ובעזר צוה אחרי רבים להטות, נתחיל סדר ראשי המטות:
אל ראשי המטות נקט לשון זה מפני שכמו שהבעל מיפר כך החכם יכול להתיר ובידו להטות הנדר:
איש כי ידור וגו' סמך זה לפ' רגלים שלא יאחר נדרו יותר משלש רגלים, ד"א לומר שהרגלים נקבעים ע"פ ראשי המטות:
זה הדבר אשר צוה ה' וקשה היכן נצטוה משה על כך, וי"ל דלעיל כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם וגו' שאמר לו אז סתם דיני נדרים ונדבות שמדעתו של אדם, ועתה פי' להם משה חילוקי הדינים ההם כפי שנאמרו לו מפי הגבורה:
לא יחל דברו לא יאחר נדרו כמו וייחל עוד שבעת ימים:
איש"ה יקימנ"ו ואיש"ה יפרנ"ו בגימט' דכמ"ו הבע"ל מיפ"ר החכ"ם יתי"ר:
נקום נקמת ב"י וגו', נסמכה פרשה זו לפרשת נדרים לומר שמצוה לנדור בשעת צרה וסכנה:
מאת המדינים, ולא מאת המואבים כי הם עשו מיראה שמא יחשבו ישראל כי ארצם ארץ רפאים הוא ויבאו עליהם, ועוד מפני שהרי כבר לקחו ארצם מיד סיחון:
אחר תאסף וגו', לפי שנעלמה ממנו הלכה של המדינית שלא הרגה לכן נתלו חייו בנקמת המדינים:
אותם ואת פנחס, ומשה למה לא הלך לפי שנתגדל במדין ומשום בירא דשתית מיני':
ויקצף משה על פקודי החיל וגו', ותימה דעל פנחס ההולך עמם ושקול כנגד כולם הי' לו לכעוס, ועוד הלא יוכלו ישראל לומר שוגגין היינו ולא ידענו, וי"ל דזהו שכתוב לעיל בדברי משה לתת נקמת ה' במדין, והרי הקב"ה אמר נקום נקמת בני ישראל, אלא שמשה א"ל הדבר מתחלה ב' ענינים א"ל הקב"ה נקמת ה' ונקמת ב"י, נקמת ה' מן הנשים שהפקירו א"ע והביאום לזנות לע"ז ונקמת ב"י מן האנשים, מצאתי:
(ועי"ל דמש"ה אמר לתת נקמת ה' במדין ולא אמר במדינים כדי לכלול גם המדיניות נקבות, ואל תקשה א"כ מהיכן נצטוה הוא על כך הלא הש"י אמר לו מאת המדינים דמשמע ולא מדיניות, דמאת חזר וריבה את הנקבות ומשמע את הטפל למדינים דהיינו נשיהם, ולא ראה הוא ית' לומר ג"כ סתם ממדין לכלול כלהו בלשון זה כמשה, משום דלא יהיו נכללים גם הטף כנשים, ומשה נשמר בזה בייתור ויהיו על מדין ואח"כ לתת נקמת ה' וגו' לומר דבקצתם לא יתנו נקמתו רק שיהיו עליהם כלומר שיקחו אותם בשביל עצמם:
הן הנה היו מלמד שהיו מכירין אותן שעברו בהם עבירה לומר זהו שנכשל בה פלוני ובזו פלוני:
וכל אשה יודעת איש פירש"י שהעבירום לפני הציץ, וכן יש בפ' הבא על יבמתו וקשה למה לא העבירם לפני הארון כמו בני רצפה כדאיתא בפ' הערל, וי"ל דלאו אורח ארעא מאחר דיכול לבדקן בענין אחר, ותימה דלמה הני דבני רצפה ובתולות דאנשי גלעד לא העבירום נמי לפני הציץ, וי"ל דכתיב בי' בציץ לרצון להם ולא לפורענותם של ישראל, מרבי:
תתחטאו, ותימה למה לא צוה כן גבי מלחמת סיחון ועוג, וי"ל דהתם היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור אבל כאן הי' מיעוט, מהר"ר יחיאל:
ד"א שסיחון ועוג באו עליהם והיו ישראל כמצילים א"ע ומסתמא לא נגעו בחלל אבל כאן באו הם על מדין, מהר"ר אהרן:
וא"ת למה לא צוה הקב"ה גיעול הכלים בסיחון ועוג כמו במדין, וי"ל דבסיחון ועוג שהיו בכלל לא תחיה כל נשמה אפי' בשר נחירה הי' מותר להם משא"כ במדין ועי"ל דהתם לא נשאר מהם מי שהיו מבשלין בהם ולא היו הכלים בני יומן ובקל נתקנו אבל כאן הרבה נשארו ממדין שבישלו בהם ביומן:
וחמורים, וקשה למה לא נזכרו גמלים שהי' להם הרבה כדכתיב שפעת גמלים תכסך בכרי מדין, וגבי גדעון נמי כתיב ולגמליהם אין מספר, דבשלמא סוסים נוכל לומר שלא הי"ל, וי"ל דאף אם הי"ל סוסים וגמלים הרבה לא בא לחשבון, מפני שאין ראוי מהם לכהן, דאלו בחמורים כתיב ופטר חמור תפדה בשה:
לכפר על נפשותינו, תימה למה הוצרכו לכפרה הלא במלחמה הותרה יפ"ת ושמא קלקלו בביאה, ועי"ל דלא הותרה יפ"ת עד ביאתם לארץ וזהו ונתנו ה' בידך ואז וראית בשביה וגו', והר"ר שמעון מיינבול"א תירץ דכיון דמלחמת מדין היתה על זנות ע"ד כזבי לא הותרה בזנות (ועי"ל דלפי הסברא לא הי' יצרם תקפם במלחמה זו עד שהי' צורך להתיר שמכיון שחיי משה נתלו בה היו כולם יראים וחרדים הרי גם בשביל זה כתיב וימסרו שנמסרו בע"כ וכפירש"י שם אלא שאעפ"כ אין אפוטרופוס לעריות לכן הוצרכו כפרה, א"נ דבשביל כך הי' לאסור כאן באמת אף יפ"ת):
בלתי כלב בן יפונה וגו' וקשה הרי גם יאיר בן מנשה נכנס לארץ שנהרג לפני העי כדאמרינן [כשלשים וששה] איש זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין, ושמא י"ל כשנגזרה גזירה זו לא הי' בן כ' ועל יותר מבן כ' נאמר אם יראו האנשים וגו' בלתי וגו':
והנה קמתם תחת אבותיכם וגו', יש במדרש שא"ל הקב"ה וכי מפני שאלו חטאו אתה מזכיר שוכני עפר לרעה לך לקבריהם ובקש מהם מחילה, מכאן נוהגין לפסוק מחילה בקבר למדבר על שוכני עפר בפני עדה ויתוקן מעוותו, מהר"ר חיים:
מוסבות שם פי' תחלה נקראו ע"ש עמון ומואב, ואח"כ ע"ש סיחון ולבסוף ע"ש ישראל: