' לעשות לילה ראשונה חובה לכזית מצה וא"כ שפיר הוה מצי למטעי ולפרשו בליל י"ד עצמה להכי אצטריך כולה מלתא):
ולא יתן המשחית לבא, וקשה דמשמע שהיתה מכת בכורות ע"י שליח והרי כתיב ועברתי והכיתי וגו' ודרשו ז"ל לא ע"י מלאך וכו', ועוד קשה דכתיב וה' הכה וגו' ופירש"י הוא ובית דינו, הרי שע"י מלאך גם כן היתה, וי"ל דבכורים עצמן לא הוכו ע"י שום ברי' כדכתיב והכיתי כל בכור אבל גדול שבבית במקום שאין בכור נמסר למלאכים ושלוחים, (ועי"ל דהא דכתיב וה' הכה כבר גילה הרמב"ן ז"ל דבית דיני' הוא שכינתי', ומ"מ ולא יתן המשחית וגו' ה"ק אף המשחית לא יתן לבא אל בתיהם, ובודאי המכה במצרים היתה ע"י עצמו וכבודו ית', רק שלישראל הבטיח לא זו דופסח ה' על הפתח אלא אף זו ולא יתן וגו', שאף במנהגו של עולם בזולת המכה שנעשה ע"י שלוחים לא יתן לבא אל בתיכם וגו', ועי"ל דולא יתן המשחית קאי אמלאכי חבלה שהיו עמו כלגיונותיו של מלך והיו חובטים ומכים בלא מיתה גם על זאת פקח עיניו ית' להבטיח לישראל ולהצילם גם מזה, והוא שאמר לנגוף שהוא דחיפת הגוף דחיפה בעלמא, מהר"ר משה:
והי' כי תבאו וגו', שלא נתחייבו עד לארץ, וקשה מ"ש רש"י ז"ל בפ' בהעלותך בפסח שעשו בשנה השני' כדכתיב שם שהי' גנותן של ישראל שלא עשו במדבר כל מ' שנה רק פסח זה, ומה גנות יש בזה הרי לא נתחייבו, וי"ל שהגנות הוא שגרמו לעצמם להתעכב במדבר ולהמשיך החיוב אבל קשה איך נאמר ביהושע ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח דמשמע שעשו פסח הלא לא נתחייבו לעשותו עד לאחר ירושה וישיבה, דבכ"מ דכתיב והי' כי תבאו לאחר ירושה וישיבה הוא, וי"ל דלענין חובת קרקע דוקא דרשינן לי' לאחר ירושה וישיבה כגוף הלשון דכי תבאו אל הארץ אבל לענין חובת הגוף לא, מהר"ר יעקב:
ויקרא למשה ולאהרן לילה, לא דקאי עלי' מ"ש אח"כ ותחזק מצרים על העם למהר וגו', ולומר דבלילה יצאו דהא כתיב אל יצא איש מפתח ביתו עד בוקר, אלא שהם בקשו שיצאו, שזהו ותחזק וגו' למהר לשלחם וגו', אבל באמת לא יצאו עד בוקר, ומ"מ מקיים שפיר כי גורשו ממצרים שהפצירו בם ודחקום עד יציאתם:
וישאילום וינצלו וגו' ואין כאן חילול ה' במה ששקרו בם כי אמרו להם ואנחנו לא נדע מה נעשה רק אנו הולכים למדבר אם משה מחזירנו מוטב ואם לאו הרי כל שדותינו ונחלתינו אפותיקא לכם, רי"ח:
ויסעו ב"י מרעמסס וגו' אחז"ל שנסעו אותו יום ס' מיל, וזהו רמז ר"ת וס"ת של "ישראל" "מרעמסס", שהם אותיות "ס' מי"ל, רי"ח:
כי לא חמץ כי גורשו וגו', האי כי גורשו לא נתינת טעם לכי לא חמץ הוא, שהרי אף אם לא גורשו לא היו אוכלים חמץ, שהרי נצטוו על כך, אלא דוקא לנתינת טעם אויאפו את הבצק שהי' אחר היציאה ושלא אפאוהו שם במצרים, לזה אמר הטעם כי גורשו, ג"ן, אורליינ"ש:
(ואני אומר דשפיר קאי אכי לא חמץ ולומר איך אפשר שלא הי' חמץ מכיון שהוציאוהו ממצרים ואח"כ אפאוהו איך לא החמיץ בנתיים, ע"ז אמר כי גורשו, שלא הי' שהות והתמהמהות בנתיים בכדי להחמיץ שלזה אמר ג"כ הבצק בה"א הידועה כלומר הנזכר כבר ונכתב עליו שהי' צרורות בשמלותם, כלומר שגם זה הועיל לשלא החמיץ, מכיון שהי' צרור וכבוש כבמכבש, שזה יועיל לו בכל המלאכה שעוסקין בבצק שלא יחמיץ:
ומושב ב"י וגו', משעת בין הבתרים עד לידת יצחק הי' ל' שנה, ומלידתו עד ירידת יעקב ק"ץ שנה ורד"ו שנה היו במצרים הרי ת"ל שנה ומה שכלל אותן ל' עמם הלא הגזירה לא היתה רק ת' שנה שהם מלידת יצחק ואילך אלא כדי לכלול גאולת אב ובנים שאז יצא אברהם מאור כשדים, וקשה הלא כתיב ואברהם בן ע"ה שנים בצאתו מחרן א"כ לא הי' כי אם כ"ה שנה עד שנולד יצחק לאברהם בן ק' שנה, וי"ל דבסדר עולם יש שפעמיים יצא מחרן ובראשונה הי' בן ע' שנה ואז הי' המראה של בין הבתרים, מהר"ר משה:
ועצם לא תשברו בו, מפני שהפסח נאכל על השובע וא"כ הי' נראה כרעבתנותא, מהר"ר חיים:
ולטוטפות בין עיניך וגו', זה שאמר הכתוב כי שם ה' נקרא עליך וגו' ואר"א אלו תפילין שבראש ש"ם נוטריקון "שי"ן "מסיני כי שי"ן של תפילין הלמ"מ וכן הוא נוטריקון "ש "מניחין, כי ג' מאות ימים בשנה מניחין אותן, דשס"ה ימים הם בשנה הוצא משם נ"ב שבתות וי"ג ימים טובים, ד' של פסח, ב' דשבועות, ב' דר"ה, א' דיהכ"פ, ד' דסוכות, הרי י"ג, הרי בין הכל ס"ה נשארו ש' שמניחין בהן תפילין:
ולטוטפ"ת בי"ן עיני"ך בגימט' אלו ארבע בתים: