ובעזר האל הגדול הגבור והנורא, נתחיל סדר וארא:
וידבר אלהים" אל" משה", ס"ת למ"ה לרמז שמה שדבר אתו משפט, הוא על אודות למה הרעותה, וידבר אלהים, לפניו כתיב מארצו, מלמד שלא נדבר עמו במצרים תוך העיר כדלקמן, לוי:
וארא, בגימט' יצח"ק, להורות כי בזכות יצחק ועל ידו נגאלו, וכדברי המדרש שניאות לשנות שמו מישחק ליצחק כדי שימעט הקב"ה בגזרת ת' שנה כמספר ההפרש שבין אלו ויעמוד הגלות על רד"ו מה שלא רצו לעשות לא אברהם ולא יעקב לשנות שמותיהם על כך וזהו אברהם לא ידענו וגו', לוי:
(ואני אומר כי בא כאן רמז יצחק מפני שבהכרח ממדתו יביאו גם הרחמים על גאולה כי הדין והרחמים כלולים ומדתו מדת פחד יצחק הוא שגרם הגלות והשעבוד לזרעו, לכן גם מינה ובה הכרח הגאולה ברמז כי ביצחק יקרא וגו', כלומר שמצד יצחק יהא נקרא דרור ויקרא לזרעך לאמר לאסורים צאו, ובשביל זה עצמו דילג הוא ית' את הקץ לחשוב דוקא מלידת יצחק כי למדתו הוא סבת ההפכיי שעבוד וחירות, כי דין ורחמים בלי פירוד חלילה, וענין זה הוא מתפשט ומתרחב מאד ומיישב ענינים רבים בכל הפרשיות האלו בויכוח השי"ת ומשה וכל דבריהם ועל ככה דיבר אתו משפט בזה המקום כי משה לא שיער מתחלה שיצאו דין ורחמים ממקום א', והוא כל טענתו וסירובו בשליחות זה, וכבר הארכתי בו במקומות אחרים שלא בזה הספר לכן אין להאריך בו ג"כ כאן):
וארא ו' ארא, כי ו' פעמים מצינו באבות וירא ה' באברהם ג"פ ביצחק ב' פעמים ביעקב פ"א:
וארא" אל" אברהם", ס"ת אל"ם שעל שעשה עצמו אלם בכל הנסיונות זכה להיות אב המון:
באל שדי, נגלה לו בזה דוקא מפני כי ס"ת משמות האבות שהם מק"ב הם בא"ת ב"ש אותיות שדי (והטעם כי די לו ית' בהם בעולמו, והוא הטעם שר"ת של שמותיהם עולים אהי"ה כדלעיל לומר כי בהם ובשבילם בלבד די לי שאהי' בעולמי מראש ועד סוף:
לתת להם את ארץ כנען, רמז לו לשרות שם שכינתו בתוכם בשני מקדשים כמנין לת"ת דהיינו ת"י ת"ך שנים:
לכן אמור וגו', לכן עולה בגימט' ק' לומר כי כמו שנולד יצחק לאברהם לק' שנה כך לק' שנה ליעקב כבר נולדו לו כל בניו, זהו לכן אמור לב"י (והטעם בכולם להיות הדבקים בה' אלהים חיים כולם ביראת שמים שהי' בכולם, כי ק' זה הקדוש ב"ה וק' הוא ענין היראה ע"ד מה ה' אלקיך שואל וגו' [א"ת מה אלא מאה] והדבר עמוק ונמרץ הרחבתי בו פעמים ואכ"מ להאריך) גם בזה הפסוק נמצאים כל אותיות האלפ"א בית"א חוץ מן הק' באשר נעלמה במספר לכן (והרמז בזה כי ענין והוצאתי וגו' הוא בתנאי ולתכלית שישמרו התורה מאל"ף עד ת' כמצות הנעלם והנסתר ית' הרמוז באות ק' כנז'):
והוצאתי והצלתי וגו', הרי כנגד ד' לשונות גאולה אלו תקנו ד' כוסות כנודע, והטעם שתקנו הרמז בכוסות דוקא ולא במצות או דברים אחרים, הוא כנגד מה שבירמיה גבי פורעניות של אוה"ע נמצאים ד' כוסות ג' כתיבי ועברו וחד לעתיד לבא:
הן בני ישראל לא שמעו וגו', פירש"י זה א' מעשרה קלים וחמורים שבתורה, ואין להקשות מה ק"ו הוא זה דלמא שאני ב"י כדכתיב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, וה"פ שלא שמעו ולא ניאותו לצאת מאימת עבודה קשה שיעמיס עליהם הש"י מכח קוצר רוח שבנו וא"כ שפיר הוי ק"ו לענין יציאה שאז הם אינם רוצים לצאת כ"ש שלא ירצה פרעה לשלחם, מהר"ר משה:
ד"א לענין פרעה יאמר כן, שהוא לא יתלה מניעת שמיעתם בקוצר רוח וגו' ויאמר בלבו אם הם לא שמעו איך אשמע אני:
מקצר רוח, חסר ו' לרמז מספר ת"ל שנה שאז דוקא יצאו כדכתיב ומושב ב"י וגו':
ובני קרח וגו', וקשה למה לא מנה גם בני חברון, וי"ל דלא מנה כל הני אלא משום משה ואהרן והנתלה באיזה מעשה שאירע בהם לכן אמר שבני עמרם משה ואהרן ובני יצהר קרח שחלק עליהם ואגבי' מנה לכל אחיו ובניו, ומישאל ואלצפן וסתרי משום שהיו במעשה דנדב ואביהוא, ונחשון לומר שרוב בנים אחרי אחי האם, ופנחס משום מעשה זמרי, וכל אינך לא הוצרכו לשום מעשה:
ויקרא גם פרעה, לרבות אשתו שהיתה שקולה במכשפות נגד כל החכמים והמכשפים:
לך אל פרעה בבוקר וגו', פירש"י וכן יש במדרש שהלך לנילוס לעשות צרכיו וכו', וקשה וכי יתכן לומר שמעולם לא ראהו שום אדם, הרי הי' מקום גלוי, ויותר הי"ל מטעם זה לילך למקום צנוע או לעשות לו בית הכסא בחדרו, ועוד אם עשה עצמו אלוה לא הי"ל לילך לנילוס כי כל רואיו יאמרו כי לעובדו ילך שמה שהרי היו משתחוים לנילוס, לוי:
(וי"ל דאף אם לעתים רחוקים מצאו אדם יחשוב אותו ביותר לאלוה ולא את הנילוס בשגם הוא נוהג בזיון גדול כזה בנילוס ויתאמת אצל הרואה מאמרו לי יאורי ואני עשיתוני, ועוד פשוט שבשביל כך גזר גזירה ששום אדם לא יצא מפתח ביתו עד שעה ידועה לו לפרעה לאחר שובו מהנילוס באופן שלא ימצאנו שם אדם ולא יראנו הולך שמה), והג"ן מפרש שיצא שמה לצוד עופות כמנהג המלכים ואין רבים מצויים שם ותוכל להתבודד ולדבר עמו שם:
נטה את ידך" על" מימי" מצרים", ס"ת כלי"ם כי גם שבכלים נהפך לדם, ופירש"י ז"ל שלקה היאור תחלה מפני שהי' יראתן ואלהותן, וקשה שהי' ראוי בשביל כך להקדים מכת דבר לצפרדעים כי בו לקו גם הצאן שהיו ג"כ יראתן, וי"ל דשאני מכת צפרדעים שנתיחדה באלהות לבד משא"כ בדבר שלא בא ביראתן לבד רק בכל הבהמות:
ובאש היאור, ונלאו מצרים וגו', פי' אף שיחזרו המים לקדמותן כי הדגים מתו והבאישו היאור ולא מחמת הדם שהדם חזר לאלתר דלכך לא שת לבו לזאת ולא קראם להחזיר המים דאל"כ מהיכן לקחו החרטומים מים לעשות כן גם הם, מהר"ר משה:
התפאר עלי למתי אעתיר וגו' ויאמר למחר, וקשה מה עלה ע"ד פרעה שלא בקש ההסרה מיד כבכל שאר המכות וכן משה מהיכי תיתי אסיק אדעתי' דלאו לאלתר וי"ל דהאי למתי לא קאי כלל על ההסרה וממילא תשובות למחר נמי לאו אהסרה קאמר כי באמת התפלה וההסרה תיכף היו כמשמעות הפשוט במאמר העתירו את ה' ויסר וגו', דהעתרה עכ"פ תיכף היתה אלא לענין סוף דברי פרעה דקאמר ואשלחה את העם וגו' אמר משה התפאר עלי למתי יהי' זה שתקיים דבריך אלה ואעתיר אני לך ולעבדיך עתה להכרית וגו', והטעם מסייע כי בא טעם פסיק בלמתי להפסיק מאעתיר לך, מהר"ר משה:
(ולי נראה דודאי מתי אהסרה קאי שבתחבולה וחריפות א"ל משה התפאר עלי וגו' שפי' לכבודך לא תסור המכה תיכף כאשר בקשת, רק לאימת שתרצה לאח"ז כדי שתוכל להתפאר על ידי נגד עמך כמתנבא ויודע עתידות מתי יסורו שזהו לשון התפאר דנקט דוקא. ואמרו עלי פי' על ידי, והתרגום מסייעני, וטעמו של משה הי' כי רביעית החודש שמשה כל מכה וידע משה שיכלו למחר ובטח לבו בפרעה שמכח עלי לא ישאל עוד הסרתו תיכף ושבודאי ישאל על זמן היותר קרוב האפשר דהיינו למחר, לכן אמר לענין אימת ההסרה התפאר עלי, על ידי וקבע לך זמן לזה ואעתיר אני תיכף וזהו ג"כ הוראת טעם הפסיק להפריד ההעתרה וההסרה בזמן, והנה פקפוקים מענין זה מתיישבים בכך):
ויעש ה' כדבר משה וימותו וגו', וקשה הלא זה לא הי' כדבר משה, כי משה אמר וסרו הצפרדעים ולא שימותו, וי"ל דאותן שבגופי ב"א ושבבית המלך סרו, ושל בתי שאר העם מתו, מצאתי:
(אכן לא נרגש דבר זה בפסוקים, ואני פירשתי שתמצא מבואר נגלה כי פרעה לא ביקש כריתה לגמרי דהיינו שימותו רק וסרו וגו', ולא אמר רק ממני ומעמי דהיינו מהגוף, אבל מבתים וחצרות לא ביקש, ומשה כדי להראות פלאי ורחמי השי"ת הוסיף מדילי' והתפלל על הכריתה לגמרי גם מהבתים, שלזה ג"כ נתן הדבר לקביעות זמן פרעה כדכתיב למען תדע וגו', ולכן הוסיף עוד לומר וסרו וגו' אחר שאמר להכרית וגו', כלומר עוד לטוב לך לא תהי' הכריתה מתחלה תוך מעיכם ובתיכם וחצריכם שזה הי' גורם לכם חולי ובאושה אלא ביותר הפלא יהי' דהיינו וסרו וגו' קודם הכריתה ואח"כ ימותו בריחוק מקום, וזהו על נכון ויעש ה' כדבר משה ממש ולא כדבר פרעה, שעשה ממש כזאת, שזהו דכתיב וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן וגו' דאל"כ בבתים ובחצרים מבע"ל, אלא שסרו תחלה ואח"כ מהם וחוצה מתו, ונכלל בזה ממילא גם שבתוך מעיהם, שהרי הוצרכו למות בריחוק מהבתים וא"כ פשיטא שסרו גם הם תחלה, וזהו ותבאש הארץ ולא הבתים והחצרות והשדות, ולכן כתיב כאן ויצעק יותר מבכל מקום, כי הוצרך לצעוק ביותר כיון שהוא ביקש יותר מפרעה):
וימותו מן הבתים ומן וגו', אבל מן התנורים לא מתו רק סרו מפני שמסרו עצמן על קידוש ה' כדאמרינן שנשאו חנניא מישאל ועזריא ק"ו מהם, ומה שבצפרדעים מתו ובערוב לא מתו כדכתיב ויסר הערוב, משום דהתם לא נבראו לכך רק של כבר באו ונקבצו כדכתיב הנני משליח בך וגו' ולא הוצרך רק להחזירם למקומם. אבל הצפרדעים נבראו לזה יותר כדכתיב ושרץ היאור צפרדעים, לא רצה להחזירם ליאור, אורליינ"ש:
והך את עפר וגו', מה שהשלישית היתה תמיד בלי התראה, מפני שאמרו מי שלקה ושנה מכניסין אותו לכיפה וכו', ומה שחזר להתרות אח"כ באחרות מפני שכ"א מסימני דצ"ך עד"ש באח"ב היו באין ממיוחד להם, אלו מהש"י ואלו ממשה וכו', וכל סימן הוא ענין וגדר אחר, גם בסגנון אחר וממקום אחר, אלו מהארץ, ואלו מעל הארץ וכיוצא:
והפליתי ביום ההוא, בשאר המכות לא כתיב כן משום שאינם ראוים לבא מעיר לעיר ממדינה למדינה כגון כנים וצפרדעים אף שהם בעלי חיים, לכן לא הוצרך הפלאה, לאפוקי ערוב שדרכם לבא לכן הי' צריך הפלאה, וכן בדבר, מהר"ר שמשון:
וימת כל מקנה מצרים, כלומר כל שמתו היו של מצרים, וממקנה בנ"י לא מת א', אבל לא שמתו כל מקניהם של מצרים שהרי כתיב לקמן הירא את דבר ה' הניס וגו', ותימה למה לא כתיב בדבר הירא את דבר ה' וגו' כבברד, שהרי לא היתה הגזירה רק על המקנה שבשדה, וי"ל דלא צריך דמכיון שהאמינו בגזרה חדשה חמורה ותמוה כברד, כ"ש שהאמינו בקלה ונהוגה, בדבר, ופשיטא שהניסו, אורליינ"ש:
שלח העז וגו', וא"ת למה לא אמר כן בדבר, וי"ל דא"כ לא הי' מקום להביא המכה כלל מכיון שיאספו המקנה הביתה, אבל בברד נשארה המכה על אילנות וזרעים, הר"ר שמואל:
ועי"ל שלא היתה גזרת הדבר אלא על המקנה לא על בני אדם, ואולי בהביאם המקנה הביתה ידבק הדבר בב"א ויהי' זה טובה דאתיא לידי רעה גדולה ממנה יותר מה שאין שייך כן בברד:
את כל מגפותי, פירש"י למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה וכו' אמר מהר"ר אברהם שראה בפירש"י בכת"י שכתב מכה מיתת הבכורות, ולא כפי' מהר"ר משה שרוצה לפרש ענין ביכור כמו בכיר ולקיש (ע' בגור אריה):
חטאתי הפעם, פי' הפעם הזה מכיר אני שחטאתי באמרי לא ידעתי את ה' כי עכשיו רואה אני כי ה' הוא הצדיק שהזהירני לומר שלח העז להנצל, ולא כן מדת בשר ודם נגד מתנגדו, מהר"ר משה:
ד"א זה הפעם ממש חטאתי, דאלו בשאר מכות לא נזהרתי מפניו שלא ידעתי להזהר, אבל עתה שלימדני איך להזהר חטאתי במה שלא נזהרתי, מהר"ר יעקב:
(ועי"ל כפשוטו, זה הפעם בפרטות חטאתי במה שלא שמעתי לשלחם דכיון שראיתי חסדו וטובו שלמדני להועיל איך להנצל הי' לי להתחרט ולהכנע לאהבה אותו ולעבדו לרוב גדלו), ד"א כיון שאמר הנני שולח את כל מגפותי ולא סרתי למשמעתו ולא חשתי לדבריו בזה חטאתי, מהר"ר אליעזר:
כצאתי את העיר, פי' אף שבשדה יש קולות וברד אלך שמה ולא אתנזק, מהר"ר משה:
כי אפילות הנה, פירש"י פלאי פלאות נעשה להם שלא לקו וקשה מהו הפלא בזה שהרי בטבע לא לקו דהא כתיב והשעורה אביב משמע שאלמלא כן גם הם לא לקו וכן הזרעים ועשבים לא נתקלקלו, וי"ל שהפלא הי' שאף שלא לקו מצד רבותן מ"מ הי"ל להיות נשרפים כדאיתא במי שמתו שתבואה רכה לוקה בשדפון אפילו"ת אותיות פלאו"ת:
הקולות יחדלון וגו', ולא אמר גם בהם שלא יהיו עוד, מפני שלא יחדלו רק עד מתן תורה ושם יהיו עוד אבל הברד כלל לא יהי' עוד:
כי השעורה אביב, וקשה הלא מכת בכורות בניסן היתה וכל מכה ומכה נמשך ענינה בין הכל חודש ימים חשוב לאחורך ותמצא כי מכת הברד היתה בטבת ואיך הי' אז אביב, אף בא"י שהיא קלה לבכר פירותי' מכל הארצות בטורח גדול מצאו שעורים בט"ו בניסן למנחת העומר, וי"ל דלזרעים ארץ מצרים בכרה קלה מא"י, וא"י לפירות האילן יותר כדכתיב כגן ה' כלומר באילנות כארץ מצרים לזרעים:
סליקא לה פרשת וארא, ברוך שהדורות מראש קרא: