ובעזר נותן לפתאים ערמה, נתחיל סדר ויקחו לי תרומה:
תרומה לילה ויקחו לי תרומה, רמז מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן והיינו בעת יציאת הכוכבים, וסימנו "שאו "מרום "עיניכם, ר"ת שמ"ע לומר שזמן ק"ש תולה בנשיאת עיניכם למרום לראות יציאת הכוכבים:
ישראל" ויקחו" לי" ס"ת לו"י, כלומר לוי הוא לי, כנאמר והיו לי הלוים (ורמז דוקא בס"ת, מפני שמתחלה היתה העבודה לבכורים ולבסוף הוא שניתנה ללוים:
תרומ"ה, אותיות תור"ה מ' לומר כי לא ניתנה התורה אלא לאוכלי מן שאכלוהו מ' שנה במדבר, כלומר לבטלים לה, שאינם עמוסים בשאר עסקים, או שכל העוסק בתורה שניתנה למ' יום הוא לי (ורמז זה במלת תרומה, כי התורה היא היא ההפרש האמתית שמובדלת מהשגת האדם שהיא שכלית לעצמה, והיא היא ההרמה וההתעלות הגמור הגמור כענין ומנחיאל במות וכתיב סלסלה ותרוממך):
א"ל בנ"י ישרא"ל ויקח"ו ל"י תרומ"ה, בגימט' בנ"י ישרא"ל ה"ם תורמי"ן ול"א הגוים:
ד"א ישראל ויקחו לי, מישראל יקחו הצריכים ולא מן העכו"ם, וקשה איך א"כ רצו לקנות אבנים לאפוד מדמא בן נתינא, וי"ל דאאבנים לא קאי, דמדלא כתיב ואבני שהם בוי"ו הרי הפסיק הענין:
אשר ידבנו לבו דהא לא כתיב באלו כפר נפשם כמו בבקע לגלגולת, לכן יתנו מה שירצו:
תקחו, תקח לא נאמר מכאן שאין גובין שום צדקה בפחות משנים:
תקח"ו, בגימט' שני"ם קח"ו:
זהב וכסף וגו', י"ג דברים כתובים כאן אשר כנגדן י"ג לבושי הוד שביחזקאל והם הם עדיים שפרקו מהם בחטא העגל, אנעלך תחש וגו' שע"ז נאמר הייתי ככלי אובד, שאבדו כלי יקר האלו, וכן אובד בגימט' י"ג וכנגדן נצטוו לכפר עליהם ולהחזירם, וביה"כ אמר הקב"ה למשה סלחתי כדברך והחזירם, לכן נתקנו ביה"כ י"ג מדות י"ג סליחות לזכור את אלו ואת זכות אבות של י"ג אותיות וזכות אמהות של י"ג אותיות וי"ג מדות התורה וזכות שמיחדים ה' אח"ד העולה י"ג וזכות מילה של י"ג בריתות:
אבני שהם ואבני מלואים, פי' כי האבנים האחרים היו ממלאים רק המשבצות ואינם בולטים לחוץ, אבל אבני שהם שהיו ג"כ במשבצות כדכתיב מוסבות משבצות זהב, היו עוד בולטים הרבה לחוץ, לכן כתיב בי' מלואים, מהר"ר משה:
מבית ומחוץ תצפנו, מכאן שבשאר כלים דלא כתיב בהו הכי לא הי' הצפוי רק מצד א', כגון השלחן הי' הצפוי מעל גבו למעלה, חוץ כ"ד עגול כגון בדים ועמודים שהיו מצופים סביב:
שנים כרובים נגד ה' אלהים, דהיינו מדה"ד והרחמים (כי התורה כלולה מהם שבכתב הוא רחמים ושבע"פ הוא מדה"ד), ושלמה הוסיף שנים כדכתיב ויעש שלמה שנים כרובים אחרים (והטעם מפני שכ"א כלולה משניהם) ומפני צדיק ורע לו רשע וטוב לו, צדיק וטוב לו רשע ורע לו, מצאתי:
שנים כרובים, דרשינן שנים ולא ד' וקשה א"כ מה ראה שלמה להוסיף שנים אחרים, וי"ל דלענין משני קצות הכפורת דוקא נאמר כאן שנים ולא ד', אבל שלמה עשה הנך על הארון עצמו:
ואל הארון תתן וגו', פירש"י ללמד שבעודו ארון לבד בלא כפרת תן העדות לתוכו, וקשה דגם זה נילף מקרא קמא שהרי כתיב ונתת אל הארון וגו' ואח"כ ועשית כפורת, ועוד ממ"ש בעשי' ויתן וגו' ואח"כ ויעש כפרת וגו' משם ידענו, וי"ל דחד אלוחות וחד אשברי לוחות שרמז לו כאן בייתור הזה ששברי הלוחות בארון יהיו מונחים, לוי:
(ובודאי לעיל בסמוך שנזכר נתינת העדות לתוכו קודם עשיית הכפורת מסתבר שידבר בשברי לוחות שהם הראשונות ואמר שינתן תיכף לתוכו בעוד היותו ארון לבד ויפול בהם על נכון זה הלשון, ובכאן שנזכרה תחלה עשיית הכפרת עליו ואח"כ נתינת העדות לתוכו ידבר בלוחות שניות השלימות אשר בהם יתכן לשון זה באשר כבר קודם להם הי' הארון מכסה לראשונות קודם שנתנו אלו בו, ועוד אני אומר כי כפול של פסוק זה בא לומר שאף אם יוציאם לפעמים מהארון יחזירם שמה תמיד שלכן בתחלה כתיב לעיל בסמוך מתחלה ונתת והדר אל הארון כי אחר שתתנם שם הוא שנעשה ארון להם מאחר שכבר קודם זה לא היו בו מעולם, וכאן יאמר תחלה ואל הארון ואח"כ תתן כי יאמר שאל הארון שהוא כבר נעשה ארון להם במה שהונחו כבר בו פעם ראשון תתן עוד בו את העדות וגו' בכל פעם והתכלית בזה להרשותו להוציאם לפעמים לעת החפץ ושלא נאסרו בהסרה כבדי הארון, ועוד רמז לו באומר לו על הספר תורה שאתה עתיד לכתוב שתהא מונחת ג"כ בארון, ועיקר התכלית בזה לרמז צורך שתי ספרי תורות, א' שיוצאת למלחמה וכל אחת צריכה ארונה לנוח שמה, ועוד ירמוז על העתיד לדורות בלי הלוחות כלל לכל ס"ת וס"ת שתהא מונחת בארון ומזה נהגנו כן והדברים נכונים כולם):
בטבעות הארון יהיו הבדים וגו', וקשה הא כתיב במסעות ושמו בדיו וגו'. וי"ל דודאי לא הוסרו כדכתיב כאן רק שבחנייתן היו בטבעותיהם באופן שהיו יכולים לישא אנה ואנה מבלי הסרה לגמרי והיו נמשכין באופן שכל בליטתן היתה בצד א' והיו נראין בפרוכת כדדי אשה ובמסע הוצרכו לתקנם לתווכם בתווך ממש להתמצע לבלוט בצד זה כמו בצד זה כדי להשוות המשא ואז היו מהדקין אותן שלא יוכלו לזוז אנה ואנה ובחנייה הוסר ההידוק, מהר"ר משה:
וקשותיו, פירש"י שלא יתעפשו, וקשה הא כתיב לחם חם ביום הלקחו ודרשו ז"ל שהי' תמיד כבראשונה וי"ל דודאי בדרך נס הי' כן אבל אין סומכין על הנס לכן צוה לעשות קשותיו, א"נ ר"ל רך:
תיעשה המנורה אמרו ז"ל במנחות דג' דברים נתקשה בהם משה, מנורה, שרצים, החודש, עד שהראה לו הקב"ה באצבע, וי"א אף הלכות שחיטה, ותימה וליחשב נמי ההוא דאלו טריפות דאמר התם וזאת החיה מלמד שתפס הקב"ה כל מין ומין והראה למשה וא"ל זאת אכול וזאת לא תאכל, וי"ל דלא חשיב אלא הני דכתיב בהו זה, אבל קשה ליחשב נמי שקלים דכתיב בי' זה יתנו ואמרינן שהראה לו כמין מטבע של אש. וי"ל דהתם לא שייך נתקשה אלא דאין לו לידע מבלי שיראהו, ועי"ל דל"ח אלא הני דאית בהו קישוי ואומנות רב אף אם יראהו כמו מנורה ושרצים כי צפרדע דומה לצב ואינו מטמא וכיו"ב וכן החודש, אבל מטבע וחיות מכיון שרואהו הדבר נקל ואין בו אומנות:
עצי שטים אמר הקב"ה יבאו עצי שטים ויכפרו על אותו מעשה של שטים:
על צדי המשכן מזה ומזה לכסותו, וקשה בפ' במה מדליקין אמרינן משכן קרוי משכן ואין קרשים קרוי משכן וכאן הרי הקרשים נקראים משכן (דאין לפרש שהיריעות התחתונות שהם של שש משזר הם נקראי' ג"כ משכן באמרו על צדי המשכן מזה ומזה דהא נאמר לכסותו וכנוי דלכסותו אמשכן קאי וא"כ ע"כ שיכסה האמות המגולות בקרשים קאמר כן, וא"כ על הקרשים קאי נמי צדי המשכן):
ועמודיו עשרים ואדניהם עשרים נחושת וגו'. וקשה למה לא פירש בעמודי החצר ממה יהיו, וכן למה לא פי' כאן צפוי הכסף של ראשי העמודים כבפרשת ויקהל ופקודי, מהר"ר יעקב:
עמודיו עשרים, פירש"י ה' אמות בין עמוד לעמוד, פי' עם עובי העמוד שהוא ג' טפחים: