ובעזר אשר נתן מנוח, נתחיל פרשת נח:
אלה תולדות נח, (אלה פסל את ונח מצא חן שלפניו לומר כי תולדותיו לא מצאו חן רק שע"י אביהם ובזכותו ניצולו, והוא שמעיר ומפרש הכתוב בעצמו תיכף בהפסוק נח איש צדיק וגו' לומר כי הוא לבדו איש פרטי הוא שהי' צדיק):
ונח מצא חן וסמיך לי' אלה תולדות לומר בזכות תולדותיו מצא חן (כלומר כדי שתצא ממנו אומה הישראלית מבנו שם):
נ"ח נ"ח בגימט' עמ"ו אנכ"י בצר"ה כי הצריך בתיבה להבטחה זו (במדרש אמרו בכ"מ שמזכיר השם כפול מובטח שהוא בן העוה"ב, וזה בנין אב לכולם, משום נייחא בעוה"ז נייחא בעוה"ב):
נ"ח נ"ח וגו' התהלך נח הרי ג"פ נח בפסוק א' לרמז שהי' א' מאותן שראו ג' עולמות כדאיתא במדרש נח ודניאל ואיוב וכו', תמים שהי' א' מעשרה שנולדו מהול אדם, שת, נח, וג' בניו, יעקב, יוסף, משה, איוב וכלהו נפקי מקראי:
בדרתיו, חסר כתיב כי בני דורו היו חסרים, (בלתי שלימות לגמרי לכן הוא חסר דחסר, ועוד להורות על יו"ד דורות שלפניו ועל יו"ד דורות שלאחריו ג"כ):
ד"א לומר כי מה שהי' צדיק בדורותיו הוא חסרון לעצמו אבל לא בדור האבות:
את האלקים התהלך, פירש"י ובאברהם כתיב אשר התהלכתי לפניו וכו' וקשה מב' פנים א' הלא כתיב גם בנח כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו', ב' מה שתירץ רש"י שנח הי' צריך סעד התינח למאן דדריש לגנאי אלא למאן דדריש לשבח מאי איכא למימר, מפי הר"ר יעקב דהיינו ר"י בעל התוספת (ועוד למאן דדריש לגנאי לא קשה מתחלה מידי דגם מ"ש כי אותך ראיתי צדיק לפני תשובתו בצדו דכתיב בדור הזה דמשמע ולא בדור אחר, כלומר כי כל העשרה דורות שהיו מכעיסין לפניו ית' תמיד היו מרשיעין והולכים שכל דור המאוחר גרוע משלפניו כדאמרינן אכשור דרי בתמי' וכמסתבר שהרי לא נתחייבו כליי' ולא נתמלא סאתם עד העשירי שהאחרון הכביד, וא"כ לענין הדור האחרון היותר מקולקל אשר נח בתוכו אמר צדיק לפני דלגבי הדור ההוא הי' הוא נחשב יותר צדיק מלגבי דורות ראשונים שלא הרשיעו כ"כ, ואלו גבי את האלקים התהלך כתיב בדורותיו הכולל כל היו"ד דורות שלפניו, לכן לא כתיב הכא לפני האלקים התהלך דלגבי דורות ראשונים שלא הרשיעו כ"כ לא הי' הוא נחשב לצדיק כולי האי, וי"ל דרש"י לא בא כ"א לפרש באמת עצם שינוי לשון דאת האלקים והתהלכתי לפניו ולתרץ הכי דההפרש הוא ענין צריך סעד וא"צ סעד ואה"נ דהשתא לגבי נח גופי' נמי הכי הוה דלענין דור האחרון היותר מקולקל נחשב כצדיק שא"צ סעד, ולכן אצל בדור הזה כתיב צדיק לפני, ולענין דורות ראשונים שלא היו רשעים כ"כ לא נחשב אלא כצדיק שצריך סעד שלכך אצל בדרתיו כתיב את האלקים התהלך, והנה למאן דדריש לשבח באמת נמי הכי הוא שהוא הי' צריך סעד לפ"מ דהשתא הי' בדורות של רשעים רק שאם הי' בדור אברהם ודאי הי' צדיק יותר, ועוד דאין קשיא כלל דלא כתב רש"י למ"ד לשבח אלא כ"ש אם הי' בדור של צדיקים אבל לא כתב בדור של אברהם, ור"ל בדור סתם צדיקים דאז הי' צדיק יותר אבל עכ"פ מי ידמה ומי ישוה לאברהם מזה לא דיבר רש"י גם למ"ד לשבח, ואף אם רוצה רש"י לומר כ"ש בדורו של אברהם שהי' צדיק יותר ג"כ לק"מ דר"ל יותר מאשר הי' עתה צדיק אם הי' בדורו של אברהם אבל עכ"פ יכול להיות דאף אז לא הי' דומה לאברהם וכ"ש עתה דבאמת הוא הי' צריך סעד עתה) אבל תימה היאך מוכיחים רז"ל בב"ב גדול הנאמר באיוב ממ"ש באברהם דאלו התם כתיב תם וישר וגו' ואלו באברהם לא כתיב כ"א תמים לחוד דלמא שאני באברהם שהי' בפניו לכן לא הראה בסיפור שבחו כדפירש"י לענין נח, וי"ל דמ"מ מוכרח שפיר מדהאריך כ"כ הרבה:
ותשחת הארץ, ג' השחתות כתובים במה שהשחיתו הם לרמז ג' עבירות שפיכות דמים עריות וגזל, ומה שנחתם דינם על הגזל דוקא כדילפי' מכי מלאה הארץ חמס מפניהם, היינו מטעם כי הריעו לשמים ג"כ שמטריחים את יוצרם כביכול לחזור ולמלאות להנגזל חסרונו כדאיתא בתלמוד:
כי השחית כל בשר וגו', פירש"י אפי' בהמות וחיות נזקקין לשאינו מינן, ותימה הא הוא עצמו פירש לקמן ויזכור אלקים את נח ואת כל החי' ואת כל הבהמה מה זכות זכר לבהמות שלא השחיתו את דרכם קודם לכן וכו', גימגום:
(ולי נראה דל"ק כלל דגם כל מיני בהמה וחי' ועוף השחיתו בודאי אבל לא כל הפרטיים שבכל מין ומין וזכר השי"ת זכות להנשארים בתיבה כי הם היו מאותן שלא השחיתו כפירש"י בעצמו וכבודו גבי מהעוף למינהו וגו' שכתב מאותן שלא דבקו אלא במיניהם וכו', ויגע המקשה הזה בעצמו למה ביקש לסתור דברי רש"י שבכאן מדידי' דלקמן אצל ויזכור אלקים וגו' ולא ניחא לי' טפי לסתרן מאשר פירש במהעוף למינהו כנזכר שהוא קודם הרבה בפסוק):
כל בשר, מלמד שהלכו ערומים וכשהי' רואה נקבה יפה בא עלי' זהו שכתב לשון בשר דוקא:
כי מלאה הארץ חמס, פירש"י כ"מ שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא בא לעולם והורגת טובים ורעים, והקשה הר"י מאורלייני"ש והלא הטובים הם שהיו בתיבה וניצולו, ונ"ל דקרי טובים לקטנים שלא חטאו ולא באו לכלל עונשין עדיין, לוי:
(ואני אינני רואה גם בזה קושיא כלל גם לאפרוחים שלא נתפתחו עיניהם ואין להאמין כי מפי קדוש יצאה הקושיא דודאי הרבה והרבה מתו ונימוחו גם מאשר לא השחיתו דלא כולם חטאו אלא כל המינים וכנזכר שהרי אותן שבתיבה כתב רש"י עליהן מאותן שלא דבקו אלא במיניהן וכמוכרח לומר, דאין לומר שמכוון כך הי' המעשה שבטהורים כולם קלקלו חוץ מז' ז' שקלטתן התיבה ובטמאין חוץ משנים שנים בצמצום):
קץ כל בשר, רמז לק"ץ ימי המבול, מ' של ירידת הגשמים וק"ן של תגבורת:
הננ"י משחית"ם בגימט' הי"א שלש"ה טפחים:
משחיתם את "הארץ ר"ת מא"ה כי כן הי' קומתם:
עצי גופר, רמז שראוים לדונם באש כסדום:
עצ"י גפ"ר בגימט' וקלו"י א"ש:
(ל"ך תיב"ת עצ"י גופ"ר בגימט' לדו"ן לה"ם הגפרי"ת והא"ש כסדו"ם):
ומחוץ בכפר, רמז כשישובו יהי' כפר לנפשם, בכפ"ר בגימט' ש"ב שכל השב יהי' כפר לנפשו:
ואל אמה תכלנה מלמעלה. תימה אם הי' הגג רחב אמה מלמעלה הרי עדיין היו הגשמים מתעכבים שם ומה הועיל השיפוע, וי"ל דקאי אדופן הגג שיהא מקצר ועולה ג"כ בשיפוע עד שיכלה מלמעלה אל אמה אבל באמת על גב הגג עצמו כלה אל פחות מכאצבע ככל שאר גגין שלנו, ג"ן:
ול"נ לפרש כי סדר הכתוב הזה כך הוא תחלה מפרש מדת אורך ורוחב וקומה של תיבה ואח"כ יאמר צהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלנה מלמעלה, ור"ל שהצהר יכלה אל אמה מלמעלה בראש קומתה דהיינו שיכלה ראש העליון של החלון בסוף אמה כ"ט של הקומה או בתוך אמה לעצמה שזהו ואל אמה, והתכלית כדי שיעמוד בגובה הרבה כדי שיאיר לכל ביותר, ועוד אפ"ל שר"ל שנוסף על ל' אמה של קומה שזכר כבר יהי' עוד אמה אחת נוספת בגובה לצורך הצהר, וזהו דקדוק לשון הכתוב, צהר תעשה לתיבה ואל אמה מיוחדת לעצמה חוץ מאלו ל' אמות תכלה מלמעלה, ועכ"פ מסתבר דאצהר קאי האי ואל אמה וגו', איך שיהי' ולא אתיבה עצמה שהרי בצהר אמר תעשה לתיבה ובפתח אמר ופתח התיבה ואלו באמה זו אמר סתם בכינוי ואל אמה תכלנה ולא אמר תכלה את תיבה אלא שהכנוי קאי אצהר שזכר עתה, ולולא זאת הי' נ"ל יותר לומר דקאי אהוספת אמה גובה לקבוע בה קורות המשופעות לגג בזקיפה כעין שלנו ויצוה שעובי אותן הקורות יוקבע תוך אותה אמה נוספת ולא שימעט העובי הזה מגובה הל' אמה לקבען בתוכם, או שיאמר כן על עובי התקרה העליון אשר תחת הגג שלא תמעט הוא בגובה של ל' אמות רק שיהא לזה אמה נוספת בגובה מיוחדת:
א"ת המבו"ל מי"ם בגימט' מתו"ך גיהנ"ם:
מבו"ל בא"ת ב"ש ישפ"ך:
י"ב פעמים נזכר מבול בפרשה נגד י"ב חודש שעברו בו, פי' ר"י חסיד:
ובאת אל התיבה אתה ובניך וגו', פירש"י מכאן אמרו חז"ל שנאסרו בתשמיש המטה ותימה למה אח"כ נאמר ביציאה ויצא נח ובניו וגו' הלא כבר חזרו והותרו בתשמיש כדכתיב לפני זה בציווי צא מן התיבה אתה ואשתך וגו' וכפירש"י שם, וי"ל כי לא ביציאה מן התיבה ידבר ויצא נח ובניו כי אם ביציאה מן הקינים אשר שם היו הזכרים יחד והנקבות ג"כ ולכן לא כתיב שם מן התיבה כמו בציווי הש"י צא מן התיבה וגו' רק לבסוף כתיב יציאה אחרת בפ"ע יצאו מן התיבה כדי להזכיר יציאת' מן התיבה ג"כ ובאמת שם מותרים:
(ויצ"א נ"ח ובני"ו בגימט' זה מהקיני"ן):
מכל החי מכל בשר, ל"ל שניהם וכי יש חי בלא בשר, וי"ל דבשדים ולילין שבאו מלילית ידבר שי"ל חיות ונשמה בלא בשר וגם הם נפטרו, וע' בשוחר טוב:
מכל הבהמה הטהורה, פירש"י העתידה להיות טהורה למדנו שלמד נח תורה, ותימה דבזבחים פריך טמאים וטהורין בהאי שעתא מי הוו ומשני לבסוף כדרב חסדא שהעבירן לפני התיבה שכל שהתיבה קולטתן בידוע שהן טהורים וכו' ור' אבהו משני שבאו מאליהן וכו' ותימה מה פריך הא ודאי למד תורה וידע מה שעתיד ליטהר, וי"ל דודאי מדכתיב הטהורה לגבי בהמה למדנו שפיר שלמד תורה שע"פ סימני טהרה הכניסן אבל בזבחים פריך לענין עופות דאין מועיל בם הלימוד למי שאינו בקי בהיכר כל המינין בעצמן שעוף טהור נאכל במסורת כדאיתא באלו טריפות ולכך הוא צריך להעבירן לפני התיבה, ג"ן:
איש ואשתו וגו', וקשה למה בבהמה אמר איש ואשתו ובעופות אמר זכר ונקבה, וי"ל לפי שבבהמות היו רובעים ונרבעים לכן אמר איש ואשתו שיביא דוקא אותן שלא רבעו ונרבעו בב"א, משא"כ בעופות שאין לך עוף רובע כדאיתא בחולין לכן אמר זכר כי כל זכר מהם אינו בספק זה ואגב כדי לכוין הלשון אמר ג"כ נקבה:
ועי"ל כי בבהמה הזכרות והנקבות מוחש בגוף בגלוי מאליו כב"א מבלי שידקדק ויחפש אחריו לכן אצ"ל זכר ונקבה כלומר שידקדק ויבדוק אחר הזכרות והנקבות משא"כ בעופות שאין אברי הזכרות והנקבות גלוים ומוחשים בגוף לכן נקט שם לשון עצם האברי' לומר שצריך לבדוק אחריהם, ובמ"ש למעלה יתיישב ג"כ מה שלא כתב בפירוש הטהורים בעופות כבבהמה אע"פ שמיירי בטהורים כפירש"י שנלמד סתום מהמפורש דכיון שבעופות אין היכר בסימנים לחוד רק שהי' צריך לידע בהם מכח קליטת התיבה כנז' אין שייך לומר לו מהעוף הטהור דמי הי' יודע, (ולדעתי זהו בעצמו מה שהכריח לרש"י ז"ל לפרש על מכל הבהמה הטהורה שלמד נח תורה והניח דעות ר"ח ור"א דמס' זבחים שהבאנו לעיל שפי' שע"י קליטת התיבה ידע כנזכר דא"כ למה לא פי' הכתוב גם בעוף לומר הטהור א"ו דבבהמה פירש מכח שלמד תורה והי' ידע ובעופות לא פירש דאעפ"כ לא ידע שאין מועיל הלימוד בהכרתם בלי מסורת בקיאות, ור"ח ור"א צריכין לדחוק ולומר דקרא רצה לקצר ולסמוך אלימוד סתום מהמפורש, ובמ"ש סרה קנאת המזרחי מרש"י ז"ל בזה ע"ש):
לחיו"ת זר"ע, בגימט' ל"א הטריפו"ת דמינה למדנו למעוטי טריפה בזבחים דק"ח במקום הזכור:
שבעה שבעה, הקשה רבינו בכור שור ל"ל ז' זכרים הלא יספיק זכר א' לכמה נקבות כל מין ומין כפי שבכחו לעבר נקבות כאשר למדנו משילוח דורן יעקב לעשו וכ"ש לעופות שתרנגול א' יספיק להרבה נקבות יותר ויותר, וי"ל שמכח קושיא זו הבין נח להקריב עולות דוקא שבאות זכרים כדכתיב אם עולה קרבנו זכר תמים וגו' וכן עשה כמו שנאמר ויעל עולות במזבח, ג"ן:
(ואולי גם דעת רש"י כן הוא אלא שר"ל שהקריב גם הנקבות היתרות, אבל עכ"פ קשה למה א"כ בטמאים ג"כ לא צוה ליקח נקבות כפי כח זכרים לעבר כדי לחיות זרע ביותר כפי טבע ומנהג העולם שהרי השתא לפ"ז נקבות היתרות בטהורים לכך באו, ועוד למה א"כ בטהורים עצמם צוה ליקח ז' ז' דהיינו זכרים ונקבות בשוה הי"ל ליקח נקבות לפעמים פחות ולפעמים יותר הכל כפי כח זכר המין ההוא לעבר נקבות דבמה שישארו ז' נקבות לזכר א' או שנים הבלתי נקרבים ונשארים לעולם לחיות זרע לא יכוין המספר לא למין הפחות בכחו לעבר ולא למין היותר בכחו לעבר כפי חשבון המינים הכתוב בדורן של יעקב לעשו, ואם באולי לא כוון כאן הכתוב לזה כלל א"כ למה יותר מן נקבה אחת, לכן י"ל דודאי לא כיונה דעת עליון בכאן בהרבות הנקבות לשום כח העיבור כלל דלא יהא אלא מתחלת בריאת העולם שמסתמא לא ברא כ"א זכר א' ונקבה אחת מכל מין ומין כמו באדם דאף שגם הוא בכח לעבר כמה לא ברא לו תחלה אלא אחת דל"ל יתרון בריאה ללא צורך מתחלה רק שבעופות כל זכרי' ונקבות היתרים מזוג א' הכל להקרבה כיון דקי"ל אין תמות וזכרות בעופות, ומכיון שכן הוא לכן גם בבהמות אף שאין הנקבות קרבים לעולה ציוה אגב ליקח ג"כ נקבות שוה לזכרים, או משום להקריב גם הנקבות ושלא לעולות, ועיי"ל יותר מיושב שבכולן רצה הקב"ה לבחון אם יכשרו לקרבן במה שישמרו מצותו ית' דלא לשמש בתיבה שאף הם נאסרו כפירש"י על ושרצו בארץ וא"כ הלא הזכרים הוצרכו עכ"פ לקרבן והנקבות לבחון הזכרים גם בזה מלבד שלא השחיתו את דרכם כבר דמה שלא ישמשו בתיבה בשאינה מינן אין בחירה לזה דגם כבר הושלמו בכך כולם כי היו משלא דבקו אלא במינן, וגם כיון שגם בן זוגה במעמד שלא יניח לבא על בת זוגו במוחש גם פה עמנו היות בפעל הטבעי מתרנגול וזולתו מהמינין שמוחין בזכר זולתם ומתקוטטים להעבירו מלבא על בת זוגם גם באיזה מינין הנקבה בעצמה אינה מקבלת כי אם בן זוגה כפירש"י בשה"ש בתורים לכן הוצרך לבחי' זו לייחד גם להמוכנים להקרבה לכ"א נקבה מיוחדת לו לבת זוג לעצמו):
ומי המבול היו וגו', פי' ר"י חסיד בשם אביו שהמבול הי' ע"י רעמים וברקים וקולות ואח"כ נבקעו העננים ונפלו המים כאחד (והוא מתנגד לפירש"י):
ויסגור ה' בעדו, מלמד שחתם הפתח בשמו הגדול שלא יכול להפתח, וא"ת למה לא סגר נח בעצמו, וי"ל שלא ידע את מי להכניס כי באו הכל להנצל וכשקלטה התיבה אותן הכשרים שגזרה חכמה עליונה סגר השי"ת בעדו:
ויסכרו מעינות תהום, פירש"י דלא כתיב כאן כל לפי שנשתיירו חמי טברי' וכיוצא בו, וקשה למ"ד שלא ירד המבול בא"י א"כ מהיכן באו חמי טברי' ומ"ד בזבחים דבא"י מתו בהבלא א"כ איך נמלט עוג על התיבה כפירש"י ממדרש רבה על ויבא הפליט בפרשת לך לך (וי"ל דלהכי כתב רש"י וכיוצא בו כדי ליישב מה שלא נכתב כאן כל גם למ"ד שבא"י לא ירד המבול אשר לא יוכל לתרצו בחמי טברי' אליבי' כנזכר ויתורץ בכיוצא בו, כלומר על שאר חמין שבחו"ל שנשתיירו, ובאמת לדידי' חמי טברי' אולי מקדם הי' או אגב נמשכו לשם למעלת א"י, וגם פליטת עוג לא קשיא דיכול להיות נמלט בטרם התגבר הבלא בא"י כמו למ"ד שירד המבול בא"י שצריכין לומר ג"כ שנמלט קודם תגבורת המים כ"כ):
ויהי מקץ ארבעים יום וגו' וישלח את העורב וגו', פירש"י מ' יום משנראו ראשי ההרים, ותימה הלא ז' ימים אחר שמיאן העורב בשליחותו שלח את היונה ראשונה, ובשליחות ראשונה שלה כתיב ולא מצאה היונה וגו' ואיך אפשר שבארבעים ושבעה ימים אחר התראות ראשי ההרים בא' באב עד שחרבו המים בתחלת תשרי לא הי' כי אם ס"א יום כפירש"י, לכן נראה כמו שמפורש בסדר עולם פ"ד מקץ מ' יום משהתחילו המים לחסור שהוא בא' בסיון כפירש"י בחשבונו אשר מאז עד א' באב שבו נראו ראשי ההרים יש ס' יום, הנה כלו מהם מ"ז עד שילוח ראשון של יונה אשר אז בודאי עדיין לא מצאה מנוח כי מים על פני וגו' שהרי הי' זה י"ג או י"ד יום קודם שנראו ראשי ההרים שוב המתין עוד ז' ימים עד שלחו היונה שנית נמצא זה הי' ו' או ז' ימים קודם שנראו ראשי ההרים אשר על נכון יתכן אז והנה עלה זית וגו' כי לא גבהו אז המים למעלה מכל ההרים כי אם בערך אמה וחצי כי חסרו בד' ימים אמה אחת כפירש"י וא"כ ודאי היו אז גלוים הרבה והרבה אילנות אף אם נודה לדברי הרמב"ן שאין נמצאים בראשי ההרים עצמן כי אם בשיפועיהן וזהו וידע נח כי קלו המים קלות בעלמא אבל עכ"פ גבהו עוד למעלה מן ההרים כנזכר רק שקלו קצת:
ותנח התיבה בחודש השביעי וגו', מוכיח רש"י שבס' יום חסרו המים ט"ו אמה, אמה לד' יום, וקשה שמאז שנראו ראשי ההרים עד שחרבו המים לא היו כי אם ס' או ס"א יום כנזכר דהיינו מא' באב עד א' בתשרי לר"א וכי לא הי' שום הר גבוה יותר מט"ו אמה עד שיכלו כל המים לגמרי מראשי ההרים ולמטה בתוך ס' יום, וי"ל שהיו הרים גבוהים יותר ויותר אלא שמראשי ההרים ולמטה אין כ"כ מים מפני עובי ההרים המפסיקים וממעטים בהם וחסרו אז ביום א' יותר מאשר קודם לכן בד' ימים או יותר, ממהור"ר משה בהר"י:
ולא מצאה היונה מנוח, פי' כי בא"י אפי' למ"ד שלא ירד שם מבול לא מצאה מנוח בעבור הבלא שהרי אף להאי מ"ד נמלט עוג מא"י מטעם זה וכנזכר, ומה שנמלט על התיבה אע"פ שירדו עליה גשמים גשמי ברכה היו, מהור"ר משה:
ד"א ולא מצאה היונה מנוח אפי' לפירש"י אשר כבר נראו ראשי ההרים נוכל לומר דאין זה מנוח לה שאינה אוכלת כ"א עשבים הנמצאים בארץ למטה ובאילנות לא נבילות המושלכים בראשי ההרים כמו העורב:
עלה זית, פירש"י וכן איתא בפ' עושין פסין אמרה יונה יהיו מזונותי מרורין כזית וכו' משמע שהזיתים מרורין, וקשה הלא אחז"ל ת"ח שבא"י מתוקין כזית, וי"ל דהפרי מתוק והאילן והעלים שנקראו ג"כ זית הם מרורין מאד, וי"מ שגם הפרי מר אבל השמן מתוק ובו נמשלו ת"ח שבא"י מכח טוב שם משמן טוב:
טרף בפיה, לפי הפשט טרף לשון תלישה ועקירה מחיבורו הוא כלשון ובשר בשדה טריפה דמתרגמינן ובשר תליש מן חיוא חייא טרף שם דבר, ג"ן:
וישלח את העורב וגו' את היונה וגו', פי' רי"ח שאע"פ שלא הי"ל לשלוח כי אם לבטוח שיבא אליו מאמרו ית' ליציאה כמו שבא לביאה אלא ששלח כדי לידע מקודם מתי יפסוק הפורעניות ושיוכל לראות הקרקע כי נח רחמני הי' ועל אפו הי' מוכרח להתנהג קצת באכזריות עם הבע"ח ולפרנסם בצמצום בדוחק בשלא ידע עד מתי קץ הפלאות ושמא לא יספיק לו המאכל שאסף (אבל קשה דגם זה הי"ל לידע ולבטוח כי בודאי כל הקנקלין והקינין שבמדור העליון מדור שבה בני אדם מילא את כולם בפרנסה ומאכל בציווי מכל מאכל וגו' מה שלא הוצרך להם לו ולבניו ולנשיהם דלא לריק ולחנם ציוהו ה' בשטח המדור במדת אורך ורוחב וגובה כי אם כפי אשר יכיל אותם ואת כל המינין וכל פרנסתם די צרכם כפי הידוע לו ית' המשך זמן המצטרך לכך וא"כ פשיטא שמה שאסף יספיק כדי שיעור הראוי להם יום יום, לכן נ"ל לתרץ דאת העורב אשר לא כתיב בי' טעם שילוח בקרא שלחו מטעם ששימש בתיבה ולא נחה דעתו בו להחזיקו עוד אצלו, וקרא מסייעני קצת שלא כתב וישלח את העורב מאתו כמו ביונה כי היונה ראוי' היתה להיות אתו וע"ד שדרשו בזה בפר"א אבל העורב לא כן ע"ד אתו לא אוכל שלא רצה להחזיק אתו במחיצתו עוד מפני שיקוצו אשר עשה ואעפ"כ לא הוכשר בעיניו לשלחו קודם זה הזמן דגם עתה לא שלחו לשילך לאיבוד ולטמיון בשגם הוא ית' שהכל גלוי וידוע לפניו רצה להחיותו עכ"פ ובפרט שהוצרך לחיות זרע עם כי אין בזה כ"כ הכרח דהחיות את זרע כבר הי' אפשר ע"י [כיון] ששימש והטעין לנקבתו שיחלא שנקלט הזרע, ואין סותר לזה מ"ש פ' חלק אר"ל תשובה נוצחת השיבו העורב וכו' עד אלמלי פוגע בי שר חמה או שר צנה לא נמצא העולם חסר ברי' א' שאיבדת או שמא לאשתי אתה צריך וכו' דמשמע שאם ילך הוא לאיבוד יחסר המין ויכלה, דז"א דאפ"ל שהעורב בא לנצחו מ"מ בטענה שמא לא יגדל שיחלא משמושי שבתיבה שהדבר הי' בספק אצלו ולכן הוסיף עוד לומר או שמא וכו' ודוקא בלשון או כי טען עליו ב' טענות בדרך ממ"נ, א' שאמר לנח אם הי' לך איזה טעם נכון לשלחני הלא יבא לידי קלקול בחסרון ברי' א', ואם אין כאן קלקול דקים לך שהזרע בודאי תמיד נקלט יקשה טעם השילוח אם לא שלאשתי אתה צריך כי הוא לא שיער א"ע לחוטא וראוי להרחיק בשביל כך א"כ יכול להיות דהחייאת זרע כבר יש אף בשילך לאיבוד, אבל מ"מ מסתבר טפי דגם נח לא העמיד הדבר לודאי גמור בקליטת הזרע בשימוש התיבה ושיכוין לשילך העורב לאיבוד דמנא ידע אלא שכוון ג"כ שישוב אליו אם לא ימצא מנוח כמו ביונה ולכן קודם ששיער נח אפשרות מציאת מנוח לא שלחו כלל כי אז הי' האיבוד קרוב לודאי דשמא לא יוכל אפי' לשוב משא"כ עתה דסברת מציאתו מנוחה יותר קרובה גם קרוב לשימצא מחי' כדאיתא בפר"א שהיו נבלות אדם מושלכים בראשי ההרים לכן עתה הרחיקו ממחיצתו דאף אם באולי לא ימצא מנוח ומחי' עדיין מ"מ קרוב הדבר שיוכל לשוב לפחות, ולכך נמי אין להקשות למה לא שלח גם את חם ואת הכלב ששימשו גם הם בתיבה דבהם הי' מוכרח האיבוד בודאי אם לא ימצאו מנוח דל"ש כלל שישובו שלכן בכל השילוחין ג"כ לא שלח שום ברי' כי אם עוף פורח, ובפר"א אמרו בעורב שלחו לראות מה בעולם ומצא נבלת אדם מושלכים בראשי ההרים וכו' ור"ל ששלחו לידע אם קלו המים בעלמא כביונה ולמדו סתום מהמפורש, דאלו ביונה הלא פירשו הכתוב בעצמו לומר לראות הקלו המים שכוון לידיעה בעלמא, ולדעתי גם דעת רש"י ז"ל כן הוא ממ"ש על וישלח שביונה אינה לשון שליחות וכו' עד לראות הקלו וכו' ובעורב לא כתב כלום שרצה להמתין עד מקום שהדבר מבואר בפסוק שמכאן יתבאר גם למעלה בעורב כן שנלמוד סתום מן המפורש ודלא כדעת המזרחי ז"ל ע"ש, וכבר העליתי דברי אלו ביותר הביאור בגליון דבריו שם ובודאי הדבר מסתבר שגם בעורב הי' השילוח מטעם זה רק שכתבתי הטעם הא' למי שלא יודה לזה וגם הוא נכון אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך כי אלו ואלו דברי אלקים חיים והרצון בם לכוון האמת ולשם שמים):
