ובעזר לפניו יהיו דבריך מעטים, נתחיל סדר שופטים:
שופטי"ם בגימטריא ע' סנהדרי"ם נסמכה פ' דיינין לג' רגלים לומר כי צריכים ג' שלא יהא ב"ד שקול (ד"א לומר דפני ה' הוא דלא יראה ריקם אבל בשופטים לא כן שלא תתן לדיין מאומה אם דרך שוחד, ולהורות על איסור הנותן אם בדרך שכר לומר שאסור ליקח שכר דינין שהתירו בקושי שכר בטלה:
שח"ד אותיות חשד שאף מן החשד ומן הדומה לכיעור ירחק:
ויסלף אותיות ויפסל שנפסל בכך, פי' רי"ח:
לא תטע לך אשרה לפי הפשט ר"ל כי כן היו נוהגין למזבח הבעל:
אשר"ה בגימט' דיי"ן שאינ"ו הגו"ן:
לך מצבה כלומר לע"ז אבל לכבוד המת כיעקב שרי, בכור שור:
אשר לא צויתי פי' להשתחוות להם אבל לה' או לאדם דרך כבוד כאברהם ויעקב צויתי, בכור שור:
על פי שנים וגו' פי' שבדיינים כתיב אחרי רבים להטות, לכן הורה כאן דבזה לא אזלינן בתר רובא והכא שם עדות א' הוא, ג"ן:
ד"א עצה טובה קמ"ל שיעיד ג' עדים באופן שאם ילך א' למדינת הים ישאר לו עדות שלימה, מרבי:
ובער"ת הרע אותיות ערבו"ת או ותער"ב, שכל ישראל ערבים זל"ז, ולכן ובערת ולא תהא נתפס עוד בערבות:
בין דם לדם בין דם זיבה ולידה ונדה:
דברי ריבות השקאת סוטה שע"י ריב איש ואשתו, ועגלה ערופה שע"י ריב איש ורעהו, וטהרת מצורע שע"י מריבה ולשון הרע שהוציא:
שום תשים עליך בגימט' שלשי"ם מעלו"ת, ובגימט' ל"ו מעלו"ת מיוחדי"ם למלכו"ת, וידוע כי לשבט יהודה ניתן המלכות כדכתיב לא יסור וגו', לכן יהודה בגימט' ל', ומילוי האותיות של יהודה בגימט' מלכו"ת בזה האופן, יו"ד ה"י דל"ת ה"י:
לא תוכל לתת עליך איש נכרי, נכר"י בגימט' הורדו"ס דאמרינן בפ"ק דבבא בתרא דקטל כלהו רבנן ולא שייר אלא בבא בן בוטי:
לבלתי רום לבבו וגו', זה הפסוק מתחיל בל' ומסיים בל' לומר כי המלכות נקנה בשלשים מעלות שהן הן המביאין לו רום לבב (ולכן הל' גבוה מכל האותיות ע"ש שהוא לגובה מעלות ומלכות וכן הי' מלך ראשון בישראל משכמו ולמעלה גבוה מכל העם ור"ת של הפסוק הזה עולים בגימט' תר"י, לומר שאם באולי ירום לבבו מכח יתר שאת ויתר עז מלכות על שניתן הוא בראש ישראל כדכתי' שום תשים עליך שלכן הרמז בר"ת על שהוא מלכם בראשם אז יתר ממקומו התעיף עיניך בו ואיננו ולא תכון מלכותו בידו, ופ"א אותיות הם בפ' הזה במנין כס"א שמכח כסא המלכות ג"כ יתגאה, אולי ע"ד רק הכסא אגדל, וכל אלה אמר לבלתי רום וגו' שיזהר מזה ולא יהא ניסת מכל אלה, ולכך מסיים הפסוק הוא ובניו בקרב ישראל שאם יהי' בקרב ובתוך הכלל שלא יחשבו עצמם נבדלים ונישאים וגבוהים מהם למעלה ראש אזי יאריכו ממלכתם):
לבלתי רום לבבו הוא הטעם לכסף וזהב לא ירבה לו, כי כבר נתן טעם ללא ירבה לו סוסים ונשים ולכסף וזהב לא נתן, לכן מבאר עתה טעם גם לזה:
ולבלתי סור מן המצוה הוא טעם נכון לספר תורה שיוצאת ונכנסת עמו, ג"ן:
כי אתה בא אל הארץ וגו' לא תלמד לעשות כתועבות וגו' בדור המדבר שיצאו ממצרים כשהם גדולים ויודעים מנהג מצרים וגם היו מעותדים לבא לארץ כנען לולא חטא המרגלים בהם כתיב כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען וגו' להזהירם על מעשה אלו ואלו, אבל באי הארץ שלא ידעו מעשה מצרים שיצאו משם קטנים לא הוצרך להזהירם כ"א על מעשה ארץ כנען, בכור שור:
קוסם קסמים זה שרגילין לנחש בקסמין לקלפן מצד א' ומצד השני מניחין בלי קלוף, ובעת צאתו לדרך זורקין א' כלפי מעלה ואם יפול צד מחשוף הלבן כלפי מטה אומר זהו בדמיון איש ואח"כ זורק אחרת וכשיפול אז מחשוף הלבן כלפי מעלה אומר זהו אשה והוא לו לסימן טוב כשיבא דמיון איש תחלה ואח"כ דמיון אשה כבריאתם שיבטח בזה שיתקיים כבריאתו ולא יירט הדרך לנגדו בקורות וסכנות הנהוגות ואם יפלו בהפך אזי יחזור בו מלצאת לדרך שזהו סימן רע לו בניחושיו זהו קוסם קסמים:
מעונן, זה שאוחז את העינים כפירש"י כי מעונן הוא לדרך זה לשון עין:
ימכשף, כגון ההוא אתתא דהוה מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעא דר' חנינא, ג"ן:
מעונ"ן בגימט' אוחז"י העיני"ם:
חובר חבר, ענין כפול הוא לומר בין חובר גדול שחובר דובים ואריות ובריות גדולות, בין חובר קטן כזיבורא ועקרבא:
תמים תהי' תי"ו רבתי מאותיות גדולות לומר שכשהוא תמים מעלה עליו כאלו קיים כל התורה מאל"ף ועד תי"ו, זהו תי"ו רבתי שמשתרבבת להתפשט בכל האותיות עד א' (ד"א לומר שכ"כ תהי' תמים עד שיעשה רושם גדול שהכל יעידון ויגידון ויכירו בתמימותיך, כי התי"ו רבתי רמז שתתרברב ותיכתב במילואה בשלימות כזה, תי"ו, ואזי פירושה רושם כדכתיב והתוית תיו וגו', ועוד לומר שיגיע התמימות עד שתמות שתמסור נפשך אפילו על קדושת שמו ית', שהת' היא רמז לת' תמות כשהיא בקמץ לכן היא גדולה וניכרת היטב על שקידש שמו אף ברבים ובפרהסיא אפי' שהוא היותר גדול, ועוד לומר שיהא עומד בנסיון ויהא בדוק ובחון בתמימותו, לכן הוא רבתי, נבדקת ונבחנת מוחשת הרבה, ועוד כי תמי"ם הוא בהפך אותיות מתים, לומר בהפך ממ"ש לפניו בסמוך ודורש אל המתים הם הם הע"ז הקרוים מתים, ותי"ו בא במלת מת על שהוא סוף כל האותיות והוראה לסוף האדם למות הוא, ורמז אל ההעדר שהוא הוא ההעלם שמתעלם האדם והולך אל בית עולמו ועילומו, וכן הם הע"ז נעלמים ובעלי ההעדר והאפיסה לכן באה כאן ת' רבתי שידבק בתמימותו עם אל חי עולמים הפך העלם והעדר והפך מגדר המתים לכן תי"ו שלו רבתי שהוא מקיים מוחש ומורגש בחיים הפך דורש אל המתים הדבק בהעדר, ועוד ת' במילואה באופן זה, תא"ב, או תא"ו, הוא מלשון חשק ותאוה כדאיתא באותיות דרע"ק, והנה על הרוב איש התם ומתמם עם תמימים ימי חייו הם בצער ודכאות נפש כידוע, ורמז לו כאן שלא ישית לבו לזאת ואל יחוש לכך לצער עוה"ז ויהא תא"ב ומצפה לקבל טובות הגמול לעוה"ב כשיהיה עם ה' אלהיו, זהו תמים תהי' עכ"פ ואף שירע לך ע"י כך בעוה"ז, תשמח, דהלא רב טוב צפון לך עם ה' אלהיך, זהו ת' רבתי שתתרברב להתמלא במילוי לשון תאיבה ותאוה, זהו שאמר דוד יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח, ר"ל שהצדיק בעוד בימיו בעוה"ז יפרח, דהיינו כאילן ועץ כל פרי שטובתו אינה בפריחתו, דהפרח אינו אלא קדימה והכנה לפריו שיבא אח"כ כן הצדיק אל יחוש ויחוס עינו על שרע לו בעוה"ז, כי יפרח בימיו באופן שרוב שלום וטובתו הוא עדי עד כשיכלה הירח, דהיינו לע"ל ע"ד וחפרה הלבנה וגו', ונקט בעצם ראשונה הירח ולא החמה בעבור כי הצדיקים נמשלים ונקראים ע"ש הלבנה והיא גם היא זה דרכה ראשיתה מצער ואחריתה יסגא מאד ומתחדשת נעוריה):
נביא מקרבך מאחיך כמוני וגו' כמונ"י בגימט' ענו כמשה:
אנכ"י אדרו"ש מעמ"ו, עיין על סופי התיבות וסמיך לי' אך הנביא אשר יזיד וגו' ומת וגו' (ובא בס"ת כי גלוי הי' לפניו ית' ורמז שסופו לעמוד וסוף לדרוש מעמו ביום הדין הגדול והנורא), והתיבות אשר אציג לפניך כאן כ"א בגימט' כמספר שמו, דהיינו אלה"י נכ"ר, ומחי"ר כל"ב, הב"ל ורי"ק, ור"ת של "ועל "שפם "יעטה (ובכאן נרמז בר"ת מפני שבכאן ידבר הפסוק בטמא ונגוע וזה הוא ראש לכל הטמאים ולכל הנגעים שעברו עלינו, כי כל טצדקי דעדו עלן כולם כאין נגדו וק"ל, והרמז כאן למפרע בר"ת אלו מפני שהסיג אחו"ר את הבריות מאחר"י הש"י, וגם נהפו"ך הוא, והפ"ך הקערה על פיה, והשיב הדת אחו"ר, גם כי סבלנו ועודנו סובלים רשעו עד כה למפרע מאז הי' על האדמה, ורבים פרועי"ם היו עלינו כי פרע אותם לשמצה בקמינו, ממרום יערה רוח אלהי אבותינו ליקח את נקמתינו):
ובער"ת הרע וגו' וסמיך לי' כי תצא וגו', לומר כי בזכות האבידך את הרשעים ואת הרשע תצא למלחמה ותנצח:
לא תשחית וגו' כי אדם עץ השדה פי' כי משמש בלשון אלא כלומר לא תשחית עץ מאכל אלא שאדם עץ השדה, כלומר עץ השדה שב"א יוכלו לבא בו מפניך במצור אותו תוכל להכרית ולהשחית אע"פ שהוא עץ מאכל ולא זולת זה, רבינו שמואל:
כי ימצא חלל, נכתבה פ' עגלה ערופה בין שתי פרשיות כי תצא למלחמה מפני שע"י מלחמות ימצאו חללים שלא נודע הורגיהם:
אל נחל איתן שהוא קשה לרמוז על דבר קשה דהיינו שאם לא ימצא ההורג תולעים יוצאים מן הנהרג ונכנסים בגופו של הורג וממיתים אותו כדאיתא בירושלמי, והרמז מ"ש ואתה" תבער" הדם" הנקי" ס"ת רימ"ה בערבוב, מהר"ן בר נטרונאי:
(ודוקא לבסוף אם לא נמצא ההורג יהי' עירוב התולעים הזה כך שיתערבו מהנהרג להורג כנזכר, לכן בא רמז בס"ת ובערבוב אותיות שלא כסדר, ועוד נרמז בסוף ובעירבוב מפני שסוף אנוש ותקותו רימה ולריבויים שיבאו גדודים וצמודים לאכול בשר וגידים של המת וככל הנזכר בפייט אזכרה יום מותי שיסד ר' שלמה בן גבירול ז"ל, מתערבבים ושורצים ורומשים שם בסיבוך ועירוב), ובס' שכל טוב אומר שמהעגלה תולעים באים על הרוצח (וגם לזה רמז בפסוק בייתור את העגלה שכתוב שנית א"ת העגל"ה בגימט' תולע"ה ב"א, או התול"ע ב"א שמאת העגלה יבאו, ורמז עוד במה שמספר את העגלה הוא ג' יתר על מספר תולעה לומר כמובן אות ג', כלומר שתולעה מהעגלה הוא גמולו ופרעונו אשר ישוב בראשו במדה נכונה באשר מהראוי הי' חייב הוא למות והעגלה הומתה במקומו לכן תיקח גם העגלה נקמתה ממנו, ולדעתי תרווייהו אתנהו דהיינו כי ימצא אח"כ ויעשו בו כמשפט יצאו מהעגלה או אם לא ימצא כלל, אבל אם אין עושין עגלה כלל יצאו מהנהרג כדי שיקח הנהרג נקמתו):
ידינו לא שפכה, כתיב בה"י כלומר ה' אצבעות לא שפכו דם הנפש שי"ל ה' שמות (ולפי הדרך הזה כשתרמוז הה"י על ה' אצבעות יותר נראה לומר שהרמז כלשון בני אדם כלומר אפי' באצבע קטנה לא נגענו בו, אבל לי נראה לומר בזה כי נודע שבשפיכות דם סתמא בנוהג שבעולם על הרוב לא ימיתנו כ"א בשלוט בו בשתי ידיו בכח עצום ורב כמ"ש בכ"מ ענין הרציחה בלשון רבים של שתי ידים כדכתיב לקחת את דמי אחיך מידך רק שהיו"ד תנינא היא חסרה שם מטעם לרמוז שידיו איבדו הדם הוא הנפש שיש בו עשרה דברים רוחנים בשותפות הקב"ה ואב ואם שזהו הטעם הראשון שנזכר שפיכות דם בתורה אצל קין ראוי הי' לעורר בו רמז זה יותר מבמקום אחר המאוחר, אבל ידיך קרינן לי' וכתיב נמי ידים שופכות דם נקי, ידיכם דמים מלאו, הכל כאשר לכל בלשון ידים רבים וכן כולם זולת בגואל הדם שנמצא בכ"מ יד לשון יחידה ליד גואל הדם וגו' וכיוצא, מפני כי לרוב חימום הלב שבו עליו להתנקם ימיתנו בכונה רצוי' ואמיץ כח אף בידו אחת ואפי' בשמאל כלשון סתם יד בכ"מ מכח שהוא מתחרה ומתגרה הרבה וכ"ה ביאור או באיבה הכהו בידו וימות וכיו"ב בכ"מ דמיירי בעברת זדון רב וחמום גדול, אבל בסתמא אין שייך אלא בב' ידים כנזכר, לכן כאן הכתיב הוא שפכה בה"י הנקבה לשון יד א' על שלא הרגוהו באיבה וזדון, והקרי הוא שפכו בלשון רבים של שתי ידים כלומר להתנצל שלא הרגוהו אף בקרי והזדמן בסתם הריגה, ולכן דוקא הקרי שפכו והכתיב שפכה ולא איפכא, מלשון נופל על לשון מקרה קרה, כי גם לשון קרוא מקרא וקריאת התורה הוא לשון קרה מקרה, בעבור שהפסוקים בעצם קריאתה אין בהם כונה ועומק אלא כקורא בתורה בדרך מקרה בעלמא, ועוד שיהי' הקרי רבותא יותר, שאפי' במקרה בב' ידים לא הרגוהו, והנה הוא בדרך לא זו אף זו כי ס"ל יש אם למקרא, שהקרי הוא עיקר, לכן בו צריך לרמוז הרבותא יותר, דאם הי' זה נרמז במסורת הי' הדרש הזה ראשון, ורמז יד אחת שהי' נרמז בקרי הי' בא אחריו כיון שהוא עיקר טפי ממסורת, וא"כ הי' בדרך זו ואצ"ל זו, ועוד מתוך דרך הנזכר באה ה"י במלת שפכה ללשון יד אחת לומר אף מגע יד בעלמא לא הי' לנו בזה גם בזולת עצם השפיכה דהיינו כאמרם לא פטרנוהו בלא לויה אשר בנוהג שבעולם בהפטרם זמ"ז יתנו יד לנטילת רשות ולפטירה בדביקות וקירוב הלבבות, זהו לא שפכה לשון יחידה שאפי' גרם התלוי ביד אחת ומגע נתינתה בעלמא לא עשינו דהיינו שבאמת פטרנוהו בלויה ונתינת יד):
כפר לעמך וגו'. אומר במדרש אלו החיים אשר פדית ה' אלו המתים הנפדין בממון החיים ומכאן סמוך לשנהגו ליתן בעד הזכרת נשמות ולהזכירם, ג"ן:
ונכפר להם וגו', אמר רבינו בכור שור שכל היגיעה הזאת צוה הש"י לשיהא פרסום וקול גדול בדבר באוושא דמלתא שמתוך כך יבאו מכירים רחוקים ויעידו ויגידו ולא תהא אשתו עגונה, שכל עדים שיאמרו מכירים אנו שהוא זה ודאי מועיל אף לאח"ז רב ומה שאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם היינו כשאומרים מעידין אנו על פרצופו שהוא כו"כ והם אינם רואים ההרוג והרואים ידמו מכח עדותם שהוא זה כההוא דטבע בדגלת וכו', ג"ן:
אתה תבער וגו' כי תעשה וגו' פי' אם תעשה כ"ז כמצווה וכהלכתו אז תבער דם הנקי, כי ע"י העיירות הבאות למדוד יוכר ויוודע הרוצח (ואולי יאמר לענין תולעים שיוצאים מן העגלה כנזכר שיאמר ואתה הוא המבער דם הנקי כי תעשה הישר בעיני ה' ככל הכתוב בפרשה כי מן העגלה יצאו וכו' ויתבער הדם על ידך אף אם לא ימצא ההורג, ולאפוקי אם לא תעשה כזאת אז יתבער ממילא בידי שמים שיצאו תולעים מהנהרג עצמו ולא אתה תבער וכנזכר לעיל):
סליקא לה פרשת שופטים, ברוך אומר ושלחתי מהם פלטים: