ובעזרת האל בתעצומות, נתחיל ספר וסדר ואלה שמות:
ואלה" שמות" בני" ישראל", ס"ת תהי"ל לומר שלבסוף יהיל אורם אור הגאולה בזכות ואלה שמות שלא שינו את שמם כדאיתא במדרש, שמות יש בו אותיות שמת"ו, כלומר אף על גב שמנאם בחיים חזר ומנאן לאחר מותן, "שמות "בני "ישראל "הבאים ר"ת שבי"ה, לומר שאז כשמת יוסף וכל הדור ההוא הי' ראש שבים וגלותם, לכן בא הרמז בר"ת:
ויישם בארון במצרים וסמיך לי' ואלה שמות, מכאן רמז שעושין מצבות וכותבין שם המת על קברו, מהר"ר חיים:
הבאי"ם בגימט' ח"ן "ישראל" "הבאים", ר"ת וס"ת מיל"ה, את" יעקב" איש", ס"ת שב"ת, להורות כי בזכות שבת ומילה מצאו חן בעיני ממ"ה וגאלם, לוי:
איש וביתו באו, במדרש אמרו שלכולם היו נשים, שאפי' חצרון וחמול שהיו קטנים שידך להם נשים כדי שלא יתחתנו במצרים והוא שגרמה להם ששיעבדו בהם כל כך ולא ריחמו עליהם, מרבי:
שבעים נפש, ג"פ כתיב עליהם שבעים נפש נגד רד"ו שנה שהיו במצרים, כי ג"פ שבעים עולה רד"ו, נפש בא"ת ב"ש טו"ב:
נפ"ש בגימט' ת"ל כנגד ומושב ב"י וגו' ארבע מאות ושלשים וגו':
ובני ישראל פרו וגו', פירש"י ששה בכרס א', מפי אבן עזרא משום ו' חדרים שברחם אשה בימין ובשמאל שנתברכו וקלטו כולם כא', והשביעי האמצעי המוליד טומטום ואנדרוגינוס לא קלט בשום אחת מהם שזהו קללה, לכן דוקא ששה לא פחות ולא יותר:
(ולחכמים הרמז בו' לשונות שבמקרא, ולמ"ד י"ב מכח פרו שתים וישרצו שתים וכו', ואלו למ"ד ששים לא נתנו רמז במקרא, ואפ"ל כי ט' ווי"ן במקרא זה, ואלו ו' לשונות שבפסוק הרי עשר ווי"ן, ששי"ם, ולמ"ד ששים רבוא אומר זה לרבואות הי', כי כל הענין לומר הפלגות הרבה בעצם):
ויאמר אל עמו, וקשה מי יאמר לו מה תעשה אם יגזור מה שיכשר בעיניו ואפי' הריגה הלא מלך הי' ועוד מהיכי תיתי שלא יתרצו לו עד שהוצרך ליטול רשות מהם, וי"ל כי הי' לעלות על הדעת שימאנו בדבר בעבור כי בני אפרים ומנשה היו קרובים להם משרי המדינה והסגנים מצד פוטיפרע לכן הריגה עכ"פ לא יתכן לו לגזור, והסביר להם פנים לתקן באופן שישארו שם ע"כ, דאם לא נבא ונתחכמה נפסיד אותם בלא"ה מטעם ועלה וגו', מרבי:
הנה עם ב"י וגו', ע' של עם הוא עקומה, להורות כי ע' נפש ירדו ועצמו ממנו:
נתחכמה לו, פירשו ז"ל למושיען שנשבע שלא יביא מבול, ותימה הלא מבול פרטי מביא, שהרי בדור הפלגה שפך עליהם מי אוקיינוס והציף שלישו של עולם כדדרש מהקורא למי הים וישפכם, הר"ר יעקב:
(וי"ל דסברו ודאי גם כזה לא יביא עוד דשבועה שנשבע שלא יביא רק פ"א כדכתיב ולא יכרת עוד כל בשר ממי המבול וגו', קאי נמי אמבול פרטי שיוכל להביאו פ"א ולא יותר כמשמעת ולא יהי' עוד וגו' דע"כ מה שלא הי' באמת מעשה הפלגה העברה על שבועתו הוא מטעם דרשה ולא יכרת עוד וגו' כלומר והמבול הידוע דהיינו לכלל העולם כדכתיב כל בשר דמשמע הא פרטי שלא לכל בשר כעין הפלגה יכול להביא וא"כ גם תשובתו בצדו בדרשה ממש אמבול פרטי דכתיב בסיפא דקרא ולא יהי' עוד מבול וגו' דמשמע אף מבול סתמא בלי ה"א הידיעה, כלומר דבמקצת מבול דדייקינן כבר שיוכל להביאו אף הוא לא יהי' עוד, כלומר לא יותר מפ"א, וכעין זה חזינן במבול אש של סדום דדייקינן ממ"ש ולא יהי' עוד המים למבול וגו', דדרשינן הא מבול אש יכול להביא קאי נמי עלי' שבועה דלא יהי' עוד מבול שלא יביאנו רק פ"א שלכן כל ימי הארץ עד כה לא נשמע כזאת, והיינו מפני דכתיב שנית בפסוק הזה סתם ולא יהי' עוד מבול, כלומר אף שאינה של מים דהיינו של אש הרמוז ראשונה במאמר ולא יכרת וגו' ממי המבול דמרבינן לי' מקרא כנזכר דיוכל להביאו כללו מ"מ בזכרון הסתם השני הנזכר לומר ולא יהי' עוד מבול שלא זכר בו לשון מים לומר שגם אותו יביא לכל היותר פ"א) וכן סברו וחשבו במבול מים של מקצת כנז' וסברתם אמתית שלא הביאו רק הם באו לתוך הים ולא הים עליהם:
ועלה מן הארץ לארץ מולדתו שהוא גבוה מכל הארצות וזהו ועלה:
שם האחת שפרה, בשם רי"ח מצאתי שמצריות היו מתחלה ונתגיירו, דאל"כ איך בטח בהם לב פרעה לצוותם להרוג הילדים, או הם היאך שתקו בדבר כאלו ניאותו לדבריו הלא בכזה יהרג ואל יעבור, וגם מה רבותייהו דקאמר ותיראן המילדות וגו' אלא שמצריות היו ועתה בהוה ותיראן וגו' שנתגיירו, אבל כבר לא הי' בהם יראת אלהים: The name of one was Shifrah: I found in the name of Rabbi Yehudah HeChasid that they were Egyptians at first and that they converted. For were it not so, how would Pharaoh trust them, to command them to kill the children; and how could they have been quiet about this thing, as if his words were fine with them. Is not this something for which one should die and not transgress? And also how are they exceptional, that it states, "And the midwives feared, etc.?" Rather they had been Egyptians, but now in the present, "they feared [God], etc." - since they converted. But beforehand, they did not possess fear of God.
מילדת חסר כתיב בגימט' יכב"ד ב"ת לו"י:
ויעש להם בתים ויהי כי יראו וגו', כלומר בשביל שיראו את אלהים התחכם פרעה ויעש הוא להם למצריות בתים כלומר להושיבם בין בתי ב"י שירגישו ע"י ילדיהן בילדי ישראל כענין אחזו לנו שועלים, וזה ופסחתי עליכם ופסח ה' וגו', שהוצרך לדלג על בתי ב"י דכתיב אשר פסח על בתי ב"י, כי בתי מצריים ועבריים היו מעורבבים יחד, מהר"ר משה:
ד"א ויעש להם בתים, פי' הר"ר אהרן זקנו של הג"ן שכשאמרו לפרעה כי חיות הנה נחשבו לשקרניות לפרעה דאיך ישתנו נשי העולם בטבעיהן זו מזו, וע"ז אמר וייטב אלהים למילדות שהטיב להן להמליטן מידו, ובמה, זהו וירב העם וגו' שנתאמת הדבר אצל פרעה עי"כ, ואמר אם לא כן איך יספיקו שתי מילדות לעם רב כזה ולריבוי הנולדים, וזהו ויעש להם השי"ת למילדות בתים, שישבו לבטח בבתיהם ולא הוצרכו עוד לפחד מחמת מלך מלאכי מות:
ויקח את בת לוי, פירש"י שחזרה לנערותי', וזה מדשני קרא לומר את בת לוי ולא אמר את יוכבד כמו ויקח את אלישבע וגו' וכיו"ב אלא כתיב בת לדרשא שנעשית כבת מתחלה, הר"ר יצחק ממור"ט:
כי טוב הוא, פירשב"ם הי' נגמר בשערו ובצפרניו וכל יצירתו ואינו נפל אע"פ שנולד לחמשה חדשים שלמים ויום אחרון של חודש שלפניהם ויום ראשון של שביעי לכן ותצפנו:
אות"ו כ"י טו"ב הו"א, בגימט' שנול"ד מהו"ל, לוי:
ולכך אומרים הודו לה' כי טוב בשעת מילה:
ותשלח את אמתה, אמרו בסוטה שנשתרבב זרועה ס' אמה וזכר לדבר שאמרה מן המים משיתהו, והיתה יכולה לומר ממים משיתו, הרי נ' ה' ה' יתרים עולים ששים:
נע"ר בכ"ה, בגימט' וד"א אהר"ן הכה"ן שאהרן הי' בוכה על הילד היולד מאימת פן יקראנו אסון המים ומתוך כך חמלה עליו ואמרה מילדי העברים זה ולא אסופי או שתוקי שדרכן ג"כ להיות מושלכים בסוף וקנה, כן פי' ר"י חסיד:
וימת מלך מצרים ויאנחו, הרי הי"ל לשמור במיתת איש צר ואויב הרע הזה, אלא שבמנהגו של עולם כשיקום מלך חדש כל אסורי המלך הראשון יוצאים חפשי חנם, והם בראותם כי לא ניתנו לרווחא, ויאנחו באמרם אין סוף לצרתם, מהר"ר משה:
אחר המדבר, מקום מרעה לצאן:
מתוך הסנה, שהוא מקום טהרה מצד שאין אדם ובהמה הולכים במקום קוצים, פי' רי"ח:
מעל רגליך, מפני כי גם בתי יד נקראים נעלים כדכתיב בבועז שלף איש נעלו ומתרגמינא נרתק יד ימיני' לכן הוצרך לפרש כאן שברגלים ידבר, הג"ן, וקשה למה לא אמר כאן ויעש כן משה כביהושע וי"ל שלא קרב שמה לכן לא הוצרך לחלוץ:
ויסתר משה פניו, תימא דאמרינן בגמ' שבזכות זה זכה לקלסתר פנים אלמא החזיק לו הקב"ה טובה על כך, ואמרינן בשעה שבקש משה לראות אמר לו הקב"ה כשרציתי לא רצית וכו' הרי כי לא יפה עשה, הר"ר יעקב:
(וי"ל דבודאי בעצם הבושה והצניעות של ההסתר פנים מדה טובה הוא וראוי במדה כנגדה לקלסתר פנים, אבל לענין שכבש העינים מלראות אחרי שבקש הוא ית' להגלות אליו לא יפה עשה, והי' יכול לכסות ולהצניע הפנים בידו או בלבושו דרך צניעות ובושה בעינים פתוחות כנהוג בבעלי צניעות וק"ל):
ואמרו לי" מה" שמו" מה" אומר, ס"ת השם הגדול ואח"כ אמר עליו זה שמי וגו' וסמיך לי' לך ואספת וגו' לומר שאין מגלין שם הנכבד כ"א לזקנים וצנועים:
אהי"ה בגימט' א"ך וכן ר"ת של ה' אלהינו ה' וכן ר"ת של אברהם יצחק ויעקב, וכן ר"ת של ה' חומשי תורה (ולהורות כי מצד כל שמותיו הן אהי"ה הן בן ד' וכל השאר אשר כל התורה מלאה מהם אין מתיחס אליהם שום ריבוי רק לאחדות אחד גמור כולם הולכים וייחדום האבות הקדושים שהם הם המרכבה באחדות גמור בלתי בעל תכלית כענין אך שענינו המיעוט לכך גם אך עולה כמספרם:
אהי"ה אש"ר אהי"ה, עולה שם של מ"ב (שהוא מדת הגבורה והפחד שלכן רמז לו בו גם עתה שאר גליות העתידות:
מזה בידך מ' זה ר"ל זה שבידך שיעור מ' סאה, שכך נתנו ז"ל שיעור במטהו, ד"א מ' זה, שבזה שבידך תוליך ז"ה שבטים מ' שנה:
ד"א מזה, ר"ל שזה שבידך הוא ממין הלוחות שבהם נאמר מזה ומזה הם כתובים:
מי שם "פה "לאדם וגו' ר"ת משפ"ל כלומר זהו כבודי שאפי' מבן אדם השפל ושאין לו פה ולשון יהא נעשה שליחותי בדבר גדול כזה, רבינו בכור שור:
פקח או עור, פירש"י מי עשאן עורים כשברחת וכו', וקשה הלא לעיל פירש"י שנעשה צוארו של שיש ולא שלטה בו חרב (וי"ל דודאי לא יכחיש רש"י מ"ש ויברח משה וגו' אלא שהדבר כן הוא דבאמת לפי שעתו נעשה צוארו של שיש כשבקש פרעה להרגו עתה אבל מ"מ אח"כ משם והלאה לא הי' משה בטוח שם שבכל שעה שירצה יהרגנו, ולא בכל יומא מתרחיש ניסא ואין סומכין וכו' ולכן ברח לו אעפ"כ ולאותה בריחה היו יכולין לעכב על ידו או לרדוף אחריו לולא פלאי השי"ת אשר ישים פקח או עור שעשאום עורים לזה:
שלח נא ביד תשלח, בס' חפץ פי' שאמר משה תן לי הדברים בכתב שאוכל לשאת בידי ולהראותם אחר שאני כבד פה וכבד לשון, זהו ביד תשלח: