Paaneach Raza, Vayera

ובעזר עמי' שרי נהורא, נתחיל סדר וירא:

ויר"א אלי"ו הנגל"ה אלי"ו בכבו"ד המיל"ה, לוי:

(ויר"א אלי"ו ה' באלונ"י ממר"א, בגימט' דיו"ם ג' למיל"ה הי"ה וב"א הקב"ה ושא"ל ב"ו, כמאמר ר' חמא בר חנינא ברש"י:

באלונ"י ממר"א, בגימט' בביקו"ר החול"ה):

ד"א ויר"א, בגימט' רז"י, כלומר שגלה לו אז רזי תורה ורזי עולם זהו אליו, שאליו בפרטות גילה רזא, כענין סוד ה' ליראיו:

באלוני ממרא, פירש"י הוא שנתן לו עצה על המילה, ותימה וכי הי"ל ליטול עצה על מה שציוהו הש"י, וי"ל ששאל לו באיזה אבר, או אם לעשות ביום או בלילה, או אם למעלה או מהצד או לנסותו בא:

יש"ב פת"ח האה"ל, בגימט' להכני"ס א"ת האורחי"ם "פתח "האהל "ר"ת פה ובגימט' מיל"ה, להורות כי הנימול יש לו פה נגד מדה"ד לנצחה, וזהו כחום היום, חום הרבה המורה על מדה"ד ואש של גיהנם:

כחו"ם היו"ם, בגימט' הו"י גיהנ"ם לומר כי עתיד אברהם לישב בפתחה של גיהנם ואין מניח ליכנס כל הנימול רק מעלהו מיד, חוץ מהבא על הנכרית דממשכה ערלתי' לא מבשקר לי' כדאיתא בפ' הזהב ושאר מקומות, (ולהורות שזה החום הוא הוא שהש"י הוציא חמה מנרתיקה כמו שלעתיד יוציאה מנרתיקה להיות גיהנם לרשעים כאשר דרשו מפ' וליהט אותם היום הבא, ולכן גם כאן כתיב היום בה"א ידועה לרמז על היום דהתם):

כחם היום, חסר וי"ו, לומר שאחר ו' שעות על היום היה כמחז"ל שבחצי היום באו:

והנה ג' אנשים, פירש"י א' לרפאות את אברהם, ותימה דבפ"ק דב"ב אמרו מרגלית אחת היתה תלוי' בצוארו של א"א שכל חולה שרואה אותה מיד נתרפא וכו' ולמה א"כ הוא לא נתרפא ממנה (וי"ל דאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ועוד דהוא ית' רצה שלא יתרפא כ"א ע"י רפאל לכבודו, והן אמת כי הדברים ההם אינם כפשוטן, אלא שר"ל על לשונו לשון הזהב לשון חכמים מרפא אשר בה סיפר נפלאות הש"י לבריות והודיען מציאותו וגדלו וכל חלי הדעת ונבוך האמונה שרואה אותה מתרפא ומתקרב בה תחת כנפי שכינה ככתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן, ולכן אמרו עוד שם וכשמת תלאה בגלגל החמה, כענין השמים מספרים כבוד אל וגו' ולשמש שם אהל בהם וגו' ואין נסתר מחמתו, וכתיב כי אראה שמיך וגו'):

אל נא תעבור, וקשה והלא שנים מהם בלא"ה הוצרכו לעמוד שם, מיכאל לבשר את שרה ורפאל לרפאותו, וי"ל דאה"נ שלא דיבר אלא כנגד גבריאל שהלך להפך סדום, ולכן אמר תעבור בלשון יחיד:

ואקחה פת לחם, רמז שבעה"ב בוצע, ר' יוסף כהן:

כן תעשה כאשר דברת, פי' הר"ר בכור שור שתקח פת לחם אפויי' כי נחוצים אנחנו לשליחתינו לא נוכל לעכב, רק שהוא אמר מעט ועשה הרבה, גן:

וא"ל הבק"ר בגימט' למער"ה, רמז למ"ש במדרש שהי' הבקר בורח מלפניו למערה אחת ורץ אחריו ובא במערה עד חברון וראה את אדם וחוה שוכבין בה ואז נתאוה למערה:

ויקח חמאה וחלב וגו' פירש"י ולחם לא הביא לפי שפירסה שרה נדה, וקשה הלא כתיב בסמוך חדל להיות לשרה וגו', וי"ל דה"פ חדל להיות לשרה אורח כנשים זקנות דאיירי בי' קרא באמרו זקנים באים בימים כלומר דאלו שאר זקנות אין רואות עוד ואלו היא ראתה שפירסה נדה בו ביום ושיעור הכתוב הוא כך ואברהם ושרה זקנים וגו' ואעפ"כ חדל וגו' והדרך האמתי הוא זה (ויתיישב ג"כ מה שאמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה בלשון עבר תהי' לי עדנה מבע"ל שהרי דברי תימה הם אלו לה שנתפלאה ולא האמינה כי יחזרו לה נעורים, ועוד למה באמת תמהה על כך הלא כבר פירסה נדה בו ביום אלא שאמרה אין ממש בדבר מטעם אחרי בלותי היתה לי עדנה כלומר העדנה שהיתה לי היום הזה הוא אחרי זקנתי וכיון ששהיתי כ"כ זמן רב משעה שפסק ממני עידן וסת וזקנתי מאד אף שכבר חזר לי והיתה לי עדנה היום מקרה הוא ואין בזה כלום, ועוד ואדוני זקן שגם מצדו יבצר שתלאה המניעה בזקנת שניהם וזהו ואדוני זקן בוי"ו, וזהו ג"כ זקנים באים בימים הכל בלשון רבים על שניהם, והנה יאמר הכתוב לפ"ז חדל להיות לשרה כבר זמן רב קודם פריסת נדה של היום ההוא אורח כנשים לכן ותצחק שרה וגו'):

ויאמרו אליו אי' שרה וגו' פירש"י נקוד על אי"ו שבאליו ששאלו ג"כ לשרה איה אברהם, ויש לפקפק איך יהי' א"כ המשך משמעות הפסוק לפ"ז, וי"ל שאות ל' הנשאר ממלת אי"ו שים אותה תוך מלת אי"ה ויהי' אלי"ה כלומר ויאמרו איו אליה, וא"ת אין שואלין בשלום אשה אפי' ע"י בעלה, וי"ל דמלאכים שאין בהם יצה"ר שאני (ואין זה יישוב כלל שהרי הם באו בדמות אנשים והוצרך לנהוג כדיני אדם, אלא י"ל דפי' אין שואלין וכו' הוא לשלוח לה דברי שלום וריעות לומר אמור לה בשמי שלום עלי' וכיוצא כענין שאלת שלום בכ"מ שר"ל שלום עליך, ועוד ע' תירוץ נכון בתוס' פ' השוכר את הפועלים), עוד כתב רש"י כ"מ שהכתב רבה וכו' וקשה א"כ הי"ל לנקוד כאן אות ל' לבד והי' נדרש הכתב שהוא אי"ו כמו עתה שהנקודה הוא איו, וי"ל דה"פ כ"מ שהכתב רבה אתה דורש גם הכתב, הנקודה דרשינן ג"כ עכ"פ לפי דרש הכתב ההוא עצמו וכאן א"א, לאפוקי אם הנקודה רבה דרשינן הנקודה לבדה, וא"צ ליישב גם הכתב לדרוש זה עצמו, והשתא אתא הכא שפיר למדרש אי"ו ע"פ הנקודה (ולי נראה לפרש דתמיד דרש הנקודה טפל ומשמעות הכתב עיקר כיון שנכתב בתורה כן ולא נכתב כמשמעת הנקודה של עכשיו לכן נקוד על אי"ו שהוא השאלה לאשה שזה עשו טפלה, והעיקר מה ששאלו אליו איה שרה, ונ"מ כדי שנלמד הדרך ארץ בזה האופן דוקא שבמקרה וטפלה ישאל לאשה על האיש, ולא ירבה שיחה עם האשה, דעכ"פ שאלת המלאכים דהכא לא הי' אלא כדי ליכנס בדברים כדפרש"י גבי אדם ובלעם, דאטו המלאכים לא ידעו היכן היא ובאשה אסור ליכנס עמה בדברים, ואלו היתה הל' נקודה הי' משמעת אליו איה שרה טפל שהוא משמעת הנקודה, ודרש איו עיקר שבאו ליכנס עמה בדברים, וזה אינו דאסור כנזכר):

שוב אשוב וגו', במלאכים יתכן לומר כן דאין מיתה ביניהם לחוש דלמא לא ישוב אבל אלישע לא אמר אל השונמית רק כעת חי' לבד דקאי על השונמית כמו כאן דלא קאי כי אם על אברהם ושרה וכתרגומו כעידן דאתון קיימין אבל שוב אשוב דקאי על עצמו לא אמר דשמא ימות ולא ישוב, מוהר"ר משה:

חדל להיות "לשרה, ר"ת חל"ל ובגימט' ניד"ה עם המלה, [כי אין טומאה] כי אם בבוא הדם מן המקור:

ותצחק שרה וגו', אף אם נודה דויפול על פניו ויצחק הכתוב באברהם פ' לך לך הוא ג"כ לשון צחוק והיתול אעפ"כ לא קשיא למה הקפיד על צחוק שלה יותר, דבדידה כתיב לאמר וכל לאמר לאחרים הוא, שלגלגה לאחרים דהיינו נגד שכנותי', ובאברהם כתיב ויאמר בלבו הלבן מאה וגו', מהר"ר משה:

ואדוני זקן, ולא תמהה על זקנת עצמה דכבר חזרו לה וסת בו ביום וזהו אחרי בלותי היתה לי עדנה בניחותא, לא דרך תמי', שאמרה מצדי כבר אינו נמנע, אבל מצד אדוני זקן הוא נמנע גמור, ולכן ג"כ אין להקשות איך למדו מכאן שמותר לשנות מפני השלום הלא אין כאן שינוי שהרי תלאה הדבר גם בזקנת עצמה באמרה אחרי בלותי וגו', אלא שאמרה זה שלא בדרך תימה, (וכבר פירשתי אני בסמוך שבאמת דברה כמתמיה מצד שניהם, והוא פי' מסכים ודאי עם המשך הפסוקים ולשונותיהם המדויקים, ואפ"ה שפיר למדו חז"ל ממאמר השי"ת שמותר לשנות דודאי שינוי הוא זה שאמר שלא תלאה התמי' כ"א בזקנת עצמה לבד וק"ל):

האף תספה ולא תשא למקום, פי' ר"י חסיד, למה זה תכלה את העיר באופן שיהא הצדיק נספה עם הרשע ועל הרשעים אינני חש רק שלא להפך את העיר כדי להניח את הצדיקים, וזהו לא תשא למקום דייקא את המקום תניח ונפש החוטאת היא תמות אבל בודאי אם אין בהם אפי' י' צדיקים כשיעור הבקשה האחרונה, אף הקרקע אין ראוי' להנצל:

וישקיפו על פני סדום, פירש"י כל השקפה לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שהוא לטובה, ותימה הא איכא וצדק משמים נשקף, (ויש לתמוה על המתמיה הזה למה לא תמה עוד על כי השקיף ממרום קדשו, תהילים ק״ב:כ׳, ועל הנשקפה כמו שחר דשיר השירים ועל עד ישקיף וירא דמגילת קינות, אבל באמת מארבעתן ל"ק וכולהו בחדא מחתא מחתינהו רש"י ז"ל, דכבר כתב בטעם השקיפה ממעון קדשך דהוי לטובה משום דגדול כח הצדקה שמהפכה מדת רוגז לרחמים וא"כ ה"נ וצדק משמים נשקף כמשמעו וכן דרשו צדק אומר יברא כי כולו צדקות, וכן כי השקיף ממרום קדשו דמיירי כל המזמור בשיבת ציון אשר עלי' נאמר ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה וכן מי זאת הנשקפה כמו שחר דמיירי בבהמ"ק כפירש"י שם, ובלא"ה מלת נשקף האמור על מקום מה לא קשיא כלל כמו ונשקפה על פני הישימון הנשקף על פני הישימון הנשקף על גיא הצבעים דכאלה לא שייך לא לטוב ולא לרעה רק שאומר שהמקום ההוא גבוה ונראה למרחוק, ועד ישקיף וירא ה' קאי נמי על הגאולה שתהי' בדרך ושבי' בצדקה כנ"ל, וא"כ בהאי חוץ דכתב רש"י נכלל כולם דזיל בתר טעמא):

ויבאו שני המלאכים סדומה, פירש"י אצל לוט קראן מלאכים, וקשה הא כתיב ויאמרו האנשים אל לוט וגו', וי"ל שר"ל ויאמרו אותן שקראום אנשי העיר אנשים ככתוב לפני זה איה האנשים אשר באו אליך, אבל הכתוב עצמו לא קראן אנשים, וכן לוט לא קראן אנשים אלא לפי דברי אנשי העיר, וכן מוכח הלשון שאמר רק לאנשים האל אל תעשו דבר, האל ל"ל, אלא כלומר האל שהזכרתם אתם אותם בשם אנשים אבל אני אינני קורא להם כן, וכן ל"ק ממ"ש אח"כ וישלחו האנשים את ידם וגו', ויאמרו האנשים אל לוט עוד מי לך וגו', דהכל מוסב אקריאת אנשי העיר (באמת א"צ לזה הדוחק, דקרא לא הקפיד להזכירם תמיד מלאכים, רק שבא לו הרמז רק פ"א):

שני המלאכים משום שאין מלאך א' עושה ב' שליחות והרי הי' כאן צורך להפך ולהציל וטעם הדבר מפני שאין עניות במקום עשירות:

ולוט יושב בשער סדום, סמוך לשער במקום צנוע להרחיק משכנות הרשעים וכן משמע לשון ויאהל עד סדום, עד דייקא, ולכן נמי אין לתמוה איך הי' דר לוט אצלם ולא ירא מאנשי סדום אשר הכיר במעשיהם שגזרו שלא להכניס שום אורח:

לא כי ברחוב נלין פי' לא בביתך כי אם בבית אברהם הפתוח לרוחה כרחוב:

אשר לא ידעו איש וקשה אשר לא ידע איש אותם מבע"ל כדכתיב ואיש לא ידעה, וכן בכ"מ, וי"ל דבבנות לוט הי' הפך מהנהוג שהם ידעו אותו, דאלו גבי' כתיב ולא ידע וגו', וכן מתיישב בבנות מדין דכתיב וכל אשה יודעת איש שהפקירו עצמן וכו', ג"ן:

הכו בסנורים, אע"פ שאין מלאך א' עושה ב' שליחות, זה בכלל הצלת לוט ולצרכו הוא:

אל תבט אחריך, כלומר נוסו מהר מבלי עכבה כלל פן ידבק בכם הענן שהי' מלא גפרית ואש ומלח, כי אנשי סדום לקו במלח, על שהרשיעו ואמרו כבר נשבע שלא להביא מבול ואמר הקב"ה מבול מים איני מביא אבל מבול מלח אני מביא, מבו"ל בגימט' מל"ח, רי"ח, ולכך ותבט אשתו אחריו ותהי נציב מלח, (ואולי זהו ואל תבט אחריך, שאל תהרהר על אחריך שאיך יהפך אותם השי"ת הלא נשבע, או אחריך כינוי כלפי מעלה כאלו אמר אחריו ית',) ולכן מפני ותבט אשתו אחריו ותהי במדה כנגד מדה נציב מלח כפורענותם:

וה' המטיר וגו', פירש"י כ"מ שנאמר וה' הוא ובית דינו ותימה הא כתיב וה' שמים עשה, וי"ל שנמלך בנפשות צדיקים הם היו אז בית דינו קודם שנבראו המלאכים, (ולא נראה דהתם ידבר בשמים שנעשים מתפלות, כי אמרו במדרש שהרקיע נברא מהם מעל ראש ממ"ה ית' לעטרה כי מזמור צ"ו הזה כולו ידבר מענין נתינת שיר ושבח להקב"ה בתפלה והודי' וזהו הוא ובית דינו כי המלאכי' הממונים להביא תפלתן של ישראל לפניו ית' ואשר יכתירום בראשו הם המסייעים בבריאת שמים אלה):

כי ירא לשבת בצוער, פירוש יחידי כי אנשי העיר כשראו האש כסבורים היו שהוא מעשה שונאים המתלחמים על סדום ועמורה ויצאו כולם כקטן כגדול שמה לעזור מעיר ונשרפו כולם כמותם:

ואיש אין בארץ וגו', וקשה וכי סבורים היו שמתו כל בני עולם וי"ל שחששו שאין מי שיאות להתחתן בם בהיותם באים מסדום שהכל יאמרו הבדלו מעדה הרעה, וזהו ואין איש בארץ לבא עלינו דודאי הרבה ב"א יש אבל לבא עלינו אין איש בארץ, (וזה לבוא מלא בוי"ו, ר"ל לביאה מלאה ושלימה כלומר דרך חיתון ואישות אין מי שיחפוץ בם דאלו דרך זנות וביאת הפקר פשיטא שאינו חושש מלבא עלי' תהי' מי שתהי', אלא שאמרו שלא ימצאו מנוחה אשה בית אישה קבוע מטעם הנזכר וזהו ואיש אין בארץ ואדם אין בארץ לא נאמר וזהו כדרך כל הארץ:

ותהרין וגו', פירש"י הוציאו ערותן לחוץ פי' בתוליהן דזהו ערות אשה מלשון מערה שהן מערין ומחברין הפתח באופן שלא תהי' פתוחה ומלשון עירוי שעומדין לערות אותן ולהשירן שלא נבראו לקיום, מרבי:

ויסע משם אברהם וגו', פירש"י כשראה שחרבו הכרכים וכו', ד"א להתרחק מלוט שיצא עליו שם רע וכו', משמע לפירושים אלו דבשעת קלקול בנות לוט עדיין שרה קיימת, ומעשה אבימלך אח"כ הי', ותימה דבחלק [ק"ט ע"ב] אמרו שבא אליעזר עבד אברהם לסדום, ואמרו לו עלה למטה כמנהגם הרע לאורחים ואמר להם משעה שמתה גבירתי נדרתי שלא לשכב במטה וכו' וי"ל דאינו ר"ל לסדום ממש אלא לצוער שנהגו ג"כ מעשה סדום אלא שלא נתמלאה סאתם כפירש"י מהמדרש על הלא מצער הוא, מהר"ר אהרן צרפתי:

והיא גם היא אמרה אחי הוא, כלומר בדקתי בכל יכולתי, ולכך רק הוכיחו הקב"ה אבל פרעה שלא בדק כלום נגעו לאלתר:

ויהי כאשר התעו אותי אלקים, פי' אלהים אחרים שבבית אבא הם התעו אותי כי אחר שמאס באלילים והלך אחר הקב"ה הוכרח לברוח אנה ואנה כתועה וטועה בדרך:

הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים וגו', פי' אילו עתה נתתי כסף הי' הדבר מכוסה וסמוי מעין כל אשר אתך ולא היו הבריות יודעין מזה, ועדיין היו אומרים ודאי נתעלל בה ואח"כ שלחה ריקם אבל אחר שנתתי צאן ובקר דבר המורגש ומוחש הרי הוא מוכח ומפורסם לכל שהוצרכתי לפייסך ולהשיבך בע"כ ע"י נס, זהו ואת כל ונוכחת, או י"ל ואת כל מוסב ג"כ אדלעיל וכנזכר, כלומר הי' הדבר מכוסה מעיני אשר אתך ומעין כל באי עולם, ונוכחת, כלומר ראה להזהר מכאן ולהבא וליקח מזה תוכחה ומוסר מלקרותו עוד אח פן תכשל:

וה' פקד את שרה וגו', בשלהי החובל דרשו מזה שהמבקש רחמים על חבירו והוא צריך וכו', שהרי מיד אחר ויתפלל אברהם וגו' כתיב וה' פקד וגו' כאשר אמר, מהו כאשר אמר, כאשר אמר אברהם אל אבימלך, ואמר פקד בלשון עבר, כלומר כבר תחלה פקד את שרה, מדלא כתיב ויפקוד, וקשה לר"י מנ"ל הלא כבר זמן רב מפסח שלפניו הובטח מאתו ית' על ההריון, (ויש לומר דמדסמכו לכאן מוכרח שרצה להורות שאף אם לא הי' מובטח כבר הי' הדבר מחויב ומסוגל עתה ממה שהתפלל על אבימלך, או שהורה לנו זה בייתור דכאשר אמר או בלשון עבר דהוא פקד):

וה' פקד, בשרה כתיב פקידה וברחל זכירה ובחנה פעמים פקידה ופעמים זכירה, משום דשרה כבר היתה זקנה ונתחדש בה וסת דרך נס יתכן בה לשון פקידה הנופל על דם נדות כאמרם ז"ל מפקידה לפקידה, וזהו וה' פקד דמה בפעל נסיי הי' הפקידה, וברחל שהיתה בחירה אמר לשון זכירה בעלמא, ואלו בחנה שמתחלה במעשה שלה היתה בחירה כתיב שם לשון זכירה, ולבסוף כשילדה עוד הזקינה אמר לשון פקידה:

ביצח"ק בגימט' רד"ו לומר כי משנולד יצחק הותחל חשבון ת' שנה, באופן שעי"כ לא נשתעבדו כ"א רד"ו:

ביצחק יקרא וגו', בירושלמי רפ"ג דנדרים אמרו ב' יצחק, בי"ת תרי, הבן של יצחק שעתיד לנחול תרי עולמות דהיינו יעקב, הוא יקרא לך זרע, ד"א ב' יצחק, בן שני של יצחק, רי"ח:

(ד"א ביצחק הבן הדבוק עם יצחק, שיעקב הי' יושב אהלים עם יצחק תמיד משא"כ עשו שהי' איש שדה, וזה שבתו הבית מעט, וכבר לנו עוד בזה דברים רבים ונכבדים יאריך בהם הספור כאן):

ותלך ותתע, פירש"י שחזרה לגלולי בית אבי', וקשה הא כתיב ושמה קטורה ודרשינן זו הגר שמעשי' נאים כקטורת, וי"ל שאח"כ עשתה תשובה, ד"א ותלך ותתע וגו' ויכלו המים וגו', פי' שאברהם נתן לה מים די ספוק רק שמפני ותתע שלא הלכה דרך ישר זה גרם לה שכלו המים, הר"ר שמואל מפליז"א:

הרחק כמטחוי קשת, פי' ר"י חסיד שאמרה לבנה נבקש אני ואתה אולי נמצא מים ובלבד שלא נרחיק זמ"ז רק כמטחוי קשת, ואם אמצא אני אורה חץ לנגדך לסימן וכן אתה, ולכך כשאמר המלאך באשר הוא שם הבינה אז כי שם אצלו תמצא, מיד חפשה שם אצלו, ויפקח אלקים וגו':

ד"א הרחק כמטחוי קשת שהרחיקה כזה מאימה פן יורה בהחץ בכעסו:

וישמע אלקים את קול וגו', פירש"י מכאן שיפה תפלת חולה על עצמו וכו', וקשה והרי אין חבוש מתיר עצמו וכו' וי"ל תפלה שאני:

באשר הוא שם, פירש"י אמר הקב"ה עכשיו מה הוא וכו' אמרו לו צדיק וכו', ותימה הא אמרינן לעיל שיצא לתרבות רעה, וע"ק והרי בן סורר נהרג ע"ש סופו וי"ל בקושיא השנית הזה גם סופו להיות צדיק רק שזרעו יחטא ובן סורר ומורה סופו לחטוא בעצמו, והר"ר ליפוצא תירץ כי בידי שמים אין דנין ע"ש סופו כי יהי' סיפק בידו ית' גם לבסוף לדונו, אבל בידי אדם דנין ע"ש סופו דשמא לבסוף לא יהי' סיפק בידם, ועל הקושיא הראשונה י"ל דבאמת יצא כבר לתרבות רעה וכהוראת לשון מצחק שהוא לשון ע"ז וש"ד, אלא דבאשר הוא שם, ר"ל שלפי שניו של עתה איננו בר עונשים, ואעפ"כ אתי לשון רש"י שפיר, שכתב לפי מעשים שעושה עכשיו, דכל המעשים שעושה עכשיו אינו ראוי ליענש עליהם, ובזה עצמו מיושבת גם השני', דלכן נמי אין שייך לדונו ע"ש סופו, דאל"כ אין לדבר סוף, שצריך לענוש כל שאינו בר עונשין ע"ש סופו, לאפוקי בן סורר בשבא כבר לידי עונשין של ב"ד מיירי ע"כ:

שבע כבשות תקח, דוקא ז' כדי להפיל לשון על לשון שבועה, ודוקא בהמות ונקבות כי אותן רגילין לקיימן לגדל ולדות ויהי' תמיד עדות הבאר נזכר על ידיהן וע"י זרעיהן כשמוליכין אותן מהבאר אומרים אלו של אברהם הן וזוכרין שהוא חפר את הבאר, לאפוקי חפץ אחר אין הדבר נזכר עי"כ, וגם זכרים אולי ישחטום ולא יקיימום:

כבשת חסר כתיב, כי לא יפה עשה לכרות ברית עם עכו"ם, הר"ר אליעזר:

והאלהים נסה וגו', הקשה אביו של הרי"ח, הלא מגיד הוא ית' מראשית אחרית ומה צורך לו בנסיון, הלא גלוי וידוע לפניו שיעמוד בנסיון ותירץ דאין הנסיון אלא בשביל המלאכים המקטרגים על רוב השפע שהשפיע הוא ית' לאברהם, לכן כתיב אח"כ בדברי המלאך כי עתה ידעתי וגו' עתה ולא מקודם:

והאלהים נסה, פירשב"ם נסה לשון קנטור כמו מסה ומריבה, מה תנסון את ה' ודומיהן, כלומר על שכרת ברית עם אבימלך אשר לא כדת בעיניו ית', כי מן הזרע בירך ה' שניתן לו לק' שנה כרת ברית לזרע כנען הארור, ולכך אמר והעלהו שם, לא והקריבהו שלא נתכוין מתחלה רק לקנטרו ולצערו, כאלו הי' מכוין שישחט ולא יתקיים הברית שכרת עם העכו"ם, ומ"מ עשה אברהם כאשר ציוהו, ובאמת דבר ה' יקום לעולם, שבדיבורו וכונתו להעלאה לחוד כן נעשה, וכן הי', ונסתייע הרשב"ם ממה שיש במדרש שאמר הקב"ה לאברהם מן הזרע שנתתי לך וברכתיו באת בברית עם פלשתים זרע הארורים ולהעמית עמו, דע שיהרגו מבניך ז' צדיקים וכו':

לך לך אל ארץ וגו', לשון נסיון הראשון לך לך מארצך, להורות שהי' לבו תמים באחרון כבראשון:

אל ארץ המורי', ע"ש המור הגדל שם שנאמר אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה:

א"ל אר"ץ המורי"ה, בגימט' בירושל"ם:

שבו לכם פה עם החמור, ודרשו עם הדומה לחמור, וקשה הרי אליעזר וישמעאל היו, וישמעאל לאו עבד הוה, וי"ל דבן שפחת שרה הי' וכתיב האשה וילדי' תהי' לאדוני':

ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה, תימה מה לו לשקר ונשובה בלשון רבים מדברים בעדם והרי כסבור הי' שיצחק לא ישוב עמו, וי"ל דה"פ, דבלשון תמי' קאמר להו כלומר, וכי סבורים אתם שבדרך טיול ושחוק נלכה אני והנער באופן שנשובה כפשוטו עד שאתם מתדבקים בנו תמיד להלוך אחרינו, אין הדבר כן, כי יש ענין גדול, דבר סתר לנו מה שלא שיערתם אתם, לכו שבו לכם פה, ומזה הרגיש יצחק קצת ואמר אי' השה לעולה, פי' רי"ח:

ויבקע עצי עולה, וא"ת ביקוע זה למה, ותו מה שדרשו שטעונה שחיטת קדשים כלי מויקח את המאכלת, כי גמר מויבקע עצי עולה, וי"ל שהיו העצים מתליעים, ומפני כך ג"כ לא מילף מיני' דטעון כלי בכ"מ, דהכא משום שהתליעו הוא:

ויקח את המאכלת, הפך ידו וראה שאין בה מאכלת, זהו וישלח אברהם את ידו ויקח וגו', שהפך ידו וביקש ליקח ולא מצא אמר שמא אינני כדאי להקריבו ונצטער הרבה, ביקש לחנקו בידו, זהו שנאמר אל תשלח ידך אל הנער (ולכך הוצרך המלאך לומר שנית אל תשלח ידך ואל תעש לו מאומה, כי אל תשלח ידך אצטריך להורות כנז' שבקש לחנקו בידו מפני שלא מצא המאכלת בידו, ואלו לא נכתב אלא הוא הוי משמע ידך הוא דלא תשלח אבל ליהדר בתר סכין ולשחטו לכן הוצרך גם ואל תעש לו מאומה):

ה' יראה, נקרא יראה ונקרא שלם לכן נקרא ירושלם כמספר שניהם גם יחד, (ומה שנקרא באמת יראה ושלם שניהם עולים בקנה א', כי שם יראת ה' שלום מצוי' וכמאמר מה נורא המקום הזה כי לשם העבודה והיראה מסוגלה ומיוחדת ושם התפלה והעבודה עולה למעלה שאין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים:

ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים, תימה למה לא ירד אליו למטה כמו בהגר ושרה, וי"ל דהדבר הי' נחוץ כהרף עין שהי' שוחטו (ובעיני גם זה קשה דאטו שלא הי' יכול הקב"ה להקדים שליחות המלאך באופן שיגיע שם קודם השחיטה וכבר גם המלאכים בעצמם זריזים ומהירים בשליחות כהרף עין וכמאמר ר"מ ש"ץ למחזי באנפי עין כות גירי קשתא וכו', אלא שלולא דנפל קל מן שמיא לא הי' אברהם משגיח בו בחשבו שהוא מפעלות המקטריגים ומונעים אותו מלעמוד בנסיון כאשר קרה לו מהשטן כדבריהם ז"ל וכולי האי ואולי גם עתה בקושי האמין למשוך ידו כהאריכו במדרש תנחומא ע"ש):

בי נשבעתי, במדרש אמרו אמר אברהם איני זז מהמזבח עד שתשבע לי וכו' שמא ח"ו איני שומע לך אם תנסני ואבדתי כל שיגעתי, א"ל הקב"ה אין יסורים ונסיונות קשים ראוים לבא עליך כעל איוב, זהו א"כ שנסמך לכאן את עוץ בכורו ע"ש איש הי' בארץ עוץ וגו', (ב"י נשבעת"י בגימט' כבקשת"ך):

ויהי אחרי הדברים האלה, פירש"י אחר העקדה שהי' אברהם מהרהר ואומר אלו הי' בני שחוט כבר הי' הולך בלי בנים הי"ל להשיאו וכו', והקשה אביו של הג"ן והא קי"ל אחר סמוך אחרי מופלג ואיך יהי' א"כ כאן אחרי סמוך על מעשה העקדה וי"ל דה"ק בכ"מ הוי אחר סמוך אבל אחרי יכול להיות סמוך או מופלג, ג"ן:

ושמה ראומה, תימה הרי אמרו ז"ל צדיקים שמותיהם קודם להם, ורשעים הם קודמים לשמותיהם, וזו היתה רשעה ושמה קודם לה, וי"ל דלא אמרו כי אם בסתמא לא במקום שהענין מוכיח שהרי כתיב איוב שמו, שהוא קודם לשמו כברשעים, וכתיב תם וישר וגו', אלא במקום שמעשיו ועניניו מפורשים אין קפידא, וה"נ הרי רשעתה מוכח בענין, באמרו ותלד גם היא את טבח וגו' ואמרו בזה כולן לשון מרדות הן, טבח, טבחון וכו' (פי' ומתוך שילדה רשעים ומורדים כאלה ניכר וידוע גם רשעתה, כמשל הדיוט שהפרי ידמה לגזעו, והגזע לפריו, והוא הוא הרמז באמרו ושמה ראומה ותלד גם היא וגו', יאמר רא"ו מ"ה, כלומר ראו מה הוא מעשי', ומזה תדעו ותלד גם היא, כלומר שמזה יש להבין תולדותי' וכן להפך, רא"ו מ"ה ותל"ד, כלומר ראו תולדותי' מה הם, בזה נודע גם היא, כלומר מה שהיא בעצמה, כי הא'דם יוליד בדומה, ולשני הדרכים האלה מפרש שמות תולדותי' שכולם לשון מרדות הם, וסמוך לי' ויהיו חיי שרה, שבשבילם כלו וספו חיי שרה כי הצדיקים נאספים מפני הרשעים ומעשיהם, ועוד ירמוז ושמה ראומה, על עצמה לומר ראו מה שמה ותדעו מה היא ומעשי' כי שמה ראומה, שם הנקבה מלשון ראם, שהוא שם וכינוי לשדים כאמרם ז"ל כתועפות ראם לו, כלומר כאלו היתה שדית ולילית מזקת לעולם, ותכלית הכתוב בשם ותולדת הסדרה הזאת שבאו להבדיל בין זרעה ובין זרע רבקה הכשרה: