ובעזר אשר מכבודו האציל וחצב, נתחיל סדר צו:
צו את אהרן וסמיך לפניו לאשמה בה לומר ששגגת תלמוד עולה זדון שלכן יהיו זריזים בתורה ומצות:
משה" לאמר" צו" את" ס"ת תורה, לומר שיהיו זריזים בתורה כי יורו משפטיך ליעקב ובעבודה דאיירי בי' קרא (ובא הרמז בס"ת ומהופך לרמוז עליהם יתוקן לבסוף בעבודה להקריב קרבן, א"נ לרמוז הפו"ך בה והפו"ך בה וסו"ף הכבוד לבא:
צו את אהרן, פירש"י ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, וקשה מה חסרון כיס יש כאן והלא משל צבור הן מביאין וי"ל מפני שהיו צריכין להקיץ כל הלילה, (ואולי לפי שהיו צריכין לקצוץ שכר לאותן המקיצן):
צו" את" אהרן" ואת" בניו" לאמר" זאת" ס"ת תנ"ו תור"ת ואח"כ כתיב נמי תורת הרי רמז לב' תורות שבכתב ושבע"פ, אשר יורו הם ליעקב ואתי למדרש דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן, שזה תנו כמו שנו מלשון משנה, שיהיו שונין אותן בע"פ כמו ושננתם מתרגמינן ותתנונין, לוי:
(ומה שהרמז בס"ת ובערבוב האותיות הוא לומר כי האדם לבסוף בעמדו ע"ד שכבר שימש כל צרכו ליערבינהו ולתנינהו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד, ולא שיקבע כל עתיו בכתב לבד או שבע"פ לבד, ועוד דסופן מקושרין ומעורבין הן דצריכי להדדי, כי שבע"פ צריכה לפרש את שבכתב ולדורשה:
זאת תורת העולה, פירש"י בא ללמד על הקטר חלבים שיהא כשר כל הלילה, ותימה והא אמרינן בפ"ק דמגילה כל היום כשר לתקיעת שופר ולהקטרה, ביום אין בלילה לא, וי"ל דלכתחלה קאמר התם, אבל אם התחילו מבעוד יום כל הלילה כשרה, ואם לא התחילו ביום אסור להקטיר בלילה:
זאת תורת העולה היא העולה, פי' עד כסא הכבוד, ועוד לומר שכל הלומד בתורת עולה, היא העולה עצמה, שהוא כאלו הקריבה, ב"ד ילב"ש ע"ל בשר"ו, בגימט' של"א יה"א דב"ר ב"א קוד"ם למכנסי"ם:
(וערך עליה העולה, דרשינן בפסחים עליה השלם כל הקרבנות כולם, שתהא עולה ראשונה, תימה תיפוק מושחטו אותו פתח אהל מועד דדרשינן בפתיחה, שיפתח בו, וי"ל דתרווייהו צריכי, דאי מהכא הו"א בודאי לא ישחוט דבר לפני התמיד, אבל אם ישחט אח"כ יוכל לשחוט בשערים נעולים וא"צ לפתיחה ת"ל ושחטו אותו פתח וגו' שהשערים צריכים להיות פתוחים בשעת שחיטת כל הקדשים, ואי מושחטו הו"א אף קודם התמיד שאר קרבנות נשחטים קמ"ל עליה לומר עליה השלם כל הקרבנות כולם שתהא היא ראשונה:
לא תאפה חמץ חלקם פירש"י אף השירים אסורין בחימוץ, וקשה ל"ל, נילף מלחם הפנים דכתיב כל המנחה אשר תקריבו וגו' ואמרינן לרבות לחם הפנים לחימוץ ה"ה הכא וי"ל דצריכי דאי לאו האי קרא הו"א בלחם הפנים דאינו נאסר אלא עד הקטרת בזיכין אבל אח"כ מותר לאכול בדבש ואינו נאסר בחימוץ אף כאן כן קמ"ל דבמנחה נאסר אף לאחר הקטרה, ועוד תרווייהו צריכי דאי מהתם הו"א שאני התם דמשום הקטרת בזיכין נפסלת בחימוץ משא"כ כאן, ואי לא קרא דהתם לרבות לחם הפנים ה"א שאני מנחות דנפסלת בלינה אבל לחם הפנים דאינו נפסל בלינה אף בחימוץ לא ליפסל קמ"ל:
וכל מנחת כהן כליל תהי' מה שאינה נקמצת ושיאכלו הכהנים הנותר כבשאר מנחות היינו משום דבשלמא שאר מנחות של ישראלים הרי הוא דורן חשובה לה' ית' אע"פ שאין מקטירין ממנו אלא דבר מועט דהיינו הקומץ שהוא מה שיוכל הכהן לאחוז בג' אצבעות על כף היד והשאר אוכלין הכהנים, מ"מ כהנים משלחן גבוה הוא דזכו שהם משרתי המזבח, אבל מנחת כהן עצמו אם יאכל השאר הרי נראה דרך גנאי כלפי מעלה כביכול, להביא דורן מועטת ואינה חשובה כזה, שכיון שהוא עצמו אוכל השאר לא הי' נראה הנותר ההוא כשייך לדורן וכאלו הי' הוא חוזר וזוכה בו משלחן גבוה לכן כליל תהי' לשלחן המלך (כלי"ל תהי"ה בגימט' דזהו דורן הראוי, ועי"ל דהי' נראה כמתנדב לשם יוהרא וצבועיות. דכיון שהוא יודע שהוא עצמו יחזור ויאכל הכל חוץ מדבר מועט עושה עצמו מתנדב שלא לש"ש ולא איכפת לי' בזה ושוב לא רצה הכתוב לחלק אף בשל חובה) ול"ד לחטאת ואשם של כהן דהתם החלב והאמורים נקטרים והעור ג"כ לאנשי המשמר:
זאת תורת החטאת ו' תורות כתיבי בקרבנות נגד שית סדרי משנה, והקרבנות נקראו לחם, לחמי לאשי, והתורה נקראת לחם, לכו לחמו בלחמי, התלמוד נקרא אש הלא כה דברי כאש והקרבנות נקראים אשה, וכ"ז לומר כשם שא"א לעולם בלא לחם ואש כך א"א לעולם בלא תורה, שנאמר אם לא בריתי וגו' וכתי' מימינו אש ד"ת למ"ו, אותיות תלמו"ד:
תכבס במקום קדוש לפי שהחטאת נאכלת לפנים מן הקלעים אם הוזה מדמה על הבגד היוצא אח"כ הרי הדם נפסל ביוצא, לכן צריך לכבסו במקום קדוש:
וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר וקשה מה בכך שהבליעה נעשית נותר מכיון שהוא נותר הוי נותן טעם לפגם ואמאי ישבר, וי"ל דבקדשים כתיב למשחה לשון גדולה לכן בעינן כדרך המלכים והגדולים שאוכלין אכילתם דוקא בלי שום נתינת טעם אחר אפי' לפגם (ויש בו משום הקריבהו נא לפחתיך):
ד"א לאו משום נתינת טעם כאשר יבושל בו אח"כ הוא נשבר אלא משום אותה הבליעה בעצמה שחוזרת ונאכלת אח"כ כשתפלוט וחטאת אינה נאכלת אלא ליום ולילה עד חצות וא"כ אז יאכלנה נותר:
אשה לה' אשם הוא פירש"י עד שינתק שמו ממנו לימד על אשם שמתו בעלי' וכו' שאינו כשר לעולה עד שניתק לרעייה, משמע דרעייה עד שיסתאב היא מה"ת, ואלו בפ"ק דשבועות מוכח דגזירה דרבנן הוא לפני כפרה אטו לאחר כפרה:
איש כאחיו חולק בו ואפי' בעל מום ואין קטן חולק בו ואפי' תם:
איש כאחיו וסמיך לי' אם על תודה יקריבנו דריש מינה בפ' בתרא דקדושין ובאלו מנחות דאין חולקין זבחים כנגד זבחים וקאמר בה התם סתם ספרי ר' יודא, משמע דר"י דריש סמוכין אף בעלמא שלא במשנה תורה, ותימה דבפרק מי שמתו א"ר יודא דלא דרשינן סמוכין אלא במשנה תורה, וי"ל דהכא שאני דמופנה ומוכח א"ו דלא מידרש מכח סמוכין רק כיון דכתיב בנתיים וזאת תורת זבח וגו' הוי כאלו כתיב ואם על תודה בוי"ו והוי מוסיף על ענין ראשון, הר"י:
איש כאחיו וסמיך לי' וזאת תורת וגו', לומר שכל הנלחמים בתורה לסוף חוזרין ונעשין איש כאחיו, ע"ד את והב בסופה (והוא שנאמר וזאת תורת זבח השלמים, שבדברי תורה אף אם מתלחמים ומתנגדים זל"ז כלזבח נעשה מיד שלום ביניהם, שהשלמים באמת נקרא כן ע"ש השלום כידוע):
זבח השלמים, שלמים נאמרו בסוף כל הזבחים וקרבנות, ושלום נאמר בסוף התפלה, מלמד שהשלום הוא הכלי המחזיק את הכל ומשלים את הכל (וזהו השלמים אשר יקריב לה' שבכולם לא כתיב כן לומר זאת תורת העולה אשר יקריב לה', זאת תורת החטאת אשר יקריב לה' וכן באשם בשום א' מהם לא כתיב הכי כי אם לעיל על מנחת חובה של אהרן ובניו ביום המשח אותו דכתיב נמי בי' זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה', והטעם כי השלום אשר עליו השלמים באים כדאיתא במדרש הוא הוא המקריב את האדם תיכף ומיד לה', על דרך חבור עצבים אפרים הנח לו וכיוצא, כי הוא ית' נקרא ה' שלום אם כן באחוז בני אדם בשלום משימין אותו ית' בזה תיכף לכן לא יזיק להם אף עצבים שהרי כבר כפרו בעצביהם, ובמדת השלום באו לקרות כולם בשם ה', לכן אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום, ולעיל בקרבן אהרן ובניו שכל ענינו שיהיו משוחים אליו ית' וקרובים לו בזה לכן כתיב שם ג"כ אשר יקריבו לה', שהוא הוא המקרבן תיכף לה' ית':
הנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף, דרש מיני' בזבחים ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה, ותימה ל"ל קרא תיפוק לי' מדאצטריך בפ' קדושים והנותר עד יום השלישי וגו' לומר שאינו נאכל בליל שלישי שהוא אחר כלות יום שני, א"כ פשיטא דאינו נשרף דאם נשרף בלילה ההוא מהיכי תיתי שיהא נאכל, או תקשי איפכא, ל"ל קרא דהתם דאינו נאכל בליל ג' פשיטא מדאצטריך קרא למילף שאינו נשרף פשיטא שאינו נאכל. דאי נאכל בליל ג' ח"ו לשורפו, מרבי:
(וי"ל דהך דרשא דאינו נשרף בלילה לאו אליל שלישי אצטריך אלא דלא נשרף בשום לילה כלל, דהיינו אף בליל רביעי כי צריך לשורפו ביום של שלישי מיד:
וטומאתו עליו ונכרתה וגו', פירש"י ג' כריתות אמורים באוכלי קדשים בטומאת הגוף, ודרשום רבותינו בשבועות אחד לכלל וא' לפרט וכו' ודייני להו התם בדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל, וקשה נידונם בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שלמים אין חטאת לא, וי"ל כיון שרחוקים זמ"ז אין לדונם הכי:
שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל פירוש כשחטאו בעגל לקחתי מהם ואתן אותם לכהנים, ושמא תאמר כשיזכו יחזרו להם ת"ל לחק עולם מאת ב"י שיהיו נוטלים מהם לעולם:
קח את אהרן ואת בניו אתו וגו' הרבה קיחות כאלה נאמרו למשה על בני אדם ופירוש כולם קיחה בדברים:
הקהל פתח אהל מועד אע"פ שלא הוקם המשכן עד יום שמיני למלואים שהוא ר"ח ניסן הלא אמרו בת"כ שכל ז' ימי המלואים הי' משה מעמיד את המשכן שחרית ומפרקו ערבית, ובשמיני העמידו ולא פרקו, לכן נאמר הוקם המשכן, ג"ן:
ואת כל העדה הקהל שיקדשו במעמד העדה כדי שינהגו קדושה בכהונתם:
ועל בהן ידו הימנית וגו' מפני שלא יוכלו שדים ומזיקין ומלאכי חבלה להזיקן:
ימי מלאיכם חסר ו' כתיב כי נהפכו לתוגה ולא היתה השמחה מלאה רק חסרה, שהרי שמיני למלואים נקרא יום שמחת לבו ונחסרה השמחה במיתת שני בני אהרן:
צוה ה' לעשות לכפר עליכם, לעשת חסר ו' בעבור שכהן השורף את הפרה מפרישין אותו ז' ימים ומזין עליו ו' הזאות בו' ימים דבשבת לא הזו עליו משום שבות: