רש"י שבע ומהודר דאם ימרט הנוצות יראה העוף קטן מאד, וע' שבת (ק"ח.) ורמב"ן ומ"ש כזה במהרש"א עה"ת, ובהתורה והמצוה סי' פ"ט יש הבדל בין "נוצה, כנף, אבר", הנוצה כולל הנוצות שעל כל הגוף, וכנף ואבר הונח על האבר המעופף הפרק העליון שבו מחוברים הנוצות נקרא אבר, והנוצות המחוברות בו שגם יעוף נקרא כנף, וע"ע שם ובאילת השחר סי' שצ"ט, הפרק העליון באבר המעופף שבו מחוברים המכסים האברים המבדילים בין הצואר והגוף כידות האדם נקרא "אבר" כמו ארך האבר (יחזקאל י"ז ג'), אבר כיונה (תהלים נ"ח ז'), והנוצות הארוכות המחוברות שבו יעוף נקרא כנף והפרק בעצמו נקרא אבר ומזה יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו כי דרך הנשר ליקח גוזליו ע"י הכנפים וישאם על האבר הפרק העליון שהוא חזק לסובלם שלא יפלו:
שם) ולא יבדיל, ערמב"ן ובתפארת ישראל בחומר בקודש סי' פ"ו הביא רש"י דהכא, וכ' דאין לרש"י לימוד על קריעת מגבו ע"ש, ונעלם ממנו תירוצו של הגור ארי' כאן וע' גרש כרמל, ובהתוה"מ סי' צ' ושל"ג מלת לא תתפרש לפעמים אזהרה ולפעמים שלילה פשוטה, ומענין המאמר יודע לנו שבמקום שהי' עולה על הדעת שהוא מצוה, יתפרש שהיא שלילה כמו כאן פירושו א"צ להבדיל ואם הבדיל כשר, לפי שנ' בעולת בהמה ונתח אותה לנתחיה הי' עולה על הדעת שבעולת עוף ג"כ מצוה להבדיל לכן אמר בדרך שלילה "ולא יבדיל" שא"צ להבדיל ואינו נמנה בו לאווין ואם הבדיל כשר, אבל בחטאת עוף ולא יבדיל הוא אזהרה ואם הבדיל פסול כי פה השלילה הפשוטה למותר כי מאין נאמר שהי' מצוה להבדיל, ומעולה לא נוכל ללמוד שדיניהם משונים זה מזה, ומאחר שהשלילה למותר נדע שכוון במלת "לא" אזהרה בלאו, וע"ע באילת השחר סי' רכ"ז וע' כזה בזבחים (ס"ז:) ותוס' שם שכ' שמכל לאווין ל"ק דכאן סברא דצריך להבדיל, ועמ"ש לעיל בפסוק ה', ובפ' משפטים (דף רמ"ג.) ולקמן (ב' י"א):
שם) רש"י א' המרבה וא' הממעיט, במנחות (ק"י.), ועט"ז או"ח סי' א' סק"ב, ובשפת אמת תרל"ו כ' בעבודת הבורא אין נ"מ בריבוי רק בהתעוררות רצון אמת בלב, ואדרבה מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון בהמעט אפשר חשוב יותר עש"ה ובש' תרל"א, והרבי מקאצק ז"ל אמר דאפילו המרבה צריך ג"כ כוונה, ובברכות (ה':) אי משום תורה דלא אפשית (רש"י שלא למדת הרבה כרצונך) שנינו א' המרבה כו', ודמיון תורה לקרבנות למ"ש שם במנחות דעוסק בתורה כהקריב קרבנות, ובתענית (כ"ו:), ובס' תוספות ברכה הביא דסתם ר' אליעזר הוא ר"א בן פדתכרש"י יבמות (ע"ב: וקי"א:) גיטין (ל"א:) ונדה (ה'.), ובעירובין (נ"ד:) דר"א בן פדת שקד על התורה עד ששכח המקום שהניח מלבושיו ע"ש, ויפלא הדבר מ"ש לו ר"י אי משום תורה דלא אפשית, והלא אין דוגמתו בשקידה ופרש"י כרצונך שהוא בעצמו לא הי' שבע עוד, וכמ"ש בקהלת (ה' ט') אוהב כסף לא ישבע כסף ועמ"ש עוד בסמוך (ב' א'):
שם) ריח ניחוח לה', בזבחים (מ"ו:) לשם ששה דברים הזבח נזבח אר"י אף מי שלא הי' בלבו לשם כשר שתנאי ב"ד שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. ובגמ' שם (ב':) שלהכי תיקנו שלא יאמר לשמו דשמא יאמר שלא לשמו, וק' למה יאמר היפך, וגם מה הפשט שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד מה שייך ללעיל וערש"י שם, ורק המקובלים אמרו בכתיבת ס"ת לא יכוין לשמות הקדושים כוונות מיוחדות רק סתם דאם יכוון לכוונות ידועות אין הקדושה תופס יותר מהכוונות, בעת שקדושה מאותיות הקדושים גדול יותר ועמוק בלי גבול ושיעור מהכוונות של איש ונכון יותר לכתוב סתם שהקדושה יתרחב יותר ממחשבות של בשר ודם, וז"ש דב"ד תיקנו שלא יאמר בפירוש "לשמו", דסוף סוף אינו יכול לכוין מה שצריך, והוא ממילא כמו שאמר "שלא לשמו" להכוונות הגבוהים ועמוקים שאינו יכול לכוין, וא"ש שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד דמחשבה תופס רק קדושה שאדם מכוין ולא יותר ומשום זה נכון יותר שלא יאמר "לשמו" שמזה יבוא שלא לשמו, (הגהות מהרי"ד על תו"כ):