ובעזר את יראיו רוצה, נתחיל סדר יצא:
ויצא יעקב, פרשה זו סתומה מפני שהי' צריך להדר אחר אשה ולעבוד זולתו מה שלא נאה לכמותו, שמהדרין ומביאין אחריו בית והון ואשה משכלת למדריגתו, לוי:
ד"א מפני שהי' צריך לברוח כדכתיב ויברח יעקב וגו':
ויצא' יעקב' מבאר' שבע' ס"ת ארב"ע לומר שסוף יציאתו זאת לישא ד' נשים, (ואותיות ארבע לא באו כסדרן בס"ת אלו, לומר בערבוב נשאן, דהיינו רחל שהיתה ראוי' לו איחרה לו לקוחין, וכן אח"כ השפחות בהיפוך, תחלה שפחת רחל הנשואה באחרונה ואח"כ שפחת לאה הנשואה ראשונה, וכל אלה רמוז כאן באשר עיקר יציאתו זאת היתה לתכלית נשיאת אשה, וכרמוז בסמיכות לו לאשה ויצא וגו'):
יעקב" מבאר" שבע", ס"ת אותיות עב"ר שמבאר שבע הלך ונטמן בבית עבר, ולא הלך לחרן מיד, לוי:
ויל"ך בגימט' ב"ו ביו"ם, שקפצה לו הארץ ובא לחרן לשעה:
ויקח מאבני המקום, מאבנים שנעקד עליהם יצחק שזהו המקום המיוחד והידוע, (המקו"ם בגימט' בעקד"ה):
ויפגע במקום, תימה ע"כ תפלת מנחה הוא שהתפלל שהרי הי' בדעתו לחזור קודם שקיעת החמה רק ששקעה עליו אח"כ פתאום כדאמרינן בחולין כד צלי יהיב דעתי' למיהדר וכו', דאל"כ לא התפלל אותו היום תפלת מנחה כלל, וא"כ איך אמרו חז"ל מכאן שהוא תיקן ערבית, הר"ר יעקב, והג"ן הקשה איפכא דכיון שהפקיעו חז"ל מכאן דיעקב תקן ערבית א"כ הי' לנו להתפלל אותה קודם שקיעת החמה כאשר התפלל הוא, דכאן עדיין הי' היום גדול רק ששקעה לו החמה, וע"ק איך אמרו ז"ל שיצחק תקן תפלת מנחה, הא אמרינן במסכת יומא על תפלת מנחה צלותי' דאברהם אבינו מכי משחרי כותלי וכו', א"כ משמע שאברהם תקנה, וי"ל דאחר שתקנה יצחק התפלל אותה אברהם, א"נ אברהם ודאי כולן קיים שהרי אפי' עירוב תבשילין שמר, רק שלא תקן לב"ב מנחה וערבית קבע עד שבא כ"א ותקן את שלו, ומקום הניח להם להתגדר בו, (ועל קושיית מהר"ר יעקב והג"ן נ"ל לומר דודאי ויפגע במקום כולל תרוייהו מנחה וערבית כ"א בבחינתה, דהיינו בבחי' מה שהי' ראוי להיות היום גדול ושהי' דעתו לחזור, בזה פי' ויפגע למנחה שהתפלל שם מנחה, ובבחי' שקיעת החמה ששקעה עליו פתאום, פי' ויפגע שהתפלל שם ערבית ג"כ, ומ"מ הפיקו מזה שפיר שתקן הוא ערבית, דע"כ צריך לכוין ויפגע שפי' תפלה לאמתת הדבר שנעשה באמת לילה פתאום שהוא הזמן שלא יתכן להתפלל מנחה אז, וצ"ל רק שכלל בו מנחה ג"כ, וזכר לדבר שהרי מה שהכריח לחז"ל לפרש האי ויפגע לשון תפלה ג"כ ולא פירשוהו פגיעה וקפיצת הארץ לחוד, הוא מייתורא דאות היו"ד דכתב ויפגע ולא כתיב ופגע, כמו ופגע בדבשת ופגע ביריחו שמביא רש"י לראי', אלא שרוצה לרמוז בזה פי' תפלה ג"כ המיוחס ליו"ד מלשון יודו לה' חסדו וכדאי' באותיות דר"ע, וא"כ מכיון שזה הכריחם נרמז בזה גם ריבוי התפלות שהרבה בתפלה דהיינו מנחה וערבית גם שניהם, כי היו"ד הוא אות הריבוי כידוע, ועוד זכר לדבר, ויפג"ע במקו"ם ויל"ן ש"ם בגימט' במנח"ה וערבי"ת:
סל"ם, בגימט' ממ"ן ובגימט' ענ"י, לרמז עליה וירידה לעושר ועוני, כענין מה עביד קוב"ה, עביד סולמין, סל"ם, בגימט' קו"ל לומר כי קול הצדיקים בתפלתן הוא הוא הסולם של מלאכים לעלות ולירד בו:
והנ"ה מלאכ"י, אותיות אל"ו הכהני"ם, כעין שפתי כהן וגו' כי מלאך וגו':
עולי"ם ויורדי"ם ב"ו, בגימט' בב"ל, ומד"י, ויו"ן, ורומ"י, כדעת המדרש שהראה לו הגלות אשר בהם גם מלאכי אלקים עולים ויורדים עם השכינה עמה בצרה:
והנה ה' נצב עליו, כנגד וירד ה' על הר סיני, ויאמר אני ה' וגו' כנגד אנכי ה' אלקיך, אכן תימה למה גבי אברהם אמר אביך ולא גבי יצחק, (וי"ל דעתה בא הש"י לייעד לו ייעודים טובים והבטחות גדולות בחסדו וטובו, לכן אצל אברהם אמר אביך לייחס ולהמשיך מדת אברהם שהוא החסד על יעקב, ולא כן אצל יצחק, שלא רצה להמשיך עליו יחוסו אביך מפני שמדתו מדת הפחד והדין):
כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי וגו', יש לך עד שאינו פוסק לעולם:
והשיבותי"ך א"ל האדמ"ה בגימט' ז"ה הו"א בימו"ת המשי"ח:
ויקץ" יעקב" משנתו" ויאמר" ס"ת צבו"ר, מכאן שאין תפלה נשמעת אלא עם הצבור, שהרי לענין התפלה אמר כאן אין זה כי אם בית אלהים:
ויירא ויאמר, וקשה למה נתיירא והלא בשרו בשורה טובה במראה הזה, וי"ל שראה עתה ירושלים בחורבנה, כמ"ש ואולם לוז שם העיר לראשונה והיו בני אדם ניזוקין בבניהם על שהיו דרים במקום קדוש, ויירא ויאמר איך א"כ ישנתי אני כאן, מיד וידר יעקב נדר וגו', רי"ח:
ויצוק שמן על ראשה, וקשה הלא אליפז בן עשו רדף אחריו וגזל ממנו כל אשר לו ומהיכן נטל א"כ השמן, וי"ל דמקלו נשאר לו כדכתיב כי במקלי וגו' והוא הי' חלול שהביאו עמו תמיד מלא שמן שהי"ל להדליק ללמוד תורה:
עשר אעשרנו לך, בפ' נערה למדו מכאן שאל יבזבז יותר מחומש שהרי הוא ב' מעשרות, וקשה למה לא נתן גם מבניו החומש הרי אמר כל אשר תתן לי וגו', דהרי מבניו לא נתן אלא מעשר א' דהיינו שהקדיש את לוי שהוא עשירי למפרע, (וי"ל דהא הוו בהו ד' בכורים מד' אמהות, ובכור אינו חייב במעשר, נשארו רק שמונה לכן נתן א' מחמשה, וג' הנותרים לא הגיעו לחמש לשיתחייבו, ואף כי אפרים ומנשה בכללם הוו כדכתיב כראובן ושמעון יהיו לי, הלא א' מהם הי' ג"כ בכור א"כ עדיין לא נשארו חמשה מחויבים לעשר עד שיחויב להפריש עוד א') אבל קשה הלא הי' כל נדרו כמשמש את הרב ע"מ לקבל פרס, וי"ל דה"ק כשם שאני מקיים נדרי כך תתקיים הבטחתו, או ה"פ אע"פ שהי' אלקים עמדי וכו' ויקיים הבטחתו עכ"פ בודאי מ"מ גם אני אעשה כזאת וכזאת מרצוני:
וילך ארצה בני קדם, תימה למה הלך שמה, ותו הרי לחרן הלך כבר, ועוד הלא כאן כתיב מיד וירא והנה באר בשדה וזה הי' בחרן, וי"ל שכך הי' המעשה, הלך לחרן וחזר להר המורי'. כי יהיב דעתי' למיהדר וכו', ומשם הלך ארצה בני קדם ללמוד בבית שם ועבר שהיו שם כדכתיב בפ' נח ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר ויהי מושבם ממשא הר הקדם וגו', ומכאן עיקר המקרא שלמד בבית שם ועבר י"ד שנים:
שלש"ה עדר"י, בגימט' דהו"א מש"ה ואהר"ן ומרי"ם:
הידעתם את לבן בן נחור, הזכירו ע"ש זקנו ולא ע"ש בתואל אביו, שהזכירו ע"ש שר העיר כי היתה עיר נחור, לוי:
רח"ל בת"ו בא"ה, בגימט' רח"ל ב"ת י"ד:
בת לבן אחי אמו וגו', תימה למה זכר אחי אמו ג"פ בפסוק זה, (ונ"ל כי הראשון וירא את רחל בת לבן, זכר בזה אחי אמו לייחס אחר אמו לרמז כי מיד חשב עלי' לקחתה והרגיש בה שאין לדאוג שלמדה ממעשיהם כמו שלא למדה אמו כדלעיל, ושוב שנית אמר ואת צאן לבן אחי אמו, לומר כי תיכף שת לבו גם לזאת, שיתכן ויאות לו לעשות חיל משם כדכתיב ויצל אלקים את מקנה אביכן וגו' כי בשגם הם של אחי אמו ביותר מסוגלים לו, ע"ד ולחוטא נתן ענין וגו' לתת לטוב לפני האלקים, וכתיב יכין וצדיק ילבש וגו', זהו וירא, שנתן עיניו מיד על נכון בה, ובצאן, מטעמים הנזכר, הרמוזים באמור אחי אמו בכ"א, ועוד בה שלישי' אצל וישק את צאן לבן אחי אמו, לומר כי מצד זה שהם של אחי אמו נתן גם לבו תיכף עליהם לרעותם ולהשקותן ולשמרם מן הגזל משדות אחרים:
אך עצמי ובשרי, אך לשון צעקה וצער שנצטער על שהי' קרובו ולא הי"ל שום ממון וחשש שיהא מוטל עליו:
אך עצמי וגו', כלומר מהראוי הי' שמעשיך שעקבת את אחיך פעמיים ירחקוך והי' לי לדחותך, אך מה אעשה שמ"מ אזכור לך הקורבה שבינינו, ג"ן:
וישב עמו וגו', תימה היאך נכנס יעקב מיד לבית לבן בלי פינוי התרפים והלא אף גמלי אברהם לא רצו ליכנס עד שפינו אותם, וי"ל מפני שרצה לבדוק ברחל ולאה אם הם עובדים אותם ומה מעשיהם, ולכך התחכם לבדוק מהר ולפרוש ממנו, כדכתיב וישב עמו חודש ימים ולא יותר שבזמן מועט הזה ראה והבין כל צרכו:
ועיני לאה רכות, נכתב זה להמליץ על יעקב שלא שאל את רחל הקטנה ליופי כי אם מפני שלאה היו עיניה רכות והרוח קשה לה לעינים שלכן שלח לבן את רחל הקטנה עם הצאן:
אעבדך ברחל בתך הקטנה, כלומר שהבכירה ודאי מוכנת לעשו הבכור, ואל יתפוס עלי שלקחתי גם אשתו המזומנת לו:
ויהיו בעיניו כימים אחדים, תימה כימים ארוכים מבע"ל, דפשיטא דאותן ז' שנים היו בעיניו ארוכים לאהבתו אותה, ובכלותן הוא דשייך לומר שהיו קצרים בעיניו כיון שכבר עברו, (וי"ל דאה"נ דקרא איירי בכלות הז' שנים, וכן משמעות הפסוק למדקדק בו, ועוד אפ"ל פי' באהבתו אותה, כלומר עם כל אהבתו אותה, שאעפ"כ היו בעיניו כימים אחדים, כי לא לדבר אחר כונתו):
וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח וגו', על ביאה ראשונה נאמר, שמתחלה פתח רחמה לטעם זה והיא הוציאה בתוליה כמו שאמרו, אמהות באצבע מיעכו באופן שיהי' ראובן ראשית אונו, אעפ"כ ותעמוד מלדת, מאותו עון שלא הודית לה' עד יהודה שאמרה הפעם אודה וגו', וא"ת מה ראתה שלא הודית עד עתה, וי"ל דבג' לידות הראשונות ראתה שלשה רשעים יוצאים מהם כדאיתא במדרש, ילדה ראובן ראתה דתן ואבירם, שמעון ראתה זמרי, לוי ראתה קרח, אבל כשילדה יהודה ראתה שיודה על מעשה תמר, מהר"ר יעקב:
(ועוד אפ"ל דודאי על בן הראשון הי' ראוי להודות וכן הי' עם לבבה, ובפרט שראתה שיודה גם הוא על מעשה בלהה, ואף קודם מעשה תמר [שב בתשובה] כדאיתא במדרש על פסוק וישב ראובן אל הבור, מהיכן שב, מבית אביו שישב בתענית על מעשה בלהה אבל מכיון שראתה שמ"מ לא יודה ברבים עד שיודה גם יהודה על מעשה תמר כאמרם ז"ל בפ' וזאת ליהודה שאמר משה מי גרם לראובן שיודה וכו' וכדתירצו בתוס' במסכת מכות, לכן המתינה בהודאת ראובן עד לידת יהודה ואז הודית גם על ראובן, וזה דקדוק לשון הפעם אודה וגו', כלומר עתה אודה על שהי"ל כבר להודות דעתה מסוגל ביותר):
ואחר ילדה בת, בזו לא הזכיר הכתוב הריון, לומר ותהר עוד משום שעיקר הריונה הי' בבטן רחל:
הנה אמתי בלהה וגו' ואבנה גם אנכי ממנה, פי' מפני שאות ה' הוא אות של פרי' ורבי' והויית הזרע (וסימנך הא לכם זרע) וכל האמהות הי' לכ"א ה' בשמה חוץ מרחל לכן סמכה להבנות מבלהה שיש לה ב' ההי"ן שתחלוק לה אחת, כאשר קרה בשרה שלא הי' לא לה ולא באברהם ה' בשמם ונחלקה יו"ד שלה לב' ההי"ן, לה ולו, מצאתי:
נפתולי אלהים נפתלתי וגו', וקשה מהו וגם יכולתי, ותירץ אביו של הג"ן דה"פ, שאמרה רחל נפתולי אלהים נפתלתי בשכבר דהיינו שנתחברתי חיבורי אלהים עם אחותי לאה מאז שילדה שפחתי בלהה בנה ראשון שהוא דן, דכשם שהי' במלאכת המשכן בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה מזרעה כך הי' בעוזריו אהליאב בן אחיסמך למטה דן מזרע בלהה, לכן אמרה וגם יכולתי על בן שני זה לבלהה, דהיינו נפתלי עצמו, וא"כ אמרה נפתולי אלהים על דן שהוא בן הראשון:
ותקח את זלפה וגו', תימה איך נשא יעקב ד' נשים אחיות וי"ל דבעכו"ם אין בניו מתיחסים אחריו רק אחרי אמם כבהמה כנפקא לן מכי יסור את בנך מאחרי ואלו הי' ללבן כ"א מאשה אחרת, דבלא"ה גם זה הוא ההתנצלות על רחל ולאה:
ותאמר לאה בגד, גדא דעלמא שהוא אליהו כהנא רבא אשר מאמו הי' מגד:
ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', פי' מעתה יתן לי רשות לשוב לבית אבי שלא יירא עוד שאגרשנה שהרי ילדה גם היא:
וענתה בי צדקתי, פי' כי אין לדרוש רעה ורמאות על יעקב בעשיית המקלות עקוד וגו':
והי' שכרי, ר"ל שגם הנקודים והטלואים של כבר יהי' שכרי, ודלא כפירש"י ולבן לקחם לעצמו כדכתיב ויסר ביום ההוא וגו' ויתן ביד בניו לכן כנגדן הציב מקלות, ובזה יתיישב נמי אף אם נאמר שעשה לו רמאות ושיהי' ההתנצלות שמותר לרמאות את הרמאי שאל יקשה לך, הלא דוקא באותו דבר עצמו הי' כנזכר, שלבן אמר מה שאמרתי הן לו יהי כדברך על הנולדים מכאן ולהבא אמרתי והסיר כל הראשונים לעצמו:
לוז, פירש"י שגדלים בו לוזים דקים, ואינו נראה לר"ת דהא קאמר בפ"ק דברכות, תרנגולת לכ"א יום וכנגדן באילנות בלוז, ואמרינן במדרש מקל שקד אני רואה, מה שקד הזה פירותיו נגמרין לכ"א יום, כך יש כ"א יום מי"ז בתמוז לט' באב, הרי כי לוז הוא אילן שקד, ועוד דבירושלמי מתרגמינן שקדים לוזים:
לא נטשתני לנשק וגו' פירוש להספיק להם פרנסה וכלים כמו על פיך ישק:
עם אשר תמצא את אלהיך וגו', פירש"י ומאותה קללה מתה רחל בדרך, כי קללת חכם אפי' על תנאי היא באה, ותימה איך א"כ היו מקללים על תנאי בימי תנאים ואמוראים כמו שמצינו גבי ענן ענן מקרקעי או מטלטלין וכו' מאן דלא ידע וכו' ליהוי בשמתא וכיוצא בזה הרבה בתלמוד, וי"ל דדוקא היכי דאין בידו לקיים התנאי, כגון הכא שלא הי' ביד לבן למצא אז באה הקללה אף על תנאי אבל היכא דבידו לקיים לא, ממורי:
לא יחי', כדרך גנב לתלותו:
ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל, תימה דהיל"ל ויצא מאהל ב' אמהות ויבא באהל רחל, שהרי לפני זה כתיב ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות, הרי כי לאהל האמהות בא מאהל לאה, וי"ל דודאי מאהל לאה בא לאהל רחל ומאהל רחל לאהל האמהות וכמסתבר ללבן ממדריגותיהם אצלו, רק שצריך להזכיר רחל באחרונה להאריך בה הספור ורחל לקחה וגו', ואחר זכרון אהל לאה אין ראוי להזכיר עוד אהל רחל שאין להזכירו ב"פ, לכן אמר מתחלה ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות בקיצור ואין כונתו שם לענין סדר ביאתו כלל:
לא אוכל לקום, כתיב לוא בוי"ו אל"ף מפני כי יכולה היתה:
ואילי צאנך לא אכלתי, פירש"י מכאן שאיל בן יומו קרוי איל וכו', וקשה הא אמרינן או איל לרבות את הפלגס, פי' תוך י"א חדשים נקרא כבש והחודש הי"ב קרוי פלגס דיצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא אלמא דאיל לא מקרי אלא בן י"ג חדשים, ותירץ מהר"י דלענין קדשים להקריבו לגבי המזבח לא מקרי איל להקריבו לשם איל עד בן י"ג חדשים, אבל בחולין שפיר אנו למדין מכאן דבן יומו קרוי איל:
גנובתי יום וגו', וא"ת מאי רבותי' הרי הי' שומר שכר שחייב בגנבה, וי"ל דאטרפה לא הבאתי דלעיל קאי כלומר דטריפת הזאב וארי בין שגנבה ביום בין שגנבה בלילה לא הבאתי אליך, מהר"ר חיים:
ופחד יצחק, פי' לבן הי' רואה בחלומות את יצחק עומד בתפלה שלא יזיק לבן ליעקב והשי"ת מקבל תפלתו ונתפחד לבן מאד מהמראה שלכך אמר ואלהי אביכם אמש אמר אלי וגו' כי הי' מקבל תפלתו של יצחק וזהו גם כן שקראו פחד יצחק שאמר יעקב תפלת יצחק שהפחידה אותך היא שעמדה לו, רי"ח:
הבנים בני והבנות בנותי וגו', לפי הפשט מפני שיעקב עבד עברי הי' וכתיב האשה וילדי' תהי' לאדוני' עבדא דמאן נכסי דמאן:
ולבנותי מה אעשה לאלה היום וגו'. פי' דאף אם לא נגלה עלי הקב"ה אמש לא הייתי עושה לכם דבר מפני שהם בניי ובנותי לכן ועתה לכה ונכרתה ברית:
אם תענה את בנותי וגו', פי' ואם באולי לא תמנע מהם עונות תשמיש אבל תקח עליהם נשים או שפחות אחרות, וזהו ואם תקח וגו' אלהים עד וגו':
אין איש עמנו, וא"ת והא כתיב לעיל ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד, וי"ל דר"ל אין איש עמנו הכשר להעיד עלינו:
אשר יריתי, פי' ע"ש הסיוע שסייע לבן להעמיד גל ומצבה, אבל יעקב ירה אותם והי' העיקר בירייתן כדכתיב ויקח יעקב אבן וגו':
אלהי אברהם ואלהי נחור, השביעו יעקב ללבן באלהי זקני של לבן דמסתבר שמאמין בו, ולא יהא נשבע בו לשקר כי כל איש יאמין בסתמא באלהי אבותיו, וקשה למה השביעו באלוה של חול, והא כתיב לא ישמע על פיך, ואפי' לגרום שבועה כזה לעכו"ם אסור כדר' יודא דאמר אסור לעשות שותפות עם העכו"ם מטעם זה, ויכול להיות דהוה קים לי' בגווה דנחור לא הוה פלח לע"ז:
אם אני לא אעבור וגו', תימה אם אני אעבור מבע"ל כדכתיב בסיפא דקרא לרעה, וי"ל דההוא לרעה פי' ארעה שאחרים יעשו שלא יהי' בעזרם, וא"כ הכא ברישא דקרא שפיר קאמר אם לא אעבור, פי' נשבע אני שלא אעבור:
עד הגל הזה, פי' ר' שלמה בר אברהם דכ"מ שנאמר עד בכריתת ברית נפרעין מהעובר ע"י העד כמו בחולדה ובבור בתלמוד, וגם כאן הי' כן דזה היתה הקיר שנלחץ בו רגל בלעם ובלעם הוא לבן בגלגול כי לבן ר"ת "לבן "בלעם "נבל, ומ"ש ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, פי' באותו חרב הידוע כלומר בעונש הראוי לו דהיינו שהבליעוהו בין גל אבנים והמצבה, ג"ן:
כאשר ראם, כמו כתועפות ראם לו: