ובעזר מושל בגאות הים בשוא, נתחיל סדר נשא:
נשא את ראש בני גרשון גם הם לפי שהוא ראשון וגדול לבני לוי כדכתיב ובני לוי גרשון קהת ומררי והי' ראוי למנותו תחלה לולא שנמנה קהת תחלה לפי קדושת עבודתו אשר בכתף ישאו הארון ומנורה ומזבחות, לפיכך אומר כאן גם הם כלומר אע"פ שצויתי למנות קהת תחלה לטעם הנזכר מ"מ ימנו גם בני גרשון ופתח להם בזה סדר מיוחד לחשיבותם:
וישלחו מן המחנה וגו' נסמכה פ' שילוח טמאים לפרשת דגלים ומשא בני לוי דמכיון שסדרו הדגלים ושכינה ביניהם הוצרכו לזה:
אשר יקריבו לכהן לו יהי' לכהן שבאותו משמר שאין כהני משמר אחר חולקין עמו:
ולנפל ירך, חסר ו' כתיב ולנפל כדי לקרותו לנפל שהיו משקין אותה אף כשהיתה מעוברת ולא חיישינן שמא יעשה נפל כדאמרינן בפ' ארוסה מעוברת עצמן או שותות או לא נוטלות כתובה:
ואמרה האשה אמן אמן, אחד על לצבות בטן וא' על לנפיל ירך:
ולק"ח הכה"ן מי"ד האש"ה בגימט' אב"ל ל"א יק"ח מי"ד השלי"ח:
אי"ש א"ו אש"ה כי יפליא בגימט' מופל"א סמו"ך לאי"ש מיי"ן ושכ"ר יזי"ר בגימט' ה"ו שמשו"ן ב"ן מנו"ח:
כ"י יפל"א בגימט' בב"ל אונ"ס:
מאשר חטא על הנפש פי' שהי' באהל אשר על נפש המת כאשר הוזהר בסמוך על נפש מת לא יבא, זהו לשון על, הר"ר יאיר:
ד"א מאשר חטא, לשון חסרון כמו קולע אל השערה ולא יחטיא ודומהו, ופירושו שציער וחיסר נפשו מן היין, ג"ן:
ובפ"ג דנזיר אמרו מזה ק"ו על היושב בתענית שנקרא חוטא דהשתא זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכ"ד עאכ"ו. והקשה הר"ר אליעזר ממיץ דהא איכא למפרך מה לנזיר שסתם נזירות ל' יום אבל זה אינו יושב בתענית אלא יום א', וי"ל דמ"מ איכא ק"ו דבתענית צערי' טובא:
גדל פרע, פירש"י ואין פרע אלא ל' יום, וקשה הא אמרינן התם סתם נזירות ל' יום כדכתיב קדוש יהיה גדל וגו' יהי"ה בגימט' ל' ול"ל א"כ יהי' כיון שאין נקרא גידול שער בפחות מל' יום:
כה תברכו את ב"י אמור להם תרגומו כד יימרון להון, מכאן שאין כהן עובר בעשה אם אינו עולה לדוכן אא"כ אומרים לו לעלות ומסרב ואינו עולה ובמדרש יש שמכאן דכתיב אמור להם שהש"ץ מקרא את הכהנים כל תיבה ותיבה וקורא תחלה כהנים אבל לא לכהן אחד כמשמעות אמור להם, לרבים דוקא:
כה תברכו, שמעתי שבספרים מדוייקים כתיב כוה מלא בוי"ו ע"ש שהכהנים יעשו ידיהם כמין חלון ע"ש מציץ מן החרכים, זהו כוה מלשון וכוין פתיחן לי' וגו', מהר"ר אהרן הצרפתי:
אמו"ר לה"ם בגימט' וחז"ן יאמ"ר אמור מלא כדי שיהי' בגימט' זמר לומר שמנגנין אותו בנעימת זמר, ד"א מלא ו' כנגד ו' ברכות, יברכך, וישמרך, יאר, ויחנך, ישא, וישם לך שלום:
