ובעזר אל טוב וסלח, נתחיל סדר וישלח:
וישלח יעקב מלאכים לפניו, (פי' מלאכים ממש, כלומר מאותן שראה לפניו כדכתיב לעיל ויפגעו בו וגו' ויאמר יעקב כאשר ראם):
וישל"ח יעק"ב ר"ת וס"ת אותיות חובי, שהי' כמתנצל על ששלח אל עשו ולא סמך אהבטחת הש"י אשר כבר תפסו עליו בזה במדרש מפסוק מחזיק באזני הכלב אלא שירא במה שאיחר נדרו וחובו ושמא יגרום חטא זה, כאשר אמר קטונתי וגו', זהו רמז חובי, כלומר את חובי אני ירא, לוי:
(אל עשו בגימט' פ"ן יגרו"ם חט"א):
ארצה שעיר, תימה למה שלח לארץ שעיר הלא עיקר ישיבתו היתה בארץ כנען כדכתיב לקמן ויקח עשו וגו' אשר רכש בארץ כנען וגו' משמע שישב שם תמיד רק לאחר שבא גם יעקב אליו מפדן ארם אז הלך לו אל ארץ מפני כי הי' רכושם רב משבת יחדיו (וי"ל דלהכי כתיב תחלה אל עשו אחיו ואח"כ ארצה שעיר שדה אדום עם כי הי' מהראוי לכתוב כסדר הזה וישלח יעקב מלאכים ארצה שעיר שדה אדום אל עשו אחיו, אלא שיעקב גם הוא שיער בנפשו למסתבר יותר שיהי' בארץ כנען ארץ מגורי אביו, וזהו שאמר תחלה סתמא אל עשו אחיו כלומר אל מקום שפשוט מסברא אשר הי' שם, דהיינו שצוה להם לילך אל ארץ כנען תחלה, ואח"כ אמר שציוה להם האף אמנם באולי לא ימצא שם שילכו אחריו אפי' ארצה שעיר שדה אדום, או שיעקב נסתפק תחלה היכן יהי' לכן ציוה להם סתם אל עשו אחיו שילכו ויבקשוהו באשר הוא שם, ולקושטא דמלתא סיים הכתוב מעצמו ארצה שעיר וגו', כי באמת הי' אז שם כדכתיב לקמן עד אבא אל אדוני שעירה כי נמשך שמה אחרי נשיו ומשפחותיהם, וכן המלאכים ממש ידעו זה והלכו תיכף שמה, ולכן אתנחתא מפסיק באל אחיו):
כה תאמרו לאדוני לעשו שלא בפניו לעשו, בפניו לאדוני, ותימה איך יצאו מלאכי א"י לחו"ל לשעיר בשליחות זה דלפי הפשט מאלו ואלו שלח, וי"ל דגם שעיר מא"י הוא, מאותן ג' ארצות שעתידין ישראל לירש:
ואחר עד עתה, פי' אם באולי תאמר אלי צא והלחם עמי מאחר שקיימת תרי"ג מצות, לזה אני משיבך שא"א עתה, אראנו ולא עתה וגו', שאתאחר מלהלחם עמך עד יעבור עת"ה דהיינו ע' של גלות בבל ות' של גלות מצרים וגלות אדום שימשך עד אחר ה' אלפים ליצירה ואז אלחם עמך באלף הששי כדכתיב ועלו מושיעים וגו':
(ואולי רמז לו ששיער הוא את הקץ לפרש עת"ה דהיינו לחמשת אלפים וארבע מאות ושבעים או לשנת תע"ה לאלף הששי, וע' היטב במה שכתבנו לקמן בסדר וילך בקץ הגלות הזה מה שיסכים עם זה):
ל"י שו"ר, בגימט' שנול"ד יוס"ף, כלומר שטנו של עשו:
לשני מחנות, מפני שראה שנרמז לו במלאכים כך שמתחלה היו מחנה א' כדכתיב מחנה אלהים זה ואח"כ נחלקו לשתים כדכתיב מחנים, רי"ח:
ואלהי אבי יצחק, הקשה הר"ר בכור שור הלא פירש"י לעיל שכתוב ופחד יצחק מפני שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם וכאן הרי עדיין יצחק חי, וי"ל שבכאן אינו אלא כמספר לשון הבטחות השי"ת שאמר לו כן במראה הסולם כבר וכבר יישב רש"י ז"ל לעיל פעם ושתים, דעל דברי השי"ת ההם בעצמם ל"ק מפני שכבר כהו עיניו:
כי במקל"י בגימט' יעק"ב כלומר שהוא לבדו עבר:
הצילני נא "מיד, ר"ת המ"ן, וזהו והכני אם על בנים שבקש להשמיד להרוג וגו' מנער ועד זקן וגו':
וכתיבי בענין ג' לילות, א' וילן שם בלילה ההוא, ב' והוא לן בלילה ההוא, ג' ויקם בלילה ההוא, וכנגדן תיקנה אסתר וצומו עלי וגו' שלשת ימים וגו':
גמלים מניקות ובניהם שלשים, לא פרסם הזכרים מפני כי בלה"ק אין הפרש לשון בזכרון שמות הזכרים והנקבות, כי כולם יקראו גמלים, דאין ענין לשון לומר גמלות כמו שיש בבקרים פרים ופרות, וכן בשאר המינים שיש הפרש לשון ביותר בין זכרים ונקבות, עזים תישים, רחלים אילים, וכן הכל, וסמך קרא ללמוד סתום מהמפורש לידע כמה מהגמלים היו זכרים וכמה נקבות, כמו בחמורים שהיו ג"כ בין הכל כמספר הגמלים שלשים ובהם מפורש י' זכרים וכ' נקבות כן היו גם הגמלים, לכן יספיק לו לומר שבין הכל היו שלשים כבחמורים, ג"ן:
ורוח תשימו בין עדר ובין עדר, כדי שלא ירבעו מין לשאינו מינו:
למה זה תשאל לשמי, כי כן דרך המתאבקים ומתלחמים זע"ז שהנוצח ישאל לשם המנוצח וישתבחו בעיר אשר כן עשו בניצוח עליו, והמנוצח יעלים שמו מטעם זה, ד"א שהמלאכים דרכן להעלים שמותיהם כדמצינו במנוח, והטעם שלא ישביעום בני אדם כרצונם, ג"ן, (ועוד כי ע"פ מהות שליחותם משתנים שמותיהם תמיד, וע"ש השליחות יקראו, ומתוך כך הם בעצמם לא ידעו מהות שמותיהם, ולכן אמר למה זה תשאל וגו' כלומר שע"פ שליחות זה לעצמו נקרא שמו עתה לפי שעה ופ"א ישתנה, וכן במלאך של מנוח אמר למה זה תשאל, ג"כ זה דייקא, והוא הענין שאמר שם והוא פלאי ביו"ד יתירה, כאלו אמר והוא העלמתי, בכינוי מדבר בעדו, כלומר נעלם הוא אף ממני בעצמי לטעם שכתבנו, ורמז שבזה דוקא פלא שמי ע"ש ומפליא לעשות, ואגב גררא נאמר בטעם שכתוב שם מי שמך, וכאן כתיב מה שמך דאלו יעקב ידע שהוא מלאך, דעכ"פ לפני השליחות נודע לו אף אם לא הי' יודע כבר מה שלא האמין, שהרי א"ל המלאך שלחני כי עלה השחר ופירש"י וצריך אני לומר שירה, א"כ לא הי' צריך לשאול לו מי הוא אם איש ואם מלאך רק על מהות השם, אבל במנוח הי' מסופק אצלם אם הוא בן אדם או מלאך כדכתיב ותאמר לאישה איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך, ואף באחרונה כתיב בפירוש כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא, לכן תכף ומיד ויאמר מנוח מי שמך, ששאל לו ב' שאלות, א' הרמוזה במי, כלומר מי הוא, אם אדם או מלאך, ב' הרמוזה בשמך, כלומר ומה שמך, ועל שניהם כא' טובים באה התשובה נכונה באמרו למה זה וגו' והוא פלאי וכנזכר שאמרו לו כי מלאך הוא אשר שמו נעלם ממנו בעצמו ושעתה שמו פלאי ע"ש ומפליא לעשות):
ע"כ לא יאכלו ב"י, דרך קנס לפי שהניחו את אביהם יחידי, או ע"ד שמתענין ביום שמת אביו ד"א כדי שיזכרו הנס:
ברכתנ"י בגימט' הוד"ה ל"י ברכ"ת:
ותגשן השפחות הנה וילדיהן ותשחוין, תימה שאח"כ בכ"מ שיזכור נקבה וזכר יתפוס לשון זכר באחרונה, לאה וילדיה וישתחוו, יוסף ורחל וישתחוו, וכאן בהפך שאמר ותשחוין, וי"ל דמתחלה השתחוו רק השפחות ולא ילדיהן שלא רצו להכנע מצד שהם בני יעקב, לכן אמר על נכון ותשחוין לשון נקבה על השפחות לבדנה, רק מ"ש וילדיהן הוא מפני כי באחרונה כיון שראו בני השפחות את בני הגבירות משתחוים כדכתיב ישתחוו וישתחוו, נשתחוו גם הם, לכן זכרם עכ"פ מתחלה אצל השפחות לענין השתחוי', אורליינש:
והקשה ע"ז רבינו בכור שור דלמה התפעלו להשתחוות משראו בני הגבירות משתחוים ולא ממה שראו את אביהם משתחוה תחלה ז' פעמים כדכתיב בקרא, ואמר הוא ז"ל דמעיקרא לק"מ מהשתנות הלשונות, דפעמים נקט לשון דפתח בי' ופעמים לשון שסיים בי' (ול"נ דבשפחות הם הטפלים ובניהם עקריים וחשובים ביותר שבטי יה לכן מייחס הכתוב ההשתחוי' לאמותם ביותר ובגבירות הצדקניות הן הן עקריות וחשובות לגבי בניהן השבטים לכן מייחס שם ההשתחווי' לבנים הטפלים ואמר וישתחוו בלשון זכר):
ויפצר בו ויקח, הפציר בו כ"כ מפני כי בבטן אמם כשנחלקו בנחלת ב' עולמות הושוו יחד שיטול עשו עוה"ז ויעקב עוה"ב, ועתה הי' עולה ע"ד עשו לחזור מתנאו וליטול בעוה"ב מכיון שראה ליעקב מקנה רב מאד וחלק גדול מקניני העוה"ז לכן הפציר יעקב שיקח הוא הקנינים עד שנתפצר ונתפייס עשו לתנאם הראשון וזהו ויקח:
אציגה נא עמך, כלומר בבקשה ממך שאם יתגיירו מזרעי שתקבלם, אציג"ה בגימט' ז"ה עובדי"ה, הוא עבד אחאב שהי' מזרע אדום:
יעבר נא אדוני לפני עבדו, במדרש פירשוהו על חלוקת העולמות, שאמר יעקב שיקח עשו חלקו ראשונה דהיינו העוה"ז, ואני אתנהלה לאטי לסבול צרת הגלות עד אבא אל אדוני שעירה כדכתיב ועלו מושיעים וגו', אבא" אל" אדוני" שעירה" ס"ת אלי"ה כענין שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו' (ורמז הדבר דוקא בס"ת כי יהי' זה באחרית הימים וסוף הכבוד לבא):
ויבא יעקב שלם, זהו שם העיר, ואומרו עיר שכם פי' עיר של שכם, שכם הוא שם נשיא העיר, ומכאן ואילך היתה גם העיר נקרא שכם ע"ש אדוני', ומ"מ אין זה שלם של מלכי צדק דא"כ היל"ל ויבא יעקב שלם עיר מלכי צדק או עיר מלך הארץ, ג"ן:
וכן לא יעשה, וא"ת והא אמרינן בעולת בעל יש להם ארוסה אין להם וכ"ש פנויה, וי"ל דבאונס שאני (ול"נ שהפסוק עצמו יתרץ ומבאר זה באמרו כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה, דלישראל לקדושתם וליעקב להיותו קדוש וגדול עולם בעיניהם ג"כ לא יעשה):
הרב"ו על"י מא"ד מה"ר בגימט' תרי"ג:
כל יוצאי שער עירו, ובאברהם כתיב כל באי שער עירו, מפני כי הכל באו שמה לקיים המקח לאברהם שהכל שמחו בקנייתו גם שבאו לגמול חסד עם שרה אבל כאן הרבה יצאו וברחו להם מאימת צער מילה:
בהיותם כואבים פי' שנצטערו הרבה על שניסתו מהם להמול וחשבו להרגם כשיתרפאו, וא"כ התנצל הפסוק בזה בעד בני יעקב שנתעצמו להרוג אותם מדין הבא להרגך השכם וכו', א"נ שהרגום בדין מפני שקבלו עליהם תנאי להסיר ע"ז מתוכם ולא קיימוהו, רי"ח, וא"ת למה שבו נשיהם וטפם, וי"ל כדי שעי"כ ישלימו עמם יושבי הארץ שהתחתנו באנשי שכם בבניהם ובנותיהם, ותדע שהרי יוסף הלך אח"כ יחידי לשכם בשליחות אביו ולא עשו לו מאומה אלא שכבר השלימו עמם ע"י שהחזירו להם שבוייהם כנהוג שבעולם, רי"ח:
ותמת דבורה מינקת רבקה וגו', זש"ה והיא יושבת תחת תומר דבורה, כלומר תחת האילן שקבורה שם דבורה, מהר"ר אהרן:
ויהי בצאת נפשה כי מתה וכתיב שנית ותמת רחל, שתי מיתות הללו למה מפני כי בצאת נפשה החזירו את נפשה בצעקת וגעיית קול בכיה כנהוג לפעמים ואח"כ חזרה ומתה ממש וזה שקראתו בן אוני מלשון אנינות כי זה הי' בנתים, וקשה והא מצוה לקיים דברי המת ולמה שינה יעקב את שמו לקרותו בנימין, וי"ל דלעת זקנותו הושיעה לו ימינו וזרועו שנשען עליו כעל מקלו אז קרא לו ב"ן ימי"ן ולא מתחלה, רי"ח:
וישכב את בלהה וגו' וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר, המשך הכתובים כך הוא, וילך ראובן וישכב וגו' א"כ איבד יעקב ב' נשים את רחל ואת בלהה כי עתה נאסרה לו בלהה ואעפ"כ לא איכפת לו בזה זהו וישמע ישראל, כלומר סבר וקבל ולמה שכבר ויהיו בני יעקב שנים עשר שכבר נולדו לו כל בניו, ד"א כי מפני וישכב וגו' וישמע ישראל ונטל מראובן הבכורה בשביל כך ואח"כ ויהיו בני יעקב רק שנים עשר, דלולי זאת היו י"ג כי ראובן בבכורתו עמד לנחלה במקום שנים:
ד"א כי ודאי ראובן לא חטא כדאמרינן פ' במה בהמה וה"פ וילך ראובן להעתיק מבית אביו מפני כי וישכב את בלהה פילגש ומי שכב אביו כי תקע מטתו באהלה אחר מיתת רחל לכן הלך לו ראובן כי היטב חרה לו וישמע ישראל הליכתו ושלח אחריו והחזירו וחזרו בני יעקב להיות שנים עשר, ר"י אורליינש:
ויקברו אותו עשו ויעקב וגו', זכר את הרשע תחלה ואלו באברהם כתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל שזכר הצדיק תחלה מפני כי ישמעאל הי' בן השפחה לכן ראה לזכור בן הגבירה תחלה וכאן שהיו שניהם בני אשה אחת זכר הגדול תחלה:
(ואולי מפני ויאהב יצחק את עשו זכרו תחלה או מפני שעשו הי' הגורם אף במיתת אברהם אפי' שגרע חמש שנים ממחייתו וכו'):
וילך אל ארץ ולקמן פי' לאיזה ארץ כדכתיב וישב עשו בהר שעיר:
ותמנע היתה פילגש לאליפז, פירש"י בזה מבואר, אבל לפי הפשט י"ל כדעת הרמב"ן דשנים היו נקראים כך זכר ונקבה דהיינו בנו של אליפז ופילגשו דלהכי כתיבי בדברי הימים שניהם, (ודוגמת ראי' לזה דהכא נקוד ותמנע בפתח בעבור שהיתה נקבה ופתחה פתוח, ואלו בדה"י אותו דחשיב לי' בין בניו, וכן לקמן כאן בין האלופים אלוף תמנע, נקודים ותמנע בקמץ, ואף כי גם שם גם כאן מ"ש ואחות לוטן תמנע נקוד ג"כ בקמץ, היינו משום משפט סוף פסוק):
ומה שלא זכר גם כאן תמנע בנו הזכר בין בניו, מפני שכאן אחרי שמנה הבנים כתיב תיכף ותמנע היתה פילגש וגו' ועולה זכרון א' לכאן ולכאן דמוסב מלת ותמנע גם אדלעיל, וקרי בי' הכי, ויהיו בני אליפז תימן אומר וצפו וגעתם וקנז ותמנע, ותמנע היתה וגו', ולכן בא ותמנע בטעם פסיק להפסיקו קצת ממלת היתה שלאחריו כדי להסיבו גם אדלעיל כנזכר:
ואלה תולדות עשו אבי וגו', וקשה למה כתבו ב"פ שהרי גם לעיל בסמוך כתיב ואלה תולדות עשו אבי אדום, וי"ל דלעיל לא מנה רק את בניו בעצמם והוצרך להפסיק ולומר שאותן ילדו לו בארץ כנען ושמשם לקחן והלך לו אל ארץ ועתה חוזר לענינו לחשוב כל תולדותיו שיצאו ממנו, ואומר ואלה תולדות וגו' כלומר שאר תולדותיו שיצאו מבניו ושלא בארץ כנען וחוזר לראש לומר הלא אלה ואלה שמות בני עשו עצמן אשר זכרתי כבר אליפז בן עדה וגו', הנה אליפז זה ושאר בניו גם הם ילדו את אלה ואלה כל המנויים:
וצבעון וענה, קשה דהכא מייחס לצבעון אחר שעיר החורי, ולעיל אחר החוי, (והרמב"ן כתב במקום אחר כי חורי וחוי א' הוא כי חוי הוא מלשון חויא וחורי מלשון על חור פתן, וכ"פ ר"ת שחוי הוא שעיר החורי, ובזה נתיישב):
אשר מצא את הימים, חיות רעות הם או בני אדם גבורים המאיימים ומפחידים את הבריות אותן נצח הוא והתגבר עליהם זה ואשר מצא מלשון תמצא ידך לכל אויביך:
בת מי זהב, לפי שבמים נמצא זהב:
(ד"א שלרוב עושרו שתה אף מימיו בכלי זהב, ובזאת נ"ל לפרש פסוק מימינו בכסף שתינו, ר"ל שכבר אף המים שלנו שתינו בכלי כסף, בעת רצון, וידוקדק היטב מימינו מים שהיו שלנו, ושוב אמר עצינו במחיר יבאו, ר"ל ועתה בשעת כעסו ית' יבאו תחתיהם כלי עצים שלנו בהם נשתה, ואולי ב' במחיר תרמוז אגב שאף היין דכתיב בי' מחיר יין נשתה עתה בכלי עץ, הפך ממש מבראשונה, זהו גם כאן בת מי זהב כנזכר):
סליקא לה פרשת וישלח יעקב מלאכים, ברוך מלך מלכי המלכים.