ובעזר משביע חלב חטים, נתחיל סדר ואלה המשפטים:
ואלה" המשפטים" אשר" ס"ת מר"ה, כי דינין במרה אפקוד, וסמך דינין לעבודה כי שניהם משלשה רגלי העולם:
לפניהם, פירש"י ולא לפני עכו"ם, וקשה תיפוק לי' מכי לא כצורנו צורם וגו', וי"ל דצריכי דסד"א דוקא כשאין דנין כדיני ישראל קמ"ל אף כשדנין כדיני ישראל וקשה משפטים בל ידעום ל"ל, וי"ל דההוא לאו בדינין איירי רק בשאר מצות התורה:
כי תקנה עבד עברי פירש"י או אינו אלא עבד של עברי דהיינו כנעני שלקחתו מישראל, וקשה הרי כנעני הוא מז' אומות שמצווין עליהם לא תחי' כל נשמה, וי"ל דל"ד כנעני אלא משאר אומות שלא מז' עממין וכל עבד נקרא ע"ש כנעני כיון דבכנען כתיב עבד עבדים יהי' לאחיו, ותימה היאך תיסק אדעתין דבאינו עברי איירי הלא אין שייך להיות נרצע משום אוזן ששמעה בסיני וכו' דאיהו לא בסיני הי', וי"ל דאז לפי הטעות ההוא אה"נ דלא היינו אומרים טעם זה ברציעה:
אם בגפו יבא וגו', דכשהוא פנוי חיישינן כשימסור לו שפחה כנענית יאהבנה ולא ירצה לצאת כי אין אדם מוצא נחת רוח אלא מאשתו ראשונה ועי"כ יהא נרצע ועבדו לעולם, והקב"ה אמר כי לי ב"י וגו', לאפוקי אם בעל אשה הוא אין לחוש להכי, או כל פנוי שיראה שפחה יפה ימכור עצמו כדי שתמסור לו, רי"ח, מהר"ר משה:
ויצאה אשתו עמו, פירש"י מגיד הכתוב וכו' חייב במזונות אשתו ובניו אע"פ דהכא לא כתיב רק אשתו מ"מ מה שסתם כאן פי' בבהר סיני דכתיב התם ויצא הוא ובניו (א"נ מכיון שחייב במזונות אשתו ה"ה בניו ומכ"ש דמהיכא יהא להם, א"נ וי"ו דויצאה אשתו לרבות בניו דאל"כ תצא אשתו עמו מבע"ל):
מרצ"ע בגימט' ת' נגד ועבדום ועינו אותם ת' שנה שהקב"ה הוציאם משם מפני כי לי ב"י וגו' ואזנו של זה שמעה כך וגנב עד שנמכר עי"כ או מכר עצמו:
את אזנו, פירש"י אוזן ששמעה וכו', וקשה א"כ בכל מצות התורה הי"ל להרצע בעברו מטעם זה (וי"ל דבזה דוקא מוציא א"ע מתחת יד הקב"ה לגמרי שבוחר בעבדות לעבדים מהיות עבד להקב"ה לכן ירצע זה בפרטות):
כי ימכר איש את בתו פירש"י בקטנה הכתוב מדבר דאלו בגדולה ק"ו ומה מכורה כבר וכו' וקשה בלאו הק"ו ידענא דמשהביאה סימנים א"י למכרה מדאצטריך היקשא דלאמה דמעשה ידיה לאביה, דאם הוא יכול למכרה השתא זבוני מזבין לה מעשה ידי' מיבעי', וי"ל דהו"א לעולם יכול למכרה והיקשא אתא להיכא שהשיאה ונתגרשה דאז באמת עכ"פ לא יכול למכרה עוד ומעשה ידיה שלו לכן אצטריך ק"ו:
ויצא"ה חנ"ם בגימט' סימנים:
מכה איש ומת, פירש"י אם לא נאמר וכו' שומע אני הכאה בלא מיתה, וקשה א"כ כההוא ס"ד מה הי' חילוק בין אביו לשאר כל אדם וי"ל דבמכה איש ה"א במכה בלא מיתה אבל דוקא כשיש בו כדי להמית, ואלו באביו אף כשאין בו כדי להמית, מהר"ר יעקב:
והאלהים אנה לידו, פירש"י הקב"ה מזמנן לפונדק א' וכו' וקשה אכתי משפט מעוקל הוא דעל הראשון שהרגו בשוגג בלא עדים לא מחייב עתה גלות עדיין שהרי בלא"ה על השני שבפונדק גולה, וי"ל דהאי שני גברא קטילא הוא מכיון שהוא כבר הרג במזיד ונפרע לו הגלות של ראשון בזה, אבל קשה הלא זה שהרג במזיד משפטו מעוקל דאלו הוו עדים הוה בסייף ועתה שמת במה שהלה נופל עליו הוי בסקילה החמורה, וי"ל שנופל עליו וסכין בידו והרגו בסכין קאמר דהוי כעין סייף:
מעם מזבחי וגו', וקשה מה ראה יואב לתפוס בקרנות המזבח וכי לא ידע האי קרא, וי"ל כיון שכבר קבל קללת דוד ע"ע יחולו על ראש יואב וגו' וסבר דזה עונשו ולא יומת עוד ואמר או זה או זה לא אצא עד כי יתיר לי קללת דוד אביו:
מכה אביו וגו', פירש"י בחנק. ובמקלל אביו פי' בסקילה ואיפכא מסתברא דמכה ראוי להיות חמור ממקלל, וי"ל דודאי מקלל חמור שכן ישנו לאחר מיתה ושלא בפניו משא"כ בהכאה:
וגונב איש, תימה למה הפסיק בזה בין מכה למקלל. וי"ל דזה שגנב בא לידי כך שלא יכיר ברבות העתים את אביו ואמו, מהר"ר יעקב:
ועי"ל דמכה וגונב מיתתן שוה משא"כ במקלל שבסקילה, לוי, וקשה יקדים גונב למכה דעדיין יהיו הם סמוכים ויסמכו גם מכה ומקלל, וי"ל דנקט לכל הני דינין בהדרגה דרך לא זו אף זו, דתחלה נקט רוצח ויזהירו דלא תיסק אדעתן להרוג כי גם הוא נהרג, ולא זו אלא אף זו מכה אביו הכאה בעלמא שיש בה חבורה ולא מיתה גם עליה נהרג, ולא עוד אלא אף גונב נפש ומכרו ולא מכהו כלל, ולא עוד אלא אף בדיבור בעלמא מצינו דנהרג דהיינו מקלל אביו, מצאתי:
ומקלל אביו, תימה איך יפסוק בזה מיתה, ימחול האב ויפטר דהא אמרינן האב שמחל על כבודו כבודו מחול, וי"ל דהרי מכה ומקלל אינם חייבים בלא התראה ועדים ואח"כ משקבלו התראה בעדים שוב אין יכולת למחול:
ומקלל אביו וגו', פירש"י לרבות אשה שקללה, וקשה מהיכי תיתי דלא תתחייב הא הוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, וי"ל דהו"א דכיון דאינה חייבת בכבוד דאין סיפוק בידה לעשות שהרי רשות אחרים עליה לכן גם בהכאה וקללה לא תחייב קמ"ל:
ורפא ירפא, למדו מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות. פי' אף בחלאים הבאים מעצמן דלא נימא רחמנא מחי ואיהו מסי (ומהכפל דרשינן לי'), ומהר"ר חיים פי' שניתן רשות לרפאותו מתחלה ולא חיישינן פן יהרגנו או יסכננו ע"י סם, וי"א שניתן רשות ליטול שכרו דסד"א שיעשה בחנם מטעם הנזכר, קמ"ל:
וכי יכה איש את עבדו וגו', פירש"י שיצא מכלל מכה איש ומת להיות נדון בכלל יום או יומים וקשה דנימא לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא לדון בדין יום או יומים. וי"ל דכי כספו הוא מועט, לישראל לאו כספו הוא:
נקום ינקם, פירש"י מיתת סייף דגמרינן מחרב נוקמת וגו', וקשה ל"ל למ"ד חנק חמור מהרג דהשתא על בן חורין החמור אינו אלא בסייף על עבד הקל לא כ"ש. וי"ל דהו"א מכיון דמקלינן בי' בדין יום או יומים נחמיר עלי' בהא קמ"ל נקום ינקם:
ענוש יענש, פירש"י דמי ולדות וקשה אמאי דלמא נפל הוי, וי"ל דאזלינן בתר רובא כמו ברוצח דלא חיישינן שמא טריפה הרג או כיוצא בו:
פצע תחת פצע, מכאן למדו לחייב על אונס כרצון, וקשה הא כתיב ולנערה לא תעשה דבר וגמרינן מיני' אונס רחמנא פטרי', וי"ל דלקטלא דוקא אונס פטור, אבל לממון לא, וקשה דבפרק המניח פטרינן אונס אפי' בממון בהאי דקנקנים, וי"ל דשאני התם היכא דאיהו קדים לכלים דהוי אונס גמור ובכזה פטרינן אפי' בממון שהרי אם קדמו כלים חייב, מהר"ר חיים:
ונפל שמה שור או חמור, דדרשינן שור ולא אדם וכו', וקשה נימא איפכא שור ולא כלים חמור ולא אדם ונ"מ דלא אימעוט עבד ושפחה הדומין לחמור (וי"ל דודאי מסתבר תחלה למעט אדם ביותר דבעי טפי לעיוני ומיזל, ואי לא הוי אלא חד מיעוטא הוי ממעטינן אדם ומחייבינן בכלים, לכן מסתבר המיעוט הראשון באדם:
ושל"ח א"ת בגימט' רג"ל השו"ר:
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, קיי"ל פרשה ראשונה בש"ח ולהכי נקט כסף או כלים שדרך לשמרן חנם, משא"כ בבהמות:
מיט"ב שדה"ו ומיט"ב כרמ"ו ישל"ם בגימט' שדה"ו וכרמ"ו ש"ל הניז"ק:
ומצאה" קוצים" ונאכל" גדיש" ס"ת בהפך אותיות שלמ"ה, לרמוז והפכתי כסא ממלכות וגו', דהא האי קרא דרשינן לי' בבהמ"ק:
כמהר הבתולות, כמ"ה ר' רמז למאתים לבתולה מן התורה:
מכשפה לא תחיה ל"פ מיתתה כדי שלא תנצל במכשפות שיהרגוה באיזה מיתה שיכולין כדאשכחן בשמעון בן שטח שתלה פ' נשים באשקלן:
מכשפה לא תחי' וסמיך לי' כל שוכב עם בהמה, שהמכשפות עושין עצמן לבהמות כבמעשה אגג ושניהם בסקילה:
אם ענה תענה אותו, פירש"י הרי גיזם ולא פי' עונשו והא דכתיב אח"כ וחרה אפי וגו' זהו עונשו של אם צעוק יצעק שמצער אותו הרבה עד שיצעק אבל אם ענה תענה אותו פי' רק מעט בדברים, לזה גיזם ולא פי' עונשו, מהר"י:
אם כסף תלוה פירש"י ר' ישמעאל אומר כל אם שבמקרא רשות חוץ מג' שהם חובה וזה אחת מהם, וקחשיב להו התם, שהשני הוא ואם מזבח אבנים וגו', והג' ואם תקריב מנחת בכורים, וקשה ליחשב נמי בהדייהו אם כופר יושת עליו דפירש"י בו שהוא חובה, וי"ל דלא דמי להנך דל"ש חובה שיהרוג את האדם ויבא לידי כופר, מהר"ר יעקב, אבל קשה ליחשב נמי ואם יהי' היובל דפירש"י שהוא חובה ואם בחקותי וכיוצא בהן וצ"ע:
תלוה את עמי, פירש"י עמי ועכו"ם עמי קודם וקשה למה לי תיפוק לי' מדקדמה בנבילה נתינת הגר למכירה דעכו"ם כ"ש הלואה ולישראל, וי"ל דאצטריך דשמא נבילה דהוי דבר מועט שאני:
כי הוא כסותה, קרינן כסותו בוי"ו וכתיב כסותה בה"י לומר אף אם לבוש ה' כסותים, דהיינו טלית, כתונת, חגור, חלוק, ומכנסים, אינו חייב למכור ולקנות גרועה ממנו:
ל"א תשימו"ן עלי"ו נש"ך, בגימט' אח"ד הלו"ה והמלו"ה אח"ד העדי"ם והסופ"ר ואח"ד הער"ב עוברי"ם בהלא"ו:
ודמעך, לפי' הר"ר משה מפונטיז"א לשון לח כמו ותשקמו בדמעות שליש:
לא תבשל גדי בחלב וגו' סמכו לראשית ביכורי אדמתך לומר שגם בביכורים א"צ להניח הפרי בקרקע עד שמתבשל הרבה ועד שיתבשל בו חלב רטיבה אלא תקריב בעוד שהיא לחה, ורמז לזה פי' דונש גדי לשון מגדים:
בכורי אדמתך, בבבא בתרא אמרו למעוטי ח"ל שאינה חייבת בביכורים, וקשה ל"ל מהיכי תיתי לחייב הלא חובת קרקע הוא ובקדושין ילפינן מקרא דכל מצות התלוי' בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, וי"ל דהו"א מדסמכת לבשר בחלב לנהוג בין בארץ בין בחו"ל כמוה ומה"ט נמי א"ש דמצריך קרא בספרי למדרש דבב"ח נוהג בין בארץ בין בחו"ל דהתם נמי תקשי לך ל"ל פשיטא דהרי חובת הגוף הוא אלא דהו"א איפכא דמדסמיך לבכורים אתקש להו ולא לנהוג אלא בארץ כמותם, צריכא, מהר"ר יעקב:
לא תבשל גדי בחלב אמו, זש"ה לא תשיג גבול עולם, אל תקרי עולם אלא עלם כלומר גבולו של יונק שדים, שאלמנה מינקת צריכה להניק ב' שנים שלא יתבשל ויתבער העלם מחמת חלב אמו שלא תפרישנו מחלב, ולא תנשא עד ב' שנים לתינוק וכן תבש"ל בגימט' ב"פ שס"ה וב' יותר דהיינו נגד ב' ימים א' שנולד בו ואחד שמפרישין אותו בו:
מלא"ך לפני"ך לשמר"ך בדר"ך, בגימט' במטטרו"ן המלא"ך ש"ר הפני"ם:
לא תכרות להם ולאלהיהם ברית וקשה איך כרת שלמה ברית עם חירם, וי"ל דחירם גר ותושב הי' ממשפחת אבימלך אשר כבר כרת לו אברם ברית, מצאתי:
(ואל תקשה על אברם גופי' דכבר בלא"ה קבל קצת עונש על כך כדאיתא לעיל פ' וירא אצל והאלהים נסה את אברהם וגו':
לא ישבו בארצך וגו', ותימה הא מיירי כאן בז' עממין וא"כ למה אצטריך האי קרא הא כבר כתיב בהו לא תחיה כל נשמה, וי"ל דסד"א ההוא דוקא במלחמה קמ"ל:
וישם באגנות פירש"י להזות עליהם שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים, וקשה דבחולין ויבמות אמרו אבותינו מלו ולא טבלו, וי"ל דהתם אבותינו אברהם יצחק ויעקב קאמר, מוהר"ר יעקב:
ויקח ספר הברית פי' רי"ח דהיינו עשרת הדברות כי עדיין הוצרך לפרשם עתה כי כבר נכתב לא תרצח ולא מפרש מי ומי ואיך וכל דקדוקי הדינין, וכן לא תנאף אם באלמנה או נשואה, בתולה וארוסה וחילוקיהן וכן כולם:
כמעשה לבנת הספיר, בשעה ששיעבדו מצרים בישראל בלבנים ראתה אשה אחת מעוברת בבעלה שהוא עיף ויגע רצתה לסייע בעבודה קשה והפילה ע"ג לבינה אחת ונטלה הקב"ה ונתנה תחת רגליו להסתכל בה תמיד לזכור קושי צרתם ושעבודם, זהו כמעשה לבנת הספיר, והוא שנאמר השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו ביום אפו, שזהו אותה לבינה שהיתה תפארתם לזכור גלותם:
לח"ת האבן בא"ת ב"ש הוא כס"א כי מתחת הכסא נלקחו:
כתבתי להוראתם, חסר כתיב לרמז שלעתיד ירבו מחלוקת ולא תהי' ההוראה שלימה ומלאה (ועם כל זה אל מקום א' הכל הולך כמו שאמרו אלו מטהרין ואלו וכו' אלו ואלו דברי אלהים חיים, לכן כתיב חסר, כי להורותם משמע לשון יחיד כאלו הכל הוראה אחת, שאלו הי' כתיב להורות הי' משמע לשון רבים כמו הוראותיהם שהם הוראות חלוקות ורבות בלתי מכוונות לנקודת האמת, לכן כתיב חסר שהוא כמו הוראתם שהם באחת ומכוונות כולם לדברי אלקים חיים):