ויפתח נח את חלון התיבה, תימה למ"ד צהר אבן טובה הי' א"כ לא הי' כתיב החלון כלל ומה פתח (וי"ל דמי יכריחנו להודות דלמ"ד זה לא הי' חלון ואם לא נזכר בציווי למעלה בכאן יודיענו הכתוב את זה כדרך הכתוב בהרבה מקומות וענינם להודיע קצת בציווי וקצת בעשיי' כדי שלא לכפול הדברים וכ"כ הרמב"ן ז"ל וזולתו מהמפרשים בהרבה מקומות):
וישלח ידו ויקחה, תימה למה לא הניחה ליכנס בעצמו, ופי' רבינו בכור שור שרצה לבדוק במשמוש ידו אם קלו המים בהיות טיט ולכלוך בכנפי' או ברגלי':
יצו"א ושו"ב בגימט' שיב"א בימ"י אלי"ה בעבור שלשליחות זה היו מוכנים כאשר הביא רש"י ממ"ש ואת העורבים צויתי לכלכלך לכן לא נסתגל לשליחות נח (ולכן נכתבו יצו"א ושו"ב מלאים ווי"ן למלאות המספר):
יצוא" ושוב" עד" יבושת" ס"ת אבד"ת כדאיתא בפ' חלק הנזכר תשובה וכו' אלמלא פוגע וכו' אבדת ברי' אחת:
צא מן התיבה וגו', להגיד שבחו של נח שלא רצה לצאת בלי רשות:
אתה ואשתך וגו' פירש"י כאן התיר להם תשמיש המטה וקשה לילף מכאן שדבר שנאסר במנין לזמן מה צריך מנין אחר להתירו אף לאחר הזמן, וי"ל דמהכא ליכא למילף דלא הקציב זמן לאיסורו, ועוד דלולי פירש"י הו"א שלא להתיר תשמיש נכתב אלא לזרזם בפו"ר כי כבר נתרשל נח וחשש להוליד לבהלה ולריק:
היצא אתך, הוצא כתיב בוי"ו להורות אפי' נחש שנתקללה בוי"ו קללות:
(ד"א כי הוצא יחסר ד' ממספר היצא ביו"ד מפני שעל ד' לא יפול ציווי היצא אתך, א' היונה, הלא כבר קדמה לצאת כדכתיב ולא יספה שוב וגו', וחם וכלב ועורב לא יתכן בהם היצא אתך שדרשו בו בדומין לך שלימים ואלו לקו כדאיתא בחלק ולא יצאו שלימים כמו שנכנסו):
למשפחותיהם, בחלק אמרו למשפחותיהם ולא הם, וביאור הדבר הוא שכל החי' ובהמה ורמש שמרו ציווי הש"י בזה ויצאו למשפחותיהם, כלומר לעסוק בהעמיד משפחות משפחות בפו"ר לאפוקי נח וב"ב חששו מלהוליד כנזכר פן יביא עוד מבול עד שנשבע הקב"ה וכדאיתא במדרש רבה (ואני העליתי שם בגמ' ב' פירושים אחרים):
ד"א מכאן נהגו לצאת משפחות משפחות מבית הכנסת:
ומוראכם וחתכם וגו', וקשה א"כ אין טורפין ודורסין לב"א וי"ל שכשחוטא מראה הקב"ה את דמותם לעיני החיות בדמות בהמה שנאמר נמשל כבהמות וגו' וסר צלם מעליהם, הר"ר שלמה הבבלי:
ומוראכם וחתכם וגו', הוצרך לזה עתה מכיון שעד עתה הי' לבם גס בהם בתיבה ויקל בעיניהם לטרפם:
כל רמש אשר הוא חי, תימה חי למעוטי מאי הלא אף נבילות הותרו להם קודם שנצטוית שחיטה, רי"ח:
(ול"נ דאדרבא לרבותא נקטי' להתיר אף נטילת נשמה, דל"ת דוקא בשמתו כבר דעד השתא לא מיפרשא נטילת נשמה בקרא ולא יספיק לזה מ"ש אח"כ נתתי לכם את כל הכולל הכל דהו"א ריבוי' דכל דומיא דכירק עשב מיירי שאין בו נטילת נשמה וכדי ליישב בזה ייתורא דכירק עשב היינו אומרי' כן, דל"ל למתלי היתר כל דבר להם בהיתר ירק עשב לאדה"ר לכן צריך למכתב אשר הוא חי שאף אם הוא חי מותר לכם ליטול נשמתו ולאכלו, והשתא נמי אין לטעות ולומר שאפי' בעודו חי הותר להם דהלא כבר אסר להם אבר מה"ח ודם מן החי במאמר אך בשר בנפשו דמו כפירש"י, ולפי האמת השתא אתא ייתורא דכירק עשב להתיר להם בשר לשובע מה"ד כירק עשב שאין בו סברא לחלק ודלא כהא דכתיב בבשלח בתת ה' לכם בשר לאכול ופירש"י ולא לשבוע שלמדה תורה דרך ארץ, לכן הורה בכאן מצד הדין מותר אף לשבוע, וכן להתיר להם בערב ובבוקר כל אימת שירצו כירק עשב ולא ככתוב שם בערב בשר, דוקא בערב בשעת טורח דהתם הוא מפני ששאלוהו שלא כהוגן כפירש"י שם לכן הורה להם כאן היתר תמידי בדמיון ירק עשב כ"ז ועת לכל חפץ לכם):
נתתי לכם את כל, פירש"י אבל לאדה"ר לא הרשיתי להמית ברי' ולאכול בשר, ותימה הלא אמרו בסנהדרין תאכל ולא אמה"ח משמע שאכל בשר, וי"ל דשחיטה הוא דשרי לי':
נתתי לכם את כל, וא"ת א"כ יטעו להתיר גם נטילת נשמת אדם לצורך אכילה, ת"ל כי בצלם אלקים וגו', ר"י:
ואך את דמכם וגו', שלא תאמר כיון שהותר לשפוך דם הבהמות דהיינו שגם חייהם ע"י האדם שהוא מפרנסם על אבוסו ורועה אותם במרעה טוב ושמן א"כ כמו כן מותר להרוג א"ע מטעם שחייו ופרנסתו ע"י עצמו לכן כתב לך כאן סמוך מיד ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש לאשמעינן דלא ושלא תאמר א"כ שאין הדבר תלוי בהאי טעמא א"כ כשם שהותר לנו נטילת נשמת בהמה וחי' כך הותר להם דמינו לכן סמך לזה תיכף ומיד כל חי' אדרשנו שאף בהמה וחי' נהרגין בדין על כך כדכתיב כי יגח שור וגו', וילפינן שור שור משבת שהכל בכלל:
ומיד האדם מיד איש אחיו אפי' מאחיו, בכור שור:
(וקשה הלא זה כבר נודע מקין שהרג את הבל אחיו, ואין להשיב א"כ אפי' ומיד האדם מיותר דכ"ש הוא מקין, דז"א דמלתא דאתיא מק"ו טרח וכתב לה קרא, ועוד דאי לא כתיב ומיד האדם לחייב רוצח שאינו קרוב הא סברא הפוכה דדוקא באחיו מיחייב בשהי"ל לרחם עליו כי שארו ובשרו הוא אבל עתה אחר שנכתב גם חיוב רוצח רחוק לו באמרו ומיד האדם ודאי מסתמא לחייב יותר ברחוק כמ"ש באמת אח"כ מיד איש אחיו ולא קודם לכן משום דבהכי הוי בדרך לא זו אף זו, ומ"מ קשיא לשתוק לגמרי מהאי מיד איש אחיו כיון דכבר ליכא למטעי דתרווייהו כתיבי הקרוב ממעשה דקין והרחוק כאן ומיד האדם, וי"ל דהתם במזיד אבל כאן מיירי בשוגג כדפירש"י גם בפשוטו וצריך לאשמעינן רבותא דאפי' בשוגג נמי אפילו מאחיו, אבל יותר נ"ל לפרש דקאי מיד איש אחיו על ומיד האדם כלומר שהש"י ידרוש מיד האדם לפעמים ע"י איש אחיו של נרצח כלומר והודיע דין גואל הדם בשוגג זהו מיד איש אחיו, ע"י איש שהוא אחיו כלומר אחיו של נרצח הנזכר בלשון את דמכם:
ד"א ואך את דמכם לנפשותיכם וגו' בב"ר אמרו יכול אפי' כשאול, פי' לחייב ג"כ מי שהמית א"ע אבל לא בעבירה כ"א שלא ליפול בידי ערל וטמא כמו שעשה שאול, אבל אין בזה ג"כ קידוש השם, שוב אמר יכול אף כחנניא מישאל ועזריה, פי' שמסרו עצמם על קידוש השם יכול שאפי' כה"ג ליחייב, ואמר ת"ל אך מיעוט וכו', והקשה הר"ר יצחק הבחור אמאי אצטריך למעוטי כחנניא וכו', כלומר הנהרג על קידוש השם, תיפוק לי' מק"ו מצפרדעים כדאמרינן בחנניא וחבריו שנשאו ק"ו בעצמם וכו' או אם נלמד ההיתר מכאן ממיעוטא דאך ל"ל א"כ לומר התם שנשאו ק"ו (וי"ל דתרוייהו צריכי ק"ו וקרא, דק"ו למוסר עצמו ואינו משתדל להנצל אבל מ"מ אינו ממית עצמו רק שמניח להמית עצמו, וקרא להתיר אף ההורג א"ע כשאול, ומ"מ אומר המדרש כאן על ואך וכו' יכול כחנניא וגו', דלא מייתי מהכא לדומיא דידהו אלא לקידוש השם לומר דשמא אפי' על קידוש השם יאסר הכתוב אבל עכ"פ להורג עצמו בידים אתא קרא כפשטי' דדמכם לנפשותיכם וכענין שאול, וזהו כחנניא בכ"ף הדמיון ולא חנניא ממש דאלו הם לא עשו כי אם שמסרו עצמם ולא רצו להנצל בהעדר קידוש השם והפכו, וכן הצפרדעים עצמם שהלכו למיתה אבל לא שהמיתו א"ע, ולכך בחנניא וחבריו צ"ל שנשאו ק"ו וכו' ולא קאמר שהותר להם ממיעוטא דהכא דמתיר יותר מהמה דהיינו אפי' בידים כדי להודיענו דהאי קרא יתיר לגדולה מזו שעשו הם, דזולת זה הו"א דקרא דוקא בדומיא דידהו דילפי מיני' ייתור, והוי מוקמינן קרא במסתבר טפי דאף דפשטי' דדמכם לנפשותיכם בהורג עצמו מיירי מיעוט דואך לא הוי מוקמינן בכולי האי דהו"א הנח לי' לקרא ומוקים לי' אנפשי' אי לא דאייתר קרא להכי, מכח דלמוסר עצמו יש לימוד אחר דהיינו מכח ק"ו והשתא דאייתר קרא מלאוקמי' למוסר עצמו נמי אין לחלק ולאוקמא דוקא בעל קידוש השם ולא כשאול דשוב אין סברא לחלק מכיון דחזינן שלא חלקה התורה בהורג בידים וא"כ אין לתפוס על המדרש גם בזה:
לדרת עולם, לדר"ת חסר כתיב לרמז על דורות שלא היו צריכים לאות הקשת כחזקי' ועזרא ורשב"י וריב"ל ודומיהן וששה היו לכן חסרה וי"ו לרמז הזה:
את קשתי נתתי וגו', מה נשתנה קשת דוקא לאות וי"ל מפני שבו יש מראה מתני הקב"ה כדכתיב ביחזקאל ממראה מתניו ולמטה וגו' כמראה הקשת וכו', (והרחמים מבלי קושי הדין רמוזים בזה כי כל מתנים רבים הם ועש"ז נקראו כן מלשון מתון ויישוב), וא"ת הלא קשת סימן תגר ומלחמה לא סי' יישוב ושלום ונאמר דרך קשתו וגו', וי"ל דהקשת הזה הפוך פגימתו לצד מטה מבלי שיורה לירות חצים אלינו והוא ענין לא ראתה חמה פגימתו של קשת מעולם דבמס' ע"ז על פסוק המשל ופחד עמו וגו':
והי' בענני ענן וגו', מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, טוב:
ג' פעמים קשת בפסוק נגד ג' מראות שבו אדום לבן ירוק וכן בנר, (קשת בגימט' מ"ן מרא"ה אדומ"ה לבנ"ה ירוק"ה):
ויתגל, לשון גלות שע"י היין גלו בראש גולים, וכן מטעם זה כתב בעה"ט ויתגל אותיות גליות:
בתוך אהל"ה, כתיב בה"א לומר בתוך אהל אשתו כי זנות יין ותירוש הם שכנים וחברים תמיד:
ויקח שם ויפת, פירש"י בזכות שנתאמץ שם במצוה יותר מיפת כלשון ויקח לשון יחיד זכו בניו לטלית של ציצית וקשה הלא לקמן פירש"י באברהם שבזכות מחוט ועד שרוך זכו לציצית, וכן איתא בגמ' וי"ל דכאן בזכות שמלה זכו בניו של שם לציצית אבל אין ידוע איזה מבניו יזכה עד שבא אברהם וזכו בהם ממצות מחוט, ר"י:
(ול"נ דע"י מצות שם בשמלה זכו לטלית ועדיין לא נודע לענין ציצית דוקא דהי' אפשר מצוה אחרת בטלית וכשבא אברהם בזכות מחוט זכו לציצית בטלית וזה דקדוק לשון רש"י כאן באמרו לטלית של ציצית ולא אמר לציצית אלא כלומר לטלית שבו זכו אח"כ באברהם לציצית:
וידע את אשר עשה לו בנו הקטן פי' כנען שהוא הקטן שבבני בניו הנזכר למעלה שראה את ערותו שהוא חם, משא"כ שם ויפת שכתוב בהם ואת ערות אביהם לא ראו, והרי כנען שהוא הקטן שבבני חם כדכתיב ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען (ובני בנים הרי הם כבנים שלכך אמר בנו הקטן אע"פ דמיירי בכנען שאינו אלא בן בנו או אמר בנו של חם שראה ולא שם לבו לכסותו כמו שם ויפת לכן הוזכר ג"כ על הנבלה, ועם כ"ז לא נתקלל ג"כ כמו שנאמר ארור כנען וגו' ואת חם לא קלל לפי שלא חטא כ"כ ככנען אבל מ"מ לא ברכו כשם ויפת כיון שלא נפנה לכסות כמוהם, ר' יוסף קרא):
ברוך ה' אלקי שם, פי' ברוך הקב"ה שהוא האדון ושהוא אלקי שם, כלומר וברוך שם שאין לו אלקים זולתו, ג"ן:
יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם, שיתף את שניהם כאחד בברכה זו ותפס אהלי לשון רבים בעבור כי יפת יצא ממנו כורש שבנה בית שני ושם יצא ממנו שלמה שבנה בית ראשון אשר עמדו שניהם בין הכל ת"י ת"ך שנים כמנין ש"ם יפ"ת:
גבור ציד, הראשון כתיב גב"ר חסר, וכן מתחלה הוא החל להיות גבור בארץ מלמד שגבורתו הוא לצוד דעת הבריות ולהמרידם ביוצר אינה מצד עצמו אלא מחמת אדה"ר שחטא ומרד ג"כ בכך והוא הוא הראשון שהחל להיות בארץ כי אדם הי' יציר הראשון, פי' ר"י חסיד:
כתים ודודנים, ובדה"י כתיב ורודנים ברי"ש לומר כי מתחלה היו דודיהן של ישראל ואח"כ היו רודיהם כי הכתים הם הרומיים כדכתיב וצים מיד כתים ומתרגמינן רומאי ובמסכת ע"ז אמרו כן עליהם כ"ו שנין הוו קיימי בהימנותייהו וכו':
(שפ"ה אח"ת בגימט' שפ"ה הקד"ש, או בגימט' הלש"ן הקד"ש):
ויולד בנים ובנות, וקשה למה באלו הדורות לא כתיב וימת כבהנך שעד נח קודם המבול, וי"ל שאותן שלפני המבול כלו ולא נבנה מהם העולם עד שיעמידו בנים כמותם כי אם נח ובניו לבדם נשארו לכן כתיב בהו וימת, דמיתתן בודאי מיתה הוא, אבל מנח והלאה אחר המבול שמהם נתמלאה כל העולם לא כתיב בהו וימת שהמעמיד בן הממלא את מקומו אינו חשוב כמת, כמ"ש ז"ל כל שהניח אחריו כמותו וכו', ג"ן:
ורי"ח פי' כי מאדה"ר עד הפלגה כ"א הי' במות אביו ועל קברו וידע לכן כתיב וימת אבל מהפלגה ואילך לא ידע שום א' מהם שמת אביו כי אם ע"פ כתבים כי הפיצם ה' ע"פ הארץ חוץ מאברהם שידע ע"פ עדים נאמנים אבל כל שאר ב"א לא ידעו כ"א ע"י עד מפי עד לכן לא כתיב וימת, ומכאן שפסול עד מפי עד:
מלכ"ה בגימט' יסכ"ה:
אבי מלכה ואבי יסכה, ידוע כי יסכה זו שרה, וא"כ שרה גם היא בת הרן למה ייחס את לוט אחר תרח לומר ואת לוט בן הרן בן בנו ובשרה אמר ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ולא אמר עלי' בת בנו ליחסה במה שהיא תולדות תרח, י"מ דהרן לא הי' בנו של תרח ממש רק בנו חורגו ואעפ"כ קרא לו בן לכן אצל לוט אשר גם הוא לא הי' צדיק כמו תרח יחסו הכתוב לבן בנו של תרח ע"ש הקריאה שקרא לו להרן בן לבד אף שלא הי' בן באמת, אבל שרה הצדקת לא רצה לייחסה אחריו מכיון שאינה באמת בת בנו, דודאי אם הי' באמת כך הי' מיחסה אחריו אעפ"כ כמו אברהם, אבל עתה לא רצה ליחסה ע"ש קריאה להרן בן:
שרי עקרה אין לה ולד, אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, לומר עכשיו אין לה אבל יהי' לה לאח"ז: