ובעזר שויתיו לנגדי תמיד מימיני, נתחיל סדר ויהי ביום השמיני:
ביום השמיני וגו' הוא שמיני למלואים פירש"י הוא ר"ח ניסן. ונטל עשר עטרות וכו', וקשה למה לי א"כ גזרה שוה דמועדו דילפינן מינה דפסח דוחה שבת תיפוק לי' מהכא שהרי זה הי' ר"ח ניסן והי' ביום א' וא"כ בא לו י"ד בניסן יום שחיטת הפסח בשבת וכתיב ויעשו ב"י את הפסח וגו', וי"ל דזה גופא מה שהי' ר"ח ביום א' לא ידענו כ"א מגזרה שוה דבמועדו:
קח לך עגל פירש"י לכפר על עון העגל וקשה דא"כ הו"ל לאתויי נמי שעיר כדין יחיד לע"ז כדאיתא בהוריות וי"ל דהכא לא עבד אלא הודה לכן הביא עגל שהוא במקום פר:
קחו שעיר עיזים לחטאת ועגל שהם השתחוו ועבדו והוצרכו להביא גם שעיר לחטאת ופר לעולה כדכתיב בפ' שלח לך והי' אם מעיני העדה וגו' לכן גם הם הביאו עגל שהוא במקום פר רק שהם עדיין היו צריכים גם פרה אדומה לכך מטעם תבא אמו ותקנח וכו':
שעיר עזים על שם וישחטו שעיר עזים, לחטאת על שחטאו בשפתותיהם לומר אלה אלהיך, שלזה יתכן חטאת כענין לא חטא איוב בשפתיו, ועולה על שהרהרו וחשבו בלבם כדכתיב העולה על רוחכם, מהר"ר יעקב:
ועגל וכבש בני שנה, פרש"י כל מקום שנאמר עגל הוא בן שנה, וקשה דנימא ליהוי בן שתי שנים עד שיפרט לך הכתוב שנה כמו שפרט לך כאן כדאמרינן לענין עדות שכ"מ שנאמר עד משמע שנים עד שיפרוט הכתוב אחד, וי"ל דמשמעות עגל בעצמו אינו כ"א רך בן שנה לאפוקי עד משמע שפיר שנים כיון שאין עדות פחות משנים, מהר"ר יעקב:
קרב אל המזבח באו תגין על הקו"ף של קרב מפני שנדמו לו קרני מזבח כקרני שור ונתיירא לגשת (ובמחילה מכבוד בעל שמועה זו דמה ענין התגין לזה ובפרט למלת קרב, ויותר מזה למה על הקו"ף בפרטיות, ויותר היו ראויין למלת מזבח ולכל ד' אותיותיו, אלא שבאו התגין האלה לשניתן בזה כבוד כתר כהונה וקדושתה שהרי נאמר לו קרב מפני שהי' בוש לגשת וליטול הכבוד ונסוג אחור וא"ל משה קרב לכך נבחרת, ונתקרב ובא אח"כ ליטול כתר כהונה בקריבה זו לכן במלת קר"ב ובאות היותר ראשון לקריבה יתכן לעשות תגין וכתרים, ועוד שהקו"ף, הוא נוטריקון קדושה שנקרב לקדושה לכן ראויים התגין על הקו"ף):
ואת הבשר ואת העור שרף באש, פירש"י אין לך חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים וקשה הרי פר כהן משוח שהוא חטאת חיצונה ונשרפת, וי"ל דשאני כהן משוח מטעם שכתבנו לעיל אצל מנחת כהן כליל תהי', וכשם שמטעם ההוא אין מנחתו נאכלת כך ראוי בחטאתו ומשם אין ראי' ואותה לא בא רש"י לשלול, מהר"ר משה, אבל קשה שהקב"ה צוה לו מתחלה לשחוט שור ואיל לשלמים ואח"כ צוה לו את המנחה כדכתיב לעיל בזאת הפרשה בדברי משה אל אהרן וכאן במעשה אהרן נמצא בהפך שהקריב תחלה את המנחה ואח"כ שור ואיל של זבח השלמים, וי"ל ודאי הי' הציווי כאשר עשה אהרן דהיינו המנחה תחלה קודם השלמים (כי המנחה שייכה אל העולה בכ"מ בכל הקרבנות בפ' פנחס וזולתה וכדכתיב תמיד והקרבתם אשה עולה וגו' ומנחתו וגו' וכן עולת שבת וגו' ומנחתו וגו' וכן כולם) רק שמשה הזכיר קיחת הבהמות יחד זו אח"ז שעיר עגל וכבש שור ואיל ואח"כ המנחה, לוי:
(ולכך הפסיק שור ואיל לפסוק מיוחד לעצמו ולא כללן עם חטאת ועולה שבפסוק הקודם, לומר שכאן צריך הפסק בנתיים דהיינו המנחה שיזכור אחר כך ולא יכול אהרן לטעות משני הטעמים):
ויעשה כמשפט, פירש"י כמשפט עולת נדבה בויקרא, ותימה אימור כמשפט עולתו הנזכר בסמוך שהוא חובה, וי"ל דכיון דאותה המיוחדת לו אינה מסויימת וידועה לסמוך על הידיעה ולומר סתם כמשפט ולאפוקי עולת נדבה היא לכל הדורות לכן שפיר מסויימת וידועה היא, אבל קשה היאך מצינו לאוקמה כמשפט עולת נדבה ולמימר דטעון סמיכה כמוה הא האי קרא איירי בקרבן העם וקי"ל דאין סומכין בקרבן צבור, ונוכל לומר דהוראת שעה היתה (ועי"ל דכמשפט על כל משפטה חוץ מסמיכה קאי דלשון ויעשה משמע איך ומה שהיא נעשית בעצמה כגון לענין הפשט ונתוח וזריקה וכל כיוצא מה שעושין אותה ואין הלשון נופל על הסמיכה שאין זה מה שעושין אותה אלא מה שעושין לה ולא יפול בזה לשון ויעשה בכינוי הה"א והדבר פשוט לכל מי שי"ל חיך לטעום טעם הלשון:
וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשות וגו' דעל אלו ג' קרבנות שייכה ברכת כהנים, יברכך ה' וישמרך, נגד החטאת שישמרם מחטוא לו כדכתיב ואת רגלי חסידיו ישמור, יאר ה' פניו אליך, נגד העולה, שיאיר לו לעשות לפני ה', וישם לך שלום, על השלמים:
הניף אהרן תנופה וסמיך לי' וישא אהרן וגו' לומר על נשיאת כפים שתהא בנענוע לכל ו' קצוות כתנופה:
את ידיו ידו כתיב להורות על ידו של הקב"ה שנשיאתו גם הוא עמם, שמסכים לברכה על ידם (ולי נראה דכתיב ידו לשון יד יחידה ללמד על איכות נשיאת כפים שיהא באופן שיהיו שתי הידים כאלו הם יד אחת דהיינו שיחבר האצבעות שתים שתים כאלו היו רק ה' אצבעות שביד אחת, ובאופן שיהי' חמשה חרכים כדכתיב מציץ מן החרכים, ולזה יתכן ביותר שיהי' מלת ידיו חסר יו"ד בפרטיות לרמז שיחסר מהיות נראין יו"ד אצבעות, והנה יד"ו חסר הוא אותיות יו"ד, וממלת ידיו דמשמע שתי ידים חסר יו"ד הרי לך רמז שהחצי מידיו יהא נחסר, דהיינו שישא אותם באופן שיעמידם על חציין דהיינו להיות נראין כחמשה כנזכר):
ויבא משה ואהרן וגו' פירש"י ללמד על מעשה הקטורת, וקשה וכי כל ז' הימים ששימש משה לא הי' מקטיר קטורת של שחרית עד שלא יכול אהרן ללמוד עד עתה כשאר עבודות, ועוד קשה הא תנן בפ' הממונה הקטורת של שחרית קריבה בין זריקת דם לאברים ולמה איחרו עתה כ"כ לא לבד אחר כל עבודת התמיד אלא אף אחר כל הקרבנות כולם כדכתיב וירד מעשות וגו' והדר ויבא משה וגו', וי"ל דודאי כל ז' הימים לא הקטיר משה קטרת שהרי גם השכינה לא שרתה בהם כדכתיב כאן וירא כבוד ה' וגו' שהוא הוא מה שאמר להם משה מתחלה כי היום ה' נראה אליכם, פירוש היום ישרה שכינתו ביניכם מה שלא נעשה עד כה (אבל סוף פ' פקודי משמע שגם משה הקטיר בז' הימים וכן פי' שם הרמב"ן על ויקטר עליו קטרת וגו' דקאי אז' ימים, וצ"ל דעדיין הי' צריך ללמדו כי דבר קשה הוא זה) ומה שאחרו הקטרת הזה כ"כ מפני שהיו מצפים לאש מן השמים, מצאתי:
(ואין אני רואה בזה האיחור שום קושי כלל, כי לא אחרו בודאי, וכי האי ויבא משה ואהרן מתחלת ביאתו שלפני הקרבת הקרבנות הנזכרים קאי והרי גם ויברכם וירד מעשות וגו' דלעיל בסמוך ג"כ מהופך הוא שפירושו ויברכם לאחר שוירד וגו' כדמוקי לי' בגמ' לתרץ את שמעון הפיקולי שהסדיר ברכת כהנים אחר העבודה בתפלת י"ח וה"נ האי ויבא משה וגו' וכל כונת הכתוב הוא לומר ויצאו ויברכו וגו' וירא כבוד וגו' ותצא אש וגו', וכל המשך הכתוב אח"כ שהי' באמת אחרי כן, ולכן אגב יציאתם שבא להזכיר מתחיל בכניסת ותחלת ביאתם שחוזר לראש הענין להמשיך סדר הסיפור והודיעני שגם משה נכנס מתחלה כשנכנס אהרן לעשות החטאת העולה והשלמים, וכי תימא א"כ מה הקשו למה נכנסו כמובא ברש"י הרי מיירי בכניסה ראשונה שנכנסו מתחלה להקריב כל הנזכר לפני זה כנזכר, לא הוקשה להם אלא על ביאת משה למה ולא על אהרן כי אהרן ודאי להקריב הנ"ל נכנס, והכי איתא בהדיא לשון הברייתא ע' ברש"י ויונעם לך, והנה א"כ בודאי בזמנו הקטיר הקטורת ומתחלה כשנכנס אהרן נכנס משה עמו בשביל כך כדי ללמדו מעשה הקטורת, ורש"י שכתב למה נכנסו וכו' בלשון רבים דמשמע דאתרווייהו קא מתמה היינו לפי שהמובן הפשוט מתחלה מכל מעיין הוא דהאי ויבא וגו' בלאחר וירד מעשות וגו' מיירי וא"כ אז בודאי תפול התמי' למה נכנסו אשניהם, אכן כדי להוציאך מטעות זה ולהעמידך על בוריין של הדברים להבינך דהאי ויבא ר"ל מתחלה כנזכר, לזה כתב רש"י מצאתי וכו' ללמד דעת שלפי הברייתא אין הקושיא אלא למה נכנס משה שזה לבד יתרץ בברייתא שתבין שבביאתם שמתחלה מיירי לפי הברייתא, ודוקא לפי הד"א שברש"י הוא שמפרש האי ויבא משה וגו' לביאה חדשה, אבל מתחלה דעתו לפרשו אביאה ראשונה שבשחרית כנזכר. אמנם רש"י שפי' לעיל ס"פ פקודי על ויקטר עליו קטרת הסמים דקאי איום השמיני עצמו, ובא לשלול ז' הימים לומר שלא הקטיר בהם משה קטרת כלל ופי' האי ויקטר על משה ששימש גם ביום ח' והקריב כל קרבנות צבור ולא עשה אהרן בו ביום אלא מה שנצטוו בו ביום, לפ"ז לא קשה כלל אף אם יפרש האי ויבא משה וגו' שלא אביאתם שחרית ותהי' התמי' באמת אכניסת שניהם מפני דא"כ הקטרת של תמיד השחר הקריב כבר משה והקטירו בודאי בזמנו וכתיקונו רק שאח"כ אחר כל עבודת התמיד וכל הקרבנות של בו ביום האלה בא עוד עמו ללמדו איך עושין את הקטרת כי לא נקל הוא ללמוד וממילא מיושבת גם הקושיא הראשונה, דאף אם נאמר כדעת הרמב"ן שם שהקטיר משה קטרת בכל ז' הימים וראה אהרן בהם מלאכתו ועשייתו, מ"מ נוכל לומר דעדיין עם כ"ז הי' צריך בו לימוד לרוב קישויו ואומנתו, אמנם תימה גדולה למה א"כ לא נכתב ויצאו ויברכו וגו' ותצא אש וגו' הכל קודם ויבא משה ואהרן וגו' כיון דאינו ר"ל ביאת שחרית שמתחלה וצ"ע):
הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש פירש"י והיכן דיבר ונועדתי שמה וגו' ומהר"ר משה אומר דהתם ודאי פירושו ונקדש הבית במה שתשרה בו כבודו, אלא האי אשר דיבר וגו' הוא מה שנאמר וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו:
ראשיכם אל תפרעו פי' רבינו בכור שור אע"פ שאין כהן הדיוט מוזהר על פריעה ופרימה, מ"מ ביום משיחתן שאני ונאסרו דאז היו ככהנים גדולים לכ"ד וזה דקאמר בת"כ על ויקרא משה אל מישאל וגו' מכאן שהכהנים מוזהרים על הטומאה, דקשה ע"ז הלא כבר באה אזהרתן בהדיא בפ' אמור, ועוד הלא הדיוט אינו מוזהר על אחיו אלא שפי' מכאן שההדיוטים ביום משיחתן מוזהרין ואין מטמאין:
ובגדיכם לא תפרומו וקשה נילף מכאן דין קריעה מדאצטריך למימר להני ואמאי יליף לה מדברי קבלה מויקרע דוד בגדיו, וי"ל דודאי פרימה לחוד וקריעה לחוד, שהרי איתא בסוטה אם נפרמו נפרמו אם נקרעו נקרעו, ופרימה הוא לקרוע תפירה וקריעה הוא שקורעין במקום שלם:
ועל כל העדה יקצוף לפי שאלו היו שלוחי צבור מכאן לשליח צבור שטעה סימן רע לשולחיו:
ואחיכם כל בית ישראל יבכו מכאן לת"ח שמת שהכל כקרוביו, וא"ת למה נענשו והלא מצוה להביא אש מן ההדיוט, וי"ל דהיינו דוקא לאחר שירד אש מן השמים לפיכך כשהביאו אותו האש פגעה בם האש מן השמים ונשרפו בו, ג"ן:
יין ושכר אל תשת, שהרי אינכם אבלים דנימא תנו שכר לאובד ויין וגו', וזהו ג"כ בבאכם וגו' כי אבל אסור לילך לבית הכנסת, יין וגו' ולהבדיל מכאן להבדיל על היין, להבדיל בין קודש לחול פי' שבהבדלה דוקא יהי' חלוקה שחולקים בין קודש לחול, הוא שאמרו אסור לעשות צרכיו קודם שיבדיל, ולכך תקנו בחונן הדעת שהוא ברכה ראשונה של אמצעיות שהם שאלת צרכים דכשם שאסור לעשות צרכיו קודם הבדלה כך אין ראוי לשאול עליהם:
ממעלי הגרה כתיב ביו"ד כי עשרה מעלי גרה הם, שור כשב ועז וז' חיות אקו ודישון וגו' ובמשנה תורה כתיב מעלה גרה בה"י כנגד ה' חטאות מתות וסימנן ותמנ"ע דהיינו ול"ד חטא"ת תמור"ת חטא"ת מת"ו בעליה נתכפר"ו בעליה באחר עבר"ה שנתה:
את הארנבת חודש א' זכר וחודש א' נקבה (ולכך כתיב הוא וקרינן היא לשון זכר ונקבה:
ובנבלתם לא תגעו, הקשה הג"ן אם הזהיר על הנגיעה למה הוצרך להזהיר על האכילה דאם לא יגע איך יאכל (ואין זה קושיא דמשכחת לה בתחב לו חבירו בפיו) ועוד הקשה הא כתיב לגר אשר בשעריך תתננה דמשמע מיד ליד והרי יש מגע, ונ"ל דההוא בנבלת בהמה טהורה כתיב דאין מגעה נאסר, והוי דבר הלמד מענינו, דלעיל מיני' כתיב כל עוף טהור תאכלו, לוי:
כל אשר לו סנפיר וקשקשת, תימה למה לא הזכיר שמות דגים טהורי' או טמאים איזה שיהי' בהם המיעוט כדאמרינן בחיות בהמות ועופות גלוי וידוע וכו' וי"ל דאין שמות לדגים וראי' דבקריאת שמות דאה"ר לא נזכרו דגים:
את הנשר וגו', נשר תחלה לעופות, מפני שהוא מלך להם, אם" על" פיך" יגבה נשר דאיוב ס"ת מלך (ובא הענין בס"ת דייקא להורות כי בסוף מלכותו יגבה דהיינו שמחדש נעוריו כשיזקין בהגביהו עד גלגל חמה) ונקרא נשר ע"ש שנוצתו נושרין:
כל עורב למינו ואת בת היענה סמכן להדדי שהעורב גם הוא אכזרי כדכתיב מי יכין לעורב צידו:
, שחומס ואוכל:
הנץ, שי"ל נוצה הרבה לעופף ולצוד שאר העופות ויציץ ויריב עמם:
הכוס ע"ש בכוס חרבות ושנכסה מן העין, הינשוף ע"ש מיעוף בנשף ואינו נראה ביום מפני אור השמש:
תנשמת שכל רואהו ישום וישומם מקלקול צורתו, במשנה תורה סומך שלך לחסידה ואח"כ סמוך לה פרשת עשר תעשר בעבור שהחסידה משלכת מעשר מבניה והוא חסידותה, תרגום של חסידה חוריתא, מפני שדרך בני החסידים להתחוור באזיל סומקא ואתי חיורא מפני המתלוצצים על חסידותם ואעפ"כ לא נמנעים, מהר"ר יקיתואל:
דוכיפת, הוא נגר טורא (חורא) כתרגומו והוא שנקב את האבן עד שנכנס בצוארו של עוג, ואם יתלה איש את לשונו על לבו מימינו יזכה וינצח בעל דינו, אפי' את המלך, ואשה שתתלה עינה השמאלית על צוארה יאהבנה בעלה אפי' היא כעורה מאד, ולא יאהב אחרת לעולם, וחכמי יון ניסו את הדבר הרבה וגם אני והוא אמת, פרחו"ץ:
וזה לכם הטמא בשרץ תימה למה לא התיר אפי' א' בכל השרצים, וי"ל שנאררו ע"י נחש מהר"ר אליעזר:
ואותו תשבורו כלי חרס טמא שנשבר טהור וכן האדם הנחש (ב) ככלי חרס מיתת ב"ד מכפרת לו ומטהרתו, פי' רי"ח:
ובין החי' הנאכלת ובין החי' אשר לא תאכל, ובין אשר לא תאכל מבע"ל, החי' מיותר לרמז י"ח טריפות הנוהגות בעשר מיני חי' ובהמה דקחשיב במשנה תורה, זהו החי"ה, ב' ההי"ן רמז לעשר מינין ונשארו אותיות ח"י על רמז מספר הטריפות (ובא הרמז באותיות ח"י להורות כי טריפה חיה או שאינה חיה למר כדאית לי' ולמר כדאי"ל):
להבדיל בין הטמא וגו' זה הפסוק מתחיל בלמ"ד ומסיים בלמ"ד להורות על ביטול איסור בששים (ולכך הפסוק אשר כל איסור והיתר כלול בו הוא בנתיים ובתוך הלמדי"ן הללו לומר כי בתוך ס' של היתר האיסור בטל) וכן כלי עולה מספר ס' לומר שמשערין בכלי אם יש בו ס':