וסמך ביומא (ל"ו.) כיצד סומך כו' וסומך ידיו ולא יהי' חוצץ ומתודה על חטאת ועל אשם, ועל עולה עון עשה ולאו הנל"ע, ולא חשוב שלמים שאינם באים על חטא וא"צ וידוי ובר"מ פ"ג ה"ט ממעשי הקרבנות כ' ונ"ל שאומר דברי שירה על השלמים. ובתו"ת תמה על הגמ' ור"מ שלא הביאו מקרא בענין וידוי של שלמים, בדהי"ב (ל' כ"ב) מזבחים זבחי שלמים זכר תמים יקריבנו ומתודים לה' וזה רק דברי שבח, ומלבד פסוק זה לא נמצא מפורש ודוי על קרבן זולת בפר יה"כ בפ' אחרי (ט"ז כ"א): ובמנחות צ"ג. העולה פרט לעולת עוף שאינה צריכה סמיכה, וכן הוא בגיטין (כ"ח.), וע"ש בתוס' דעוף לאו זבח הוא, ובתו"ת הק' דמפורש כמה פעמים בפרשה דגם עוף נקרא קרבן ואפ"ל דבחגיגה (ט"ז:) דצריך לסמוך בכל כחו ועוף אינו יכול לקבל סמיכת האדם בכל כחו, וראי' ממ"ש בעה"ט (ג' ב') וסמך ידו בסמיכת בקר ובצאן ועז בפסוק ח' וסמך את ידו, לפי שבקר חזק ויכול לסבול הסמיכה, משא"כ בצאן ועז, וכתב את דמשמע רפיון, ומכל שכן עוף שאין יכול לסבול סמיכה, ובתרגום ויסמיך ידיה, ובת' יונתן ויסמיך ית ימיני' בתוקפא, הנה מ"ש בתוקפא כמ"ש בחגיגה (ט"ז:) וזבחים (ל"ג.) כל כחו בעינן, ובירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב ור"מ חגיגה פ"א ה"ט, ומעשי הקרבנות פ"ג הי"א, ולכן פשוט אצלו יד ימינית שהיא בעלת כח, משא"כ שמאלית נקרא בתפילין ידכה יד כהה וחלושה כמ"ש במנחות (ל"ו:) ויד ימין על כח הזרוע וגבורה, כמו ימינך ה' תרעץ אויב, ועפרד"י בא דף (צ"ט:) ומשום זה אי' בחגיגה שם דאסור סמיכה ביו"ט משום שבות, ועי' תוס' פסחים (פ"ט.) ד"ה ואלו: ובשפת אמת בליקוטים כ' בספרא אי' וסמך שתי ידיו מכאן לכל הסמיכות שיהי' בב' ידים, ובמק"א נדחק לפרש מכח הלשון וסמך שתי ידיו ע"ש, ואשתמיט לי' גמ' מנחות (צ"ג:) הואיל וכ' שתי וידו חסר להשמיעני דבכ"מ דכ' בתורה ידו שתים הם עד שיפרט יד אחת, ותמהני על רמב"ן שהק' כיון דבעינן ב' ידים כמ"ש בת"כ א"כ למה כ' בכ"מ ידו ע"ש, והלא בגמ' העלו דידו שתים, ואפ"ל בכוונתם כיון דבכ"מ ידו אחת רק בסמיכה גילה דידו ב' נראה שרצון הכ' לכתוב בסמיכה ל' יחיד וע"ז מק' רמב"ן וצ"ע: ובתיב"ע ויקרא וצו פי' סמיכה בימין, ותימה דלא מצינו מחלוקת בגמ' בזה, וסתם מתני' במנחות כת"כ, ואפשר כיון שמצינו בגמ' פלוג' איבעינן סמיכה בכל כחו, י"ל דבהא תלי למ"ד בכל כחו הוא בב' ידים, ויונתן ס"ל דלא בעי בכל כחו רק בימינו, וע' באורך בס' שם עולם כאן: ובמנ"ח בקומץ מנחה מצוה קט"ו תמה ג"כ על תיב"ע שכ' ביד ימיני' שהוא נגד משנה מנחות (צ"ג.) דסומך בב' ידיו, וכ"ה ביומא (ל"ה: ומ"א: וס"ו.) וגם רמב"ן צ"ע שלא הביא המשנה וגמ' הנ"ל, ובס' אהבת יהונתן האריך בזה ופי' כוונת תיב"ע בתוקפי' יד ימיני, שיחזק ויגביר יד ימינו, על ידו השמאלית, ובאמת הסמיכה בב' ידיו כהלכה, אך לא בזה אצל זה רק בזו על גב זו, והימין על שמאל ונחשב כיד אחת וראי' מפ' אחרי (ט"ז כ"א) בשעיר שמשם למדו חז"ל לכל הסמיכות שתרגם תרתין ידו בסידרא חדא ית ימיני' על שמאליה והוי כיד א', אך ק' מנ"ל הא, ומ"ש המפרש שהרי אי' ביומא שא"א שתהיינה מונחות זו אצל זו שאין יכול להחזיקן השטח שבין ב' הקרבנות, לא נמצא ביומא (ל"ו.) רק ומניח ב' ידיו בין ב' קרנות של זבח, ואדרבה בתו"י הביא מת"כ ולא ידו על גבי ידו, וכ"כ בתוספתא שם לא הי' מניח ידיו זעג"ז, אך מקורו טהור מזה"ק יתרו (ס"ז.) אמור (צ"ב.) כ' ידו חד בגין דבעי לארמא ולזקפא ימיני על שמאלי', ובנשא (קמ"ו.) דשרכא דימיני' על שמאלי', ובשלח (נ"ז.) דבימיני' תלי' כולא עש"ה, וע"ע באו"ח סי', קכ"ח סי"ב שיניח אצבעות ימין על השמאל: וראיתי לדודי הגאבד"ק לאסק ז"ל בשו"ת חדות יעקב תנינא סי' קמ"ה אות ל"ו שהאריך ג"כ בזה, וכ' שכוונת ת"י על בסמוך, וכמ"ש במנחות (ס"ב.) והיינו שיהי' סמוך ידו לחבירו ולא על גבי חבירו כלל ולא פליג כלל על תוספתא ובענין על בסמוך עי' פרד"י ח"ב (דף כ"ז רנ"ז: ורצ"ג.) וע"ע בפ' וארא (מ"ז.) בענין סמיכה בסמוך ע"ש הרבה: וסמיכה אי נקרא ישיבה או עמידה, ברמ"א חו"מ סי' י"ז ס"א דמקרי עמידה לענין עדים, ומג"א סי' קמ"א סק"ב השיג עלי', ותומים סק"ב פסק כרמ"א, ובס' ישמח משה האריך מאד כזה. ובס' יבין דעת בקונ' חסדי אבות סי' י"ג הביא שאדמו"ר מגור שליט"א הקשה מ"ש המג"א סי' תר"ז סק"ד שלא לסמוך באמירת ודוי, דיו"כ צריכה עמידה דסמיכה הוי כישיבה, ואי הסמיכה על קרבן בכל כחו היאך התוודה הסומך הלא הוי כישיבה, ותי' דמאן לימא לן דסמיכה הי' כזה השיעור דאלו ינטל יפול כמ"ש המג"א סי' תקפ"ה סק"א, דזה הוי רק בנסמך בכל גופו לא כסומך על קרבן דעומד ברגליו על הקרקע רק ידיו על הקרבן נסמכין, ואף על בהמה דקה צריך שישיח הרבה, והוי כמו נסמך בכל גופו, אבל אי' במד"ר תולדות פס"ה דכבשים ועזים בא"י היו גבוהים הרבה, ובתוס' זבחים (ט"ז.) ד"ה מיושב דסמיכה הוי כישיבה לענין איסור ישיבה בעזרה, אף דמתוס' (שם י"ט:) ד"ה וליתב ל"מ כן, כ"כ במלא הרועים בכלל ישיבה בעזרה, דתלי' אי ישיבה בעזרה דאורייתא: ובש"ס מבואר דסמיכה על קרבן שלא במקום חיוב אית בי' משום עבודה בקדשים, ולמה לא משום ישיבה בעזרה דהרי סמיכה בעזרה הי', ובמנחות (צ"ד.) ותמיד (ל"ג:) אי' דמשום כבודו של כ"ג סומך על אברים, ובראב"ד דהי' סומך על הסגן, ואי נימא דאית בי' משום ישיבה בעזרה, וכי משום כבודו של כ"ג התירו איסור דאו', וע"כ צ"ל דסמיכה על הקרבן לא הי' כשיעור שאם ינטל יפול, ע"ש דעדיין קשה לפמ"ש במג"א סי' קמ"א סק"ב דבדבר שצריך אימה, אסורה סמיכה אף כ"ד, ובעבודת יו"כ כ' הי' עומד באימה ואומר עלי' דברי ודוי א"כ אפי' סמיכה כל דהוא אסורה, וי"ל למ"ש תוס' יומא (כ"ה.) ד"ה אין דכהנים הי' מותרים לישב בעזרה בשעת אכילת ק"ק דהוי למשחה, וכ"כ בפסקי תוס' זבחים אות ה', ומותר לסמוך על הקרבן דהוי לצורך ודוי דעל הקרבן: ובמנ"ח מ' קט"ו הק' למ"ל קרא דקטן אינו סומך הלא אינו יכול להקדיש כלל ע"ש. וי"ל עפ"מ שנסתפק בשו"ת שדה יצחק סי' ט' מאימתי מתחיל זמן חיוב ועונשין של עבד זכר דילפי' מאשה וכמו באשה זמן עונשין דידה משנת י"ב ויום א' ה"נ בעבד, או דילמא דאוקמוהי אדינא כזכר דזמן עונשין דידי' משנת י"ג ע"ש אריכות גדול, וא"כ יכול להיות שהקדיש קרבן בעודו עבד בשנת י"ב והי' יכול להקדיש דהוי גדול, ואח"כ שחרוהו בעלי' קודם שנת י"ג דנעשה שוב קטן, ע"ז הוצרך קרא דאינו סומך אף דבשעת הקדש הי' גדול, ולכאורה יש לדחות בגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וא"כ אין זה שהקדיש והוי איש אחר לגמרי, אך ז"א לשיטת ירושלמי יבמות פי"א ה"א עבד הבא על אמו חייב (להיפך מגמ' יבמות צ"ח.) וי"ל בעבד ל"ש כלל גר שנתגייר כקטן שנולד דגם בהיותו עבד הי' מחויב בכמה מצות כאשה, וא"כ אין זה גירות גמור, וא"ש גם כאן דהלא בעבדמיירי כאן ול"ש גר שנתגייר כו' וא"ש, ועי' בשו"ת שערי דעה ח"ב סי' רל"ז, וירחון בית מאיר סי' ל' בזה. ומ"ש בפ' אחרי (י"ח ו'): ובענין ידו וידיו ע"ע בקובץ קול תורה חוב' ג' סי' מ"ב ובהגהות שם. ובשו"ת אמרי דוד סי' כ"ח להלכה בסופר שכתב ידיו במקום ידו, ועמ"ש לקמן בפ' אחרי (ט"ז כ"א) ואמור (כ"א י'): ובקידושין ל"ו בנ"י סומכין ולא בנות ישראל היינו בקרבנות שהן בעצמן מביאין, ואין הפשט שאסורות לסמוך אלא שאין מחויבות כחגיגה (ט"ז:) אבל בשליחות דקרבנות בעליהן אסורות לסמוך כמ"ש במנחות (צ"ג:) וסמך ידו ולא יד עבדו ושליחו ואשתו, וע' במלב"ם שהאריך בזה, ובשו"ת חדות יעקב שם כ' ע"פ קו' התוס' מנחות שם ד"ה יד, וקידושין ל"ו, ד"ה והקבלות דלמ"ל קרא דנשים אין סומכות ת"ל דתיכף לסמיכה שחיטה ורק ביום והוי מ"ע שהזמן גרמא, וכ' משום הז"ג רק פטורות אבל אם רוצים לקיים עושים מצוה, אבל מקרא שממעט אסורים דהוי עבודה בקדשים, ויהי' ג"כ נשמע מזה דסמיכה בכל כחו בעינן, דאל"כ ליכא איסור ובלא"ה פטורים מחמת הז"ג ע"ש, (וע' בתו"ת ושערי תורה תר"פ סי' ט') וקדמו בזה בקרבן אהרן ובס' ברכת הזבח, ומצאתי בשו"ת זכרון צבי מנחם (דף ע' ע"ג) שתמה דנהי דבכל התורה יש להם רשות מ"מ בכאן למ"ל קרא בלא"ה כיון דאין חייבות ממילא עבדו עבודה בקדשים ואסורים לסמוך וכנ"ל, ובפנ"י שם תי' דאיצטריך קרא שלא יעשו שליח לסמוך ע"ש, וכן משמע מתוס' מנחות (ס"א.) ד"ה מצינו, אבל צ"ע דהרי קיי"ל כל מילתא דאיהו לא מצי עביד ל"מ למשוי שליח בנזיר (י"ב:), ובשלומא בכל הקרבנות אמרי' כהני שלוחי דרחמנא נינהו אבל בסמיכה שהתורה הקפידה שהבעלים יסמכו א"כ הוי שליח של הבעלים, וכיון דהאשה ל"מ סמיכה, היכי מצי למשוי שליח, ונהי דבקרבן עכו"ם איצטריך קרבנו ולא קרבן עכו"ם היינו משום דכל עיקר הקרבן של עכו"ם שלוחי דרחמנא הוי דהא עכו"ם ל"מ לשחוט ג"כ, וברפ"ב דקידושין משמע להדי' דשחיטות קדשים מטעם שליחות וא"כ כאן דהתורה רבתה לעכו"ם שנודרין נו"נ ועכצ"ל דשליחא דרחמנא, ולהכי בעינא מיעוטא גבי סמיכה, אבל באשה דעד זריקה ל"ה רק שליחות של הבעלים, וכיון דאיהי ל"מ עבדה ל"מ למשוי שליח וי"ל להמהרי"ט חו"מ סי' כ"ג דכל שעשה שליח בפירוש גם אי לא מצי עביד משוי שליח, והובא במשל"מ פ"ט ה"ו מאישות, ונתיבות המשפט סי' ר"י סק"א, וגם למשל"מ שדחה דברי'. מ"מ ל"ש כ"מ כו' במה שאי אפשר לעשות מחמת איסור, ובעצם יכולות לסמוך רק דאיסור רביע עלה ל"ש כ"מ כו', ועי' מחנה אפרים הל' שלוחין סי' ט'. ובשדי חמד מער' כ' ספ"ט בזה הרבה, ובשו"ת הרד"ד או"ח ח"א באמרי כהן סי' ג' ובס' חקר הלכה ח"ב דף כ"ח: ובטורי אבן מגילה כ'. הקשה אמאי נשים חייבות בבכורים הא הוי מ"ע שהז"ג מעצרת ועד החג, ובשו"ת חדות יעקב תנינא סי' קמ"ה אות ל"ז חידש דרק במ"ע שבין אדם למקום כמו ת"ת ותפילין, אבל בין אדם לחבירו אף הז"ג נשים חייבות, ובכורים הם לכהן והוא בין אדם לחבירו, ובזה מיושב קו' השער המשפט למ"ל קרא ועמדו שני האנשים דאשם פטורה להעיד בשבועות (ל:) תיפ"ל דאין מקבלין עדות בלילה (בחו"מ סי' כ"ח סכ"ד) והוי הז"ג וליפטרה ולהנ"ל א"ש. ועי' פרד"י משפטים (דף רנ"ג.) מה שהבאתי בזה די"ל דאיתקש בכורים לבשר בחלב כתוס' חולין (קי"ג:) ד"ה כל, וחייבות נשים כבב"ח ע"ש: וכעת נפל ברעיוני בישוב קו' השער המשפט לפמ"ש בסמ"ע חו"מ סי' ה' סק"ז דדנין בלילה בנרות דולקות דהוי כיום, וא"כ ל"ש הזמ"ג דיכולין לדון ולקבל עדות בלילה בנרות דולקות ולא הוי הז"ג. ועי' תוס' נדה (ב':) ד"ה והלל בשם ירושלמי, ותוס' יבמות (מ"ה:) ד"ה מי, וכתובות (כ"א:) ד"ה ש"מ וצ"ע: ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קי"ט הק' בנדרים (ל"ר) בעי אי כהנים שלוחי דידן ולמה לא פשט מריש חולין מקבלין קרבנות מעכו"ם, וקיי"ל אין שליחות לעכו"ם, ב"מ (ע"א:) והאי קרא לאו בבמה איירי, וכן פרש"י אמור (כ"ב כ"ה) ומיד בן נכר לא תקריבו, אע"פ שלא נאסרו בע"מ לקרבן ב"נ אא"כ מחוסר אבר זאת נוהגת בבמה אבל על המזבח לא תקריבו כ', וא"כ איך הי' יכולים כהנים להקריב הא עכו"ם לאו בני שליחות, וצ"ל דלגבי עכו"ם באמת פשוט לי' דגם שלוחי דרחמנא. ולא איבעי' רק גבי ישראל ע"ש והוא כמו פנ"י הנ"ל, ובהמקנה (מ"א:) תי' דרק בקרבן פסח דכ' ושחטו אותו בעי שליחות ולא בשער קדשים וכ"כ בפנ"י, ועמ"ש באור חדש קידושין (כ"ג:) והקו' מצאתי ג"כ בדרוש וחדוש לרע"א כתובות (י"א.)ובחתם סופר נדרים (ל"ה.) כ' דבקדשים יש שליחות לעכו"ם דכל מעשיהם ע"י שליח, וכ"כ בתשובותי' יו"ד סי' שכ"א, ושו"ת מהר"ם שיק סי' כ"ב: ובמקור ברוך דף תתע"ח תי' דראשונים העלו הא דבעי בכלל כח שליחות רק בדבר דבעי דעת המשלח. ובנדרים (ל"ה.) מבואר דהא דבעינן דעת משלח רק בדבר הבא לכפרה, ועוד כ' ראשונים דעכו"ם המביאים קרבן מכוונים בזה רק להתקרב לישראל ולא למען כפרה, ולפ"ז לא בעינן דעתם כלל, וא"צ כח שליחות ול"ש א"ש לעכו"ם: ועשו"ת גבעת שאול סי' ק"ט שתי' קו' הנ"ל להר"ן בנדרים אע"ג דבקידושין אסיק ר"ה דכהנים שלוחי דרחמנא אפ"ה בעי למיפשט ממתני' או ברייתא. וכ"כ תוס' יומא (י"ט:) ד"ה ומי. וקידושין (כ"ג:) ד"ה דאמר כתירוץ א', לפ"ז כאן דהא דא"ש לעכו"ם ג"כ מאמורא ואינו ממתני' או ברייתא לא בעי למיפשט מיני', כב"מ (ע"א:) ר' אשי כו' והך דרשא מר' ינאי בקידושין ואף דדריש מיתורא דקרא מ"מ ע"כ לאו דרשא גמורה הוא, דהא רש"י לא ס"ל כדמשמע בקידושין (מ"א:) ולר"ש דפטר כו', ואף שכ' תוס' גיטין (כ"ג:) ד"ה מה דאף לר"ש ילפי' דא"ש לנכרי דומי' דאתם ע"ש ובמהר"ם. מ"מ כיון דלא תני במתני' או בברייתא רק מסברא לא בעי למיפשט מינ', ולתי' ב' בתוס' פשיטא דלק"מ דהפי' שגם שלוחי דרחמנא עש"ה: (ושמעתי שהגר"ח מוולאזנע ז"ל שלח משלוח לאסוף מעות להישיבה, וא' לא רצה ליתן, ואמר אנכי בעצמי אתן לר"ח, והגר"ח לא רצה ליקח ממנו, והנותן אמר אנכי רציתי שיהי' כל מעותי במלואם ושלא יקבל המשולח מזה חלקו עבור מחייתו, וא"ל הגר"ח שזה מנהג עכו"ם כשנותן מעות לבית תפלה שלהם אין נותנין ע"י אמצעי, אבל אנו נותנים ע"י אמצעי שגם ישראל אחר יהנה מזה, דהדין דמקבלי קרבנות מעכו"ם רק עולות ולא שלמים והטעם דכשנותן, דעתו שקרבנו יהי' כולו לה', ועולה כליל, ושלמים בעלים אוכלים וגם הכהנים, והוא אינו מבין זה, שהוא יתן קרבן לה'. ואנשים יהנו ממני): וכתבתי בזה הענין תשובה לבני הרה"ח ר' דוד שיחי' ע"ד קושייתך על המהרי"ט הא דכל מילתא דל"מ עביד ל"מ למשוי שליח רק בסתם אבל במפרש מועיל, ק' הא דקידושין (כ"ג:) אי ס"ד שלוחי דידן, מי איכא מידי דאנן ל"מ עביד ואינהו עבדי. והא מי שהביא קרבנו אומר לכהן איזה קרבן הוא רוצה להקריב. ועל אופן זה מועיל להמהרי"ט, אשיב לך: דיש ב' ענינים. א'. כ"מ דאיהו ל"מ עביד ל"מ למשוי שליחו וב' כל מילתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח. ועל ענין הא' אי' בקידושין שם לרשב"א דבשטר ע"י עצמו לא דיד עבד כיד רבו. וא"כ איהו ל"מ לקבל גיטו ואפ"ה שליח יכול לעשות, דמ"מ העבד שייך בגיטין אף דאינו מקבל גיטו דיד עבד כיד רבו, מקבל הוא גט לחבירו דיצא הגט לרשות שאינו שלו, אבל קרבנות דלא שייכו כלל בקרבנות לא מצי למשוי שליח ונשמע מזה דצ"ל שייך בתורת אותו דבר. ואף אי שייך באותו דבר מ"מ בעינן שיהי' יכול לעשות השתא, אבל אם אמר לשליחו צא וקדש לי אשה נשואה לאחר שיגרשנה בעלה. ע"ז אמר רבא בנזיר (י"ב.) דלא יכול, כיון דהוא עצמו לא יכול בעצמו לקדשה דהיא אשת איש, ממילא א"י גם לקדשה ע"י שליח. וע"ז חידש המהרי"ט דרק בסתמא אין בדעת האדם לעשות שליח אלא במה דמצי עביד השתא, דמה דל"מ עביד השתא לא אסיק אדעתי' ולא שווי' שליח. אבל אי מפרש לאחר שיגרשנה מועיל ושלא בדקדוק העתיק דברי' בשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"א סי' ע"ג וע"ש בח"ב סי' קס"ט, אבל כל דברי' רק המה באופן הב' אם איתא בתורת אותו דבר, ורק דהחסרון דאינו יכול בעצמו למשוי שליח, וע"ז חידש דבפירש מועיל שליח על אח"כ, אבל ישראל בקרבנות דלא שייך כלל באותו דבר לא עתה ולא אח"כ ל"מ אף בפירוש: ובאורח מישור נזיר הק' בהא דקידושין הואיל ואיתא בתורת שחרור עושה שליח לקבל גיטו, וק' בנזיר שם נהי דהבעל לא יכול לקדש אשה זו שנשואה, מ"מ יכול לקדש פנויות אחרות, וא"כ שייך ג"כ דאיתא בתורת אותו דבר. אכן היטב כ' בחת"ס אה"ע ח"א סי' י"א ד"ה אלא, דבשלומא התם אותו המונע עצמו העבד שאין לו יד לקבל מיד רבו, בו בעצמו מצינו לו שיכול לקבל מיד רבו של חבירו, משו"ה יכול נמי לעשות שליח, משא"כ הכא מי הוא המונע שלא יכול הבעל לקדשה אין המניעה רק בה שהיא א"א ולא מצינו באופן שבעולם שתהי' היא ראוי' לקבל קידושין, ובמה שהבעל יכול לקדש נשים אחרות, הלא מעיקרא לא הי' המניעה בו רק בה ע"ש, אכן בעיקר הדברים לא ראה הח"ס שכבר ישב על מדוכה זו בדורש לציון דרוש י"ג, דסוגי' בקידושין סותרת לנזיר דה"נ איתא בתורת אותו דבר דמצי לקדש אשה אחרת, ולא הביא שקדמו באורח מישור, ויצא לדון בדבר חדש דהמשלח לא בעי מצי עביד השתא רק שיהי' בתורת אותו דבר, וכמ"ש בקידושין עבד שייךבשחרור, והא דנזיר דמצי למיעבד השתא לא קאי על משלח רק על שליח שיהי' ביד שליח למיעבד השתא, ולכך אשה שהי' לה אחות ונתגרשה דלא מצי השליח לקדשה למשלחו בשעת השליחות, ומה דל"מ עביד השתא ל"מ למשוי שליח שיקדשנה לאחר שתתגרש, וע' בנודע ביהודא מ"ת אה"ע סי' ע' שכ' ג"כ כן, ומ"ש בנו ז"ל בשו"ת שיבת ציון סי' פ"ו על דבריו, מכל הנ"ל נשמע דבעינן שיהי' שייך באותו דבר, ורק דאף אם שייך מ"מ אם המעשה אינה יכולה להעשות עתה רק אח"כ א"י להיות שליח בדבר, וע"ז קאי המהרי"ט דבפירוש על אח"כ מועיל, אבל על זה כ"ע מודים דבעי שייך באותה דבר, אבל ישראל בקרבנות ל"ש כלל וכלל וא"ש: וע"ע במל"מ פ"ב ה"ו מביאת מקדש דהיכי דאיהו ל"מ עביד רק מדרבנן שליחו מצי עביד, וערש"י ותוס' יבמות (צ"ט:) בדין איהו ל"מ עביד מספק אי מצי למשוי שליח, וע"ש במל"מ הל' אישות, ופ"ז ה"ג מגירושין, ובשושנת העמקים כלל כ"ג: והנה בקידושין (ל"ו.) אין בנות ישראל סומכות, והק' תוס' למ"ל קרא ת"ל דהוי מ"ע שהז"ג. וכ' בפנ"י דאיצטריך קרא שלא יעשה שליח לסמוך, והק' על תוס' מנחות (ס"א:) ד"ה מצינו דאשה נמי לבעי' מיעוט שלא יסמוך אחר בשבילה, וכ' תוס' שמא יש מיעוט, וע"ז כ' הפנ"י דזה הוא המיעוט ב"י סומכין ולא בנות ישראל ע"ש, אך תמוה הא כ"מ דל"מ עביד ל"מ למשוי שליח, ובשלמא בכל הקרבנות אמרי' כהני שלוחי דרחמנא, אבל בסמיכה שהתורה הקפידה שהבעלים יסמיכו א"כ הוי שליחו של הבעלים, ואם אשה א"י לסמוך היכי מצי לעשות שליח וצ"ע. ובמחנה אפרים הנ"ל יש לעיין מתוס' זבחים (צ"ה.) ד"ה מכניסו, ועי' במשפט שלום חו"מ ר"ס קפ"ב בזה: ובמנחות (צ"ג:) וסמך ידו ולא יד אשתו, דהו"א אשתו כגופו, ברכות (כ"ד.), כתובות (ס"ו.), ובכורות (ל"ה.), והטעם דכאן לא אמרי' אשתו כגופו, י"ל למ"ש בחגיגה (ט"ז:) דסמיכה צריך להיות בכל כחו ואשה כחה רפה מאיש:
שם) ונרצה לו, ברמב"ן ורא"ם בחייבי לאווין בשוגג מדלא כתבה התורה בהם כפרה ע"כ דא"צ כפרה וריצוי כלל, וכ"כ בחי' הר"ן סנהדרין (פ"ד.), ועי' בפנים יפות, ובכלי חמדה ויצא אות ג' כתב דאין הפירוש דא"צ כלל כפרה, ובפרט בשוגג בחייבי מיתה ביד"ש, ושגגת מיתת ב"ד שאין בהם כרת כגון מגדף שהביא רמב"ן, ורק ל"צ ריצוי קרבן ומהני תשובה גרידא לתקן פגם החטא, וראי' דמתעסק בחלבים ועריות חייב שנהנה, והוכיח מזה הר"ן בסוגי' דשופר של עולה דה"ה במצוה היכי דנהנה א"צ כוונה, דהנאה הוי כמו כוונה ע"ש, וקשה אמאי לא נימא דעולה מכפרת על אכילת נבלות וטרפות אע"ג דאינו מכוין מ"מ נהנה הוי כמתכוין ופשיטא דצריך כפרה, ושוב י"ל דעולה מכפרת, ול"ש לומר דאין כאן איסור כלל בשוגג כיון דנהנה חשוב כמתכוין, וברור דהוי בגדר מכשיל בעבירת לאו בשוגג, ומצאתי שכ"כ הג"ר יעקב שור ז"ל מקוטב בבינה לעתים סי' ב', וכמ"ש הר"מ ריש הל' תשובה כל עבירות כו' בין בשגגה כשיעשה תשובה צריך להתוודות, ואם אין חטא למה יצטרך תשובה, ומפורש ג"כ בשבועות (י"ב.) כאן בשוגג כו' עשה ול"ת, הרי דגם שוגג מחייבי כרת צריכין כפרה ע"ש באריכות: ואא"ז במקור חיים סי' תל"א חידש דלכן בחמץ שאינו ידוע הוי כעובר עבירה דאורייתא בשוגג אע"ג דמתעסק בעלמא הוא, דדוקא בלאו שיש בו מעשה מתעסק לא אסרה התורה אבל כשאסרה התורה דבר שאין בו מעשה כמו בחמץ גם אינו מתכוין אסור: ובתשו' רע"א סי' ח' מפקפק בזה, וחקר שם פטור דמתעסק אי רק פטור מחטאת אבל עבירה עשה או שפטור לגמרי, ובס' חלקת יואב קמא או"ח סי' ז' האריך בזה ובדיני אונס (דף ק"ז.) ובתנינא בהשמטות שם, ומצאתי עוד בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' ק"פ שנשאל ג"כ מנזיר (כ"ג.) וחו"מ סי' רל"ד באכל חזיר דצריך כפרה, והשיב דבאיסור אכילה לכ"ע גם בשוגג צריך כפרה, וכהא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שנהנה, וע"ע כריתות (כ"ה:) ותוס' שבועות (ג'.) ד"ה מהן דבשוגג עביד איסורא, ועתו"ס יבמות (פ"ט ריש ע"ב), וביצה (כ"ה:) ד"ה איכא שכ' במזיד איכא נשיאת חטאת משא"כ בשוגג ע"ש מבואר כרמב"ן ורא"ם, ובשו"ת שערי יצחק או"ח סי' ק"ח כ' ג"כ דבאיסורי אכילה לכ"ע גם בשוגג צריך כפרה, וכ"כ המהרש"ם בספרו משפט שלום סי' רל"ד ובקונטרס משמרת שלום שם, ובשו"ת מהרש"ם ח"א סי' ל"ד: ובנתיבות המשפט סי' רל"ד כ' דבאיסור דרבנןבשוגג א"צ כפרה כלל, ובמשפט שלום הקשה מכמה מקומות, וגם מאו"ח סי' קצ"ו באוכל איסור דרבנן בשוגג דלר"מ אינו חברך. ולנתה"מ אמאי אינו מברך כיון דלא עשה איסור כלל. ובמג"א סי' של"ד סקל"ב דאפילו על דרבנן צריך תשובה, וע' בזה בס' ישועות מלכו בקונ' מעט צרי על ר"מ ריש הל' תשובה, ובס' עבודת הלוים על שבועות (ז'.), ומ"ש בפרד"י תולדות (דף קפ"א.) ובפ' נשא, ה' יזכני להוציא לאור. וע"ס בקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קס"ב מ"ש בזה, וע"ע בס' אהבת אברהם סי' י"ב ברמב"ן הנ"ל ובענין ספד"א באיסור כרת. ובבכורי שלמה או"ח סימן ל"א ל"ה אריכות בזה: (ובענין דבר שאינו מתכוון ראיתי מעשה שהגה"צ ר' משה טייטלבוים ז"ל בעל הישמח משח הי' תחלה מתננגד ונסע לומר דרשות, ובא פ"א ללובלין ושבת שם, והלך אל החוזה ז"ל בליל ש"ק, והי' בפ' תולדות, וכשבא שמה שמע שאמר תורה עה"פ (כ"ו ו') "וישב יצחק בגרר" בישיבה של יצחק נאמר הלכה כר' שמעון בגרירה ודבר שאין מתכוון מותר, והי' בעיניו לשחוק והלך להאכסני' ובדרך הרגיש שנשא מפתחות שלו, ושם לא הי' בירוב בעיר, והרגיש שיש להחוזה רוח הקודש וכוון אליו, דמה שנשא הי' בשוגג ודבר שאין מתכוון, למחר ביום הלך לביהמ"ד ולא דרש עוד ורק אמר משל: סוחר מאבנים טובות בא לעיר וראה בחלון אבנים טובים גדולים מאד, ונסע משם כי לא רצה להראות סחורתו ואמר אם נמצא בהעיר מסחר מאבנים יקרים יותר ממני, ואמר לו אחד אבן קטן שלך חשוב יותר מהגדולים שבחלון שם כי המה אינם אמתיים כשלך ורק כמו, ואמר הגז"ל כאן בלובלין יש אבן קטן והוא גדול מאבנים שלי, כל הדרשות שלי, ולא נסע משם עד שנעשה חסיד מן המסתופפים בצל החוזה, והי' גאון וקדוש כנודע):
שם) בבעה"ת כשאוכל חלב בשוגג מביא חטאת ועל הספק אשם תלוי, ולפעמים סבר בודאי שאכל שומן והוא אכל חלב, ועלי' עולה מכפרת מה שלא ידע מעולם עכ"ל. ואולי הטעם דכמו דמכפר אהרהר ומחשבה בלי מעשה כן מכפר אמעשה בלי מחשבה כגון אכל חלב, וקסבר שומן, אלא דבנודע לו אח"כ מחויב חטאת או אשם תלוי וא"א לעולה שתכפר רק בלא נודע לו אח"כ, וע' גליוני הש"ס יומא (ל"ז.) שהביא ר"ש תרומות פ"ח ה"א והוא מירושלמי דמדמי סבר שומן ונמצא חלב לסבור איסור ונמצא היתר, אבל בבבלי נזיר (כ"ג.) עשה צריכות ביניהם ע"ש ובס' עבודת הלוים שבועות (ג'.) ומ"ש בפרד"י ויחי שנ"ח: