ובעזר אתה אלהינו זה קוינו, נתחיל סדר האזינו:
האזינו השמים וגו', פסוק זה ופסוק הרנינו גוים וגו' שהוא סוף השירה התחלתן וסופן הם אותיות השם הנכבד, לומר שהוא ית' חתמה לשירה זאת בשמו הגדול, (ואני אומר שבשביל שסיפר ורמז בה פשעיהם וגלותם ובפרט בהתחלתה שהתרה בם והעיד בנו על כך לכן בהתחלה רמז חצי השם, כי עי"ז אין השם שלם וכו', ולא עוד אלא שאף כח של שם י"ה כביכול מתישין כנקבה כאלו הי' מבלתי יכולת, ולכן בא השם הזה רמוז הפוך, שהה"י היא קדמה בראש הפסוק והיו"ד אח"כ בסופו כאלו הי' ה"י לשון כנוי לנקבה, שאומרין עליה היא, ושוב רמוז ומסופר בפרשת התשועה ועליית האורה הגדולה, ובפרט בפסוק האחרון כאמור הרנינו וגו', לכן רמוז שם חציה שנית של השם, כי אז יושלם בזה, ורמזו ג"כ מהופך ה' בהתחלת הפסוק ו' בסופו על שיחזור כנוי נקבה לכנוי זכר, הו כמו הוא, כי אז יגדל כח אדני כאשר דבר לאמר, ועוד לנו בזה דברים נכונים ולא נאריך):
האזינו השמים פי' הנשמה שהיא צלם ממעל, ותשמע הארץ, זה הגוף הנברא מן הארץ, והוא ע"ד שדרשו רז"ל בפ' יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו במשל החיגר והסומא:
האזינו השמים ואדברה בגימט' תרי"ג, שהציע לפניהם תרי"ג מצות וסדרן לפני העדים:
הקשה מוהר"ר יצחק בר ברוך מה נשתנית שירה זו שלא נזכר בה שם משוררה, כמו אז ישיר משה, אז ישיר ישראל, ותשר דבורה וכן כולם, ואמר שגם כאן הוא רמוז, כי ראשי הפסוקים עד פסוק זכור ימות עולם שהוא פרשה אחרת, בסימן הזי"ו ל"ך הם בגימט' מש"ה עיין עליהם (ולא נזכר בפירוש משום שזה הי' סמוך להעדרו ונעלם הזכרון כאלו כבר לא הי' עוד נמצא בעוה"ז, ועוד מפני ששירה זו היא התראה ועדות על כל הצרה העתידה ועל התשועה לכן הסתיר שמו מענותנותו כאלו לא הי' הוא היודע ועד המדבר בדבר הזה:
כי שם ה' אקרא הבו וגו' פי' כשאספר שבחו והנהגתו מה שעתיד לנהוג בעולמו בין לטובה בין לרעה תמיד הבו גודל לאלהינו ואל תהרהרו אחריו:
יצא גבולות עמים וגו', פי' שהעמיד גבולות ז' עממין לבני כנען לשיוחלטו לישראל בני שם לחלוטין מטעם מה שקנה עבד קנה רבו, כי כתיב ויהי כנען עבד למו, ועשה זה קודם שעמדו שבטי יעקב כדי שלא יוכלו הכנענים אח"כ לערער על כך, לאפוקי אם הי' הוא ית' מעמיד הגבולות לבני אומה אחרת היו יכולים אח"כ לערער כשהיו ישראל נוטלים אותם והנה בני כנען היו ג"כ י"ב כדכתיב בפ' נח וכנען ילד את צדון בכורו וגו' קחשיב ואזיל שם י"א, ואח"כ אמר ואחר נפוצו משפחות הכנעני פי' שא' מהם נחלק לשתי משפחות שהוציא ממנו גם הפריזי שלא נזכר שמו בין הי"א, וזהו יצב גבולות עמים למספר ב"י שגם זה הי' לשם כונה זו, בכור שור:
כאישון עינו, כאלו אמר כאישון שומר את עינו כי אישון הוא העור הנופלת בעת השינה על העין ושומרו וכן בהקיץ חוצץ כנגד כל דבר הבא ליגע בעין, וע"ש לשון שינה ועל שמחשיך ומאפיל נגד העין כאישון לילה נקרא אישון, ג"ן:
לא אלוה שאין בהם כח וחוזק בעצמם, ג"ן:
לא שערום, לא פקדום כלומר לא חשו להם, פוקד עון אבות תרגומו מסער חובי אבהן, ג"ן:
אספה עלימו רעות לשון כליון כמו ספו תמו והוא כפול לשון במלות שונות עם חצי אכלה בם, ג"ן:
מזי רעב שרופי רעב כמו למזא לאתונא וגו' שהוא ניחר ונקמט מפני זלעפות רעב (ואני כבר זה ימים כבירים פירשתי כן, וכמו מבכות את התמוז, אבל לא מטעמי רק מכח שמצד הרעב לא יוכל החום הטבעי שבאצטומכא לכלות חציו ולפעול כחו בבישול המאכל כמנהגו הוא גובר לקדוח ולשרוף בחום רב באדם, והעד, עורנו כתנור נכמרו וגו' שהעור מתאדם מרוב החום היתר, ותמהתי הרבה על רבינו הגדול רש"י ז"ל שבעצמו וכבודו פי' בפסוק זלעפות רעב לשון שריפה ודלא כדעת אונקלוס שם שפי' בו מפח כפנא למה א"כ לא פי' הוא גם כאן הכי ומפרש מזי לשון שערות ואונקלוס צריכינן למימר שהוציא שם גם עורנו כתנור נכמרו מלשון שריפה, דאם יפרשנו כן למה א"כ הוציא זלעפות לפי' אחר):
אני אמית ואחיה אמית בחילוף א"ת ב"ש הוא ג"כ אמית וכן צדקה ישוב בחילוף א"ת ב"ש לתיבת צדקה לומר כי הצדקה תציל משתי מיתות בעוה"ז ובעוה"ב, (ד"א אמית ירמוז בו שיש מיתה אחר מיתה כנזכר דהיינו מיתת הגוף ומיתת הנפש ב"מ, וירמוז לסוד הגלגול שיש מיתה אחר מיתה, הרמוז בהן כל אלה פעל אל פעמים ושלש וגו' ובצדקה ירמוז שבנתינתו ימצא גם הוא צדקה וצדקה תהי' לו ככתוב רודף צדקה וחסד ימצא צדקה וגו', וכפי דרוש רבותינו ז"ל בו, ועוד ירמוז בזה שיתן ויחזור ויתן דהיינו נמי שיש צדקה אחר צדקה, ועוד ירמוז שהנותנה נתינתו כפולה, על דרך מלוה ה' חונן דל):
ואין אלהים עמדי בזה יש תשובה לנוצרים וכן במאמר חי אנכי לעולם ותיפח רוחם, ג"ן:
וסימן פרשיות הללו הזי"ו ל"ך, והוא שם א' משמותיו של הקב"ה ואמרו במדרש שמשה אמר לשירה זו ע"פ ע"ח זקנים כמנין הזי"ו ל"ך, מצאתי:
(ולדעתי יסכים גם לזה מה שאמרו על מטטרון שמו כשם רבו, דזולת מה שמספר מטטרו"ן עולה בגימט' שדי עוד דברים בגו, הלא ידענו כי חנוך זה מטטרון וחנ"ך הוא בגימט' הזי"ו ל"ך הרי גם בשם זה הוי שמו כשם רבו):
וכפר אדמתו עמו, פי' וכפר מעון עמו ואז ינוח דם עמו זהו אדמתו אותיות את דמו כלומר שיכפר על עונם כמשפטו ואז ינוח דמם אשר שופך כי כענין אחר אין כפרה לארץ כדכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם וגו', ג"ן:
הוא והושע בן נון, תימה למה קראו כאן בשם הושע, וי"ל דמה שקראו משה יהושע כדכתיב ויקרא משה להושע בן נון יהושע הוא מטעם שכתבנו במקומו שכן דרך השרים ומלכים לשנות שמות משרתיהם הנאמנים כרצונם כשבאים לשירותם כביוסף דניאל חנניא מישאל ועזריה הנה עתה במקום הזה יצא יהושע משירותו של משה ונעשה הוא המלך חזר לשמו הראשון, בכור שור: