ובעזר צוה מטה אהרן והנה פרח, נתחיל סדר ויקח קרח:
ויקח קרח, נסמכה לפ' ציצית שעיקר המחלוקת בא מהציצית כדאיתא במדרש טלית שכולה תכלת וכו' (וזה עצמו ויקח שלקח מה שנזכר לפניו בסמוך שהלבישן טליתות של תכלת), ומה ראה לחלוק, אמר שמי קר"ח בגימט' אלעז"ר ובאתי מיצהר שכולו זית לכן ראוי גם לי הכהונה כמוהו, וכן המלכות שהמלכים נמשחים בשמן, ולכך נאמר בן יצהר:
ודתן ואבירם וגו', תימה דבשלמא קרח ערער על שהוא לוי אבל אלו למה ערערו עליה, וי"ל שאמרו אנחנו מראובן הבכור והעבודה בבכורות ושמא תאמר שחטאנו בעגל הלא גם אהרן חטא בו:
נשיאי עדה, כלומר שרי אלפים ומאות ושרי חמשים ועשרות, ופחות מעשרה אין עדה ולכך קראי מועד חסר יו"ד שכ"א מהם נקרא לפחות על עשרה:
רב לכם, פי' למה תהי' כל השלטון והרבנות לכם, אני אהי' רב לכם ועליכם, ד"א הרבנות ושררה שאתם נוטלים הכל לכם להנאתכם, לכם" כי" כל" העדה" ס"ת מיל"ה כלומר הלא כולנו נמולים ככם:
ויודע ה' את אשר לו אשר נאמן לפניו, ואת הקדוש לכהונה, שנאמר קדושים יהיו וגו':
ואת אשר יבחר בו, לשמש לפניו:
לעמוד לפני העדה, מכאן שהשיר על הדוכן הי' בעמידה:
ויקרב אותך, לשיר כדכתיב בדברי הימים:
גם כהונה, לרבות המלכות:
כי תלונו עליו, בוי"ו כתיב כלומר וי וי שאתם חולקים על רבכם ועוד שעל ו' אתם חולקים, משה, אהרן, אלעזר, איתמר, נחשון ואליצפן:
גם השתרר, למנות גם אחרים להשתרר עלינו, ד"א תשתרר במצרים באמור רשע למה תכה גם השתרר עתה במדבר, טו"ב:
תשתרר, אין לך בכל המקרא תיבה רבת המספר כזו שעולה ט"ו מאות, וכן כל אותיות האלפ"א בית"א עולים ט"ו מאות פחות ה', שים תחתם ה' אותיות כפולות. דהיינו מנצפ"ך למלאות המספר, וכך אמר וכי תשתרר עלינו ששמעת התורה הכתובה באלפ"א בית"א מפי הגבורה גם אנו שמענו:
אף לא אל ארץ זבת וגו' כלומר כנבואת אלדד ומידד שלא תביאנו אתה לארץ, ומה לחוש לציוויך:
ותתן לנו וגו' כלומר אף אם תכניסנו אתה לארץ לא תחלוק אותה לנו, כי היו מסופקים בנבואת אלדד ומידד אם לכיבוש אם לחלוקה:
העיני האנשים ההם תנקר כלומר אף עור בצהרים ימשש ויבין שאין בך ובציוויך ממש לכן לא נעלה, ד"א וכי רוצה אתה לסמות את עינינו שאין אנו מבינין טעותך ובדויי לבך, ד"א אף אם תנקר עיני הכנעניים לא נוכל לעלות עליהם לגודל ורוב חזקם וגבורתם:
ויחר למשה מאד מפני כי דבר משה אל קרח בפרטות כדכתיב ויאמר משה אל קרח שמעו נא וגו' והוא לא השיב לו מאומה ואין לך צער כזה שאינו משיב למוכיחו:
אל תפן אל מנחתם, לא שחשש משה ח"ו שהקב"ה יקבל מנחת שוא, אלא שלא ישרף חלקם שבתמיד של צבור ולא יהא לו ריח ניחוח:
לא חמור א' מהם נשאתי פי' ואיך תאמרו שאני לקחתי מלכות לעצמי הלא לא נהגתי עמכם כמשפט המלך אף בדבר א' מכל המבואר בס' שמואל:
אתה והם ואהרן, וקשה הלא כבר אמר אתה וכל עדתך וגו' וי"ל דלכן כפל הדבר ללמוד מזה תשובת קרח שעל שאמר לו אתה וכל עדתך היו לפני ה' מיהר קרח ונכנס לתוך דבריו והשיב מה לי ולך הלא לא עליך אני מערער כ"א על אהרן, יעמוד בעל ריבי לנגדי ולא אתה, אז אמר משה אמנם כדבריך אתה והם ואהרן מחר וגו', ר' רחבי"ה:
(ד"א שרמז לו שלא בטובתם יהיו לפני ה', זהו אתה והם כלומר אתה והם תלכו למיתה ולאיבוד, ואהרן מחר, כלומר והוא ילך לחיים טובים ויהא קיים למחר ולמחרתו, ולכן נקטינהו תחלה קודם לאהרן, לרמוז שהם יכלו ואהרן יהא קיים אחריהם, ולכך נגינת הטעם חולק והם מואהרן, לומר שאתה והם תהיו לצד א' ולבחינה אחת, ואהרן לעצמו לצד א' והטעם שתחת והם החולקו הוא טעם תביר ואתה נמשכת עמו, לרמוז כאומר אתה והם תלכו לשברון כי לפני שבר גאון, ועוד כפל אותם לרמז אם למ"ד קרח מן השרופים ומן הבלועים הי', לומר אתה והם, כלומר שברונך ישוה לכולם, ואם למ"ד לא מן השרופים ולא מן הבלועים הי' כפלו לחלק, אתה והם לסוגים מחולקים, או שכפלו לרמוז והם על השרופים או על הבלועים לבד לאיזה כת שאירע לו כהם, שעליהם יאמר אתה והם כלומר אתה תהי' כמותם):
חמשים ומאתים מחתות, דכאן משמע שדתן ואבירם לא היו מהשרופים רק מן הבלועים לבד שהרי הם לא הקטירו והמקטירי' נשרפו וא"כ לא נענשו הם אלא מפני שדברו דופי במשה לחשדו באשת איש, שנאמר וישמע משה ויפול על פניו, שמועה זו שמע ולכך נענשו להם אפילו יונקי שדים:
הבדלו, שהיו מעורבבים. הרומו, התרחקו יותר:
אם בריאה יברא ה', לשון נקיבת נקב, כמו וברא אתהן בחרבותם דיחזקאל:
כי נאצו "האנשים "האלה, ר"ת כהנ"ה ור"ת הכה"ן, דמה שבקשו הכהונה הראוי' לכהן מיוחד וגדול מאחיו, (ובא הרמז בר"ת דוקא ובערבוב אותיות על שבקשו כהונה גדולה הראשיית המיוחדת לכהן אחד ולערבבה לערבוב הרבה אנשים שיהיו כולם כהנים גדולים):
האדם" אשר" לקרח", ס"ת חר"ם למפרע מלמד שגזר משה חרם על שיבדלו מהם (ולכך בא הרמז בס"ת ולמפרע לומר כי בתוכם היו גם שאר ב"א אשר ספו ותמו בבליעה על שהפכו בחרם ועברו עליו ולא קיימוהו כהלכתו וכסדרו):
קר"ח אותיות חר"ק שהגיהנם חרק עליו שיניו ושאול פערה פיה:
ואת האש זרה הלאה כי קדשו פי' שאין לכבות הגחלים שעל המזבח וכן במחתה ומנורה, ותימה למה אצטריך למילף מיתת נדב ואביהוא מעדת קרח שהגוף קיים פשיטא דא"כ לא נטמאו נושאיהם הא אין אפר מטמא אלא מדרבנן, וי"ל דיש עצם ששמו לוז שאינו נשרף והוא בשדרו של אדם וממנו חוזר ונברא לעתיד, והוא ענין אמרם בשדרו של אדם לאחר ז' שנים נעשה נחש:
נסו לקולם, לקלם כתיב חסר ו' לדרשו לשון שריפת אש כמו אשר קלם מלך בבל שהיו רואין עשן הגיהנם יוצא ושרפם וברחו:
כאשר דבר ה' ביד משה לו, אלעיל קאי אמאי דכתיב אמור אל אלעזר וגו' ויקח אלעזר וגו', גן:
אתם המתם את עם ה', שאמרתם להם להביא קטורת וידעתם שמתו בו נדב ואביהוא:
ויעמוד בין המתים וגו', פירש"י שאמר מה"מ אני שלוחו של מקום וכו', הרי משמע שהי' יכול לשחת ולנגוף אעפ"כ לולא שאחזו אהרן והעמידו ע"כ וא"כ מאי נפקותא במה שלמד מה"מ למשה סוד הקטורת. וי"ל דה"מ דמועיל שלא יתחיל אבל משהתחיל לא (ויש לזה כמה סתירות שאין להאריך בם אבל הענין הוא שכונת רש"י הוא שעכ"פ עצר אהרן בקטורת, רק שמפרש את מה שכתיב ויעמוד וגו' שהי' ויכוח זה בין אהרן והמלאך שהמלאך הפציר שלא יקטיר אהרן את הקטורת כלל בטענת אני שלוחו של מקום ואתה וכו' וסוף הדבר הי' שהי' רצון השי"ת להקטיר ולעצור וכענין הד"א ברש"י):
מטהו יפרח, בגימ' משי"ח שבימיו תחזור הכהונה ויפרח מטה אהרן:
ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי תימה עדיין הי' מקום לבני לוי להתרעם דשמא אם הי' כותב שם לוי כמו כן יפרח וא"כ לכ"א משבט לוי תיאות הכהונה, ועוד למה לא צוה ה' לעשות דבר המטות קודם מעשה קרח ולא היו באים לידי מדה זו, גמגום, מצאתי:
(וי"ל דודאי ענין המטות לא הי' מופת על אהרן בפרטות כדאקשינן, ולכך לא ציוהו קודם מעשה קרח, דלא הי' מקום לשכך חמת קרח בכך, כיון שגם הוא הי' מלוי, רק שהי' זה למופת על השבט שלא יערערו שבטים אחרים כאשר עשו כבר הראובנים וזולתם, אבל משבט לוי בעצמו לא הי' צריך מופת לאהרן בפרטות בפרט אחר שנענש קרח שהי' ג"כ משבט לוי, ועוד מסתבר הוא שהרי על כך נקרא מטה לוי ע"ש אהרן, כדכתיב ומטה אהרן בתוך מטותם, כי מאחר שנתייחד כבר מטה למשה לעצמו שהוא מטה האלהים, פשיטא אם יבא עוד ענין מטות לשבטים שייך מטה לאהרן ביחוד, שהרי גם הוא הי' עם משה בשליחות מצרים ועשה אותו לעיני פרעה ולעיניהם, וזהו והשכותי את תלונות ב"י, לא תלונות בני לוי דזה כבר נשכך וזהו שאמר אשר הם מלינים עליכם ולא אמר על אהרן, אלא כלומר על השבט בכלל, דאלו לענין השבט בעצמו בינו לבינו ודאי אהרן הוא המובחר, אבל דלמא שבט לוי בכללו אינו נבחר, ע"ז נתן עתה מופת המטות ולכן אמר בסמוך והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, לבית לוי ל"ל, אלא לומר שלא נתבקש המופת אלא לבית לוי, ואל יטעה אותך מה שאמר והי' האיש אשר אבחר בו וגו' דמשמע שהמופת על האיש הפרטי דעל אישים הנכתבים במטות קאמר, ככתוב איש את שמו תכתוב על מטהו, ובודאי גם כל השבטים האחרים לא הי' הכהונה על הנכתב בעצמו בפרטי דגם שם יקשה כנזכר דלמא שם איש אחר יהא נכתב ואין לדבר סוף א"ו כדאמרן):
הן גוענו וכו', פי' אלו שמתו בשריפת אש ה' שנקרא גויעה, ומה שמתרגם הא מיננא קטלת חרבא, חרבו של מקום קאמר, שהוא האש:
וישרתוך בשיר על הקרבן:
גם הם גם אתם, שהכהנים מוזהרים על עבודת הלוים ונענשים עליה כמו שהלוים נענשים על עבודת כהנים:
ועבדתם עבודת מתנה, מה מתנה אחת לא' מהרבים בפייס אף עבודה בפייס כי משה תקן משמרות ופייסות:
לך נתתים למשחה, פירש"י לגדולה כלומר מכאן שהמתנות אינן נאכלין אלא צלי אש ובחרדל כדרך שהמלכים אוכלים:
ועבד הלוי וגו', הרי כבר נאמר חלף עבודתם אשר הם עובדים וגו', אלא לומר אף בשמיטין ויובלות שאין מעשרות נוהגים בהם (ומכאן שגם בזמן שאין בהמ"ק קיים ישרת הלוי לכהנים):