לה"ם, בגימט' כה"ן, (והוא רמז שכהן יחידי העולה לדוכן לא יקראנו הש"ץ תחלה כהן דזהו רמז המספר כאלו הי' כתוב אמור כהן כלומר שהכהן יחידי הוא יאמר מעצמו ולא שיצונו הש"ץ תחלה לומר כמשמעות פשוטו של אמור להם שהוא הוראה לש"ץ לקרות כהנים כנזכר לכן כשנעשה לה"ם למספר כה"ן הרי משמעות זה בטל, ומשמע כהן אמור), סיים ברכת כהנים בשלום משום דאמרינן בשלהי עוקצין אין לך כלי מחזיק ברכה אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, גן, מרבי:
כה תברכו, ותימה מאי נ"מ מברכת כהנים, דלמאן נינהו אי לצדיקים לא אצטריך דכבר כתיב אם בחקותי תלכו וגו' ובאו עליך כל הברכות, אם לרשעים הרי נאמר עליהם ובאו עליך כל הקללות, וי"ל דנ"מ לצדיקים לענין שלפעמים יש מי שלפי מזלו ומערכתו דבקין בו הקללות שמקללין אותו זולתו ומתקיימי' בו אף אם הוא צדיק והמקלל רשע, לכן יקדמו לו ברכת כהנים שלא ישלטו בו אח"כ קללות הרשעים, מצאתי:
(ול"נ דודאי נ"מ לצדיקים כפשטי' דעכ"פ צריך התעוררות בתחנונים לעורר כח ברכות עליונים ולכן אמר כה תברכו וגו' והדר ואני אברכם, ועוד דנ"מ דעי"כ שניהם מתברכין מהש"י המברך והמתברך כדכתי' ואברכה מברכך שהכהנים גם הם מתברכים וכדעה האחת ברש"י ז"ל על ואני אברכם):
ושמו את "שמי ר"ת למפרע שא"ו, על שם שאו ידיכם קודש וברכו את ה' (והרמז לדעתי בא בר"ת מפני שבתחלה ישאו ידיהם קודם שמברכין הברכה שלפניה, זהו ג"כ שאו ידיכם קודש תחלה והדר וברכו את ה' ואע"ג דבכל המצות צ"ל הברכה עובר לעשייתן, הוא הוא דנשיאת הידים לא הוא מהמצוה אלא לברך את ב"י הוא הוא המצוה וא"כ שפיר עובר לעשייתן הוא, רק שטוב יותר לישא הידים תחלה לכונת הורדת השפע מן העשר, גם להכין עצמו תחלה לכך, כי לכ"ד צריך הכנה תחלה וכ"ש לדבר קדושה כזו, ומה שבא הרמז למפרע הוא ללמדנו עוד שיהיו פני הכהנים תחלה על היכל ה' ואח"כ כשקורא הש"ץ יסבו בלכתן ויהפכו פניהם למפרע וישאו את ידיהם, לכן נרמז אותיות שאו למפרע שנשיאה תהי' כשהופכי' את פניהם למפרע, וממילא שמעינן שמתחלה יהיו פניהם שלא אל המברכים, והכל כאשר אנו נוהגים ומכאן אנו למדין):
ויהי ביום כלות משה, נסמכה פ' חנוכת המזבח לברכת כהנים לומר, יבאו ישראל שהתנדבו ט"ו דברים ועשו מהם המשכן ויקבלו ברכת כהנים של ט"ו תיבות:
כלת משה, פירש"י בצלאל וכל חכם לב עשו את המשכן ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר נפשו עליו וכו' וקשה הא מיירי הכא בהקמת המשכן ומה לבצלאל וכל חכם לב לזה הרי משה הקימו ופרקו וחזר והקימו כפי' רש"י עצמו בסמוך, מהר"ר יעקב:
(ול"ק כלל דרש"י דקדק מדזכר הכתוב כאן ההקמה שעשה משה ולא כל העשיי' שנעשית ע"י בצלאל וכל חכם לב לא נזכר כלל והכי הול"ל ויהי ביום כלות המשכן והקמתו כדי לכלול גם העשיי' אלא ודאי דנקט של משה לבד כדי לתלות בו):
עגלות צב, פי' נפוחים במפח הכסוי שענינו רכב עגלה המכוסה כעין שרוכבין בו שרים ושרות, וכן תרגומו כד מחפיין וכפירש"י והי' זה לכבוד כלי הקודש והקדשים, והנה הוא מלשון הצב למינהו וכמו לצבות בטן, וכן בצבים ובפרדים, ד"א צב לשון מעמד כמו מוצב ארצה, וענינו שיכולין לעמוד על עמדם ולא תשברנה ממשאם, (ד"א צב כמו צבא ופי' עגלות הצבא בל"א הע"ר וועגין שעושין אנשי הצבא כמוהם להוליך בהם כליהם ומשאיהם ומאכלם):
וקרבנו, וי"ו יתירה שאותו היום ראתה אלישע בת עמינדב ו' שמחות ובתוכם שאחיה נחשון נשיא ובכולם כתיב נשיא חוץ מבנחשון למטה יהודה מפני שיהודה הי' תופס במדת ענוה ולא נהג עצמו בנשיאות וכדכתיב ישב נא עבדך תחת הנער, (ואני אומר מפני גדולתו הגדולה מזו המוכנת לו דהיינו המלכות לא נכתב לגבי שבטו נשיאות, ובזה גם ייתור ו' מתיישב מ"ש וקרבנו אשר גם התיבה בכללה מיותרת דהיל"ל ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה, קרבנו קערת כסף וגו' כדכתיב בכל הנך, ול"ל תרתי את קרבנו וקרבנו, אלא שרמז בזה תוספות קירוב והקרבה אשר מיוחדת לו לבדו מכל זולתו שהוא נקרב גם למלכות בשביל שקירב א"ע אל השי"ת וקידש שמו בפרהסיא ושלכך נתקרב בשמו כל שם בן ד' כולו):
שלשים ומאה משקלה נגד משה שילדתו יוכבד בת ק"ל שנה:
שבעים שקל נגד ע' סנהדרין:
בלולה בשמן נגד מרים שנבללה ברוח הקודש:
(כף אחת עשרה זהב ומלאה קטורת נגד אהרן אשר כפו וידו לבדה מקרבת הקטרת לכן עשרה זהב כי יו"ד נקראת ע"ש יד ושם כדאיתא באותיות דר"ע, לכן דוקא זהב העולה כמנין י"ד וכמנין וד"י זה"ב:
פר אחד איל אחד כבש אחד שעיר עזים אחד נגד ד' חלקי השבטים אשר מארבע אמותם וכנגד ד' האמהות:
ולזבח השלמים בקר שנים נגד אדם ונח שנוצרו ונולדו שניהם שלמים ותמים ואין להאריך לכוון כלל הדברים ובאמת נכונים המה במעט העיון):
אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה נגד אברהם יצחק ויעקב שקיימו שלשתם כל הכתוב לחיים בה' חומשי התורה:
ויהי ביום עשתי עשר, פי' ע"ד שתי עשר ולא עד בכלל, ד"א לשון אולי יתעשת, אבדו עשתונותיו, כלומר לחשוב חשבונות שעתה מתחיל להוסיף חשבון נוסף על עשרה דהיינו אחד עשר שהוא הראשון המתחיל להיות בו מותר על חשבון עשרה, זהו עשתי עשר שבכאן מוסיפין חשבון על עשרה:
ובבא משה וגו' פי' דאלו כשהוא בחוץ כתיב וידבר אליו מאהל מועד לאמר כאדם שעומד מחוץ לבית ושומע קול מתוכו אינו יודע במכוון מאיזה מקום שבאהל הקול בא, אבל בבאו אל אהל מועד הבין והרגיש שהקול בא מבין הכרובים:
מבין שני "הכרובים ר"ת מש"ה, שהי' משה שקול ככרובים של מעלה (ולכן באו האותיות בר"ת לרמז שחשוב הוא ככרובים הראשיים העליונים לא לבד כאלו שעל הכפורת או שחשוב הוא יותר מהם והוא בראשם):