רש"י לשם עולה יקטירנו עמ"ש בזה בלח"מ פ"ד הי"א ממעשי הקרבנות:
שם) אוה"ח וק' למה לא הקריב השה לעולה בקרניה וכו', כבר הקשה זה הרמב"ן יתרו (י"ט י"ג) ועי' ס' יום תרועה שם. וג"כ לא הזכיר את הרמב"ן, ועמ"ש בפרד"י וירא (דף קל"ז) ויתרו (ק"נ):
שם) ורחץ במים. במורה נבוכים ח"ג פמ"ה כ' להכי הי' קטורת, שהקריבו בכל יום הרבה בהמות והי' נשרף ורחצו קרבים ומעים והי' ריח רע, ולכן הי' ב' פעמים ביום קטורת להפיג הריח רע מבגדי כהונה:
שם) ריח נחוח, עי' מעשה ה' מאמר ב' פכ"ז:
שם) רמב"ן. בענין קרבנות חקרו הראשונים האם הי' צריך למתנות בשר ודם, החפץ ה' בעולות, ורמב"ם כ' דהיו משורשת ע"ז בימי קדם וקשה הי' לעקרה מאמונות העם וצוה להקריב קרבנות למען לא יקריבו לאל אחר וכמ"ש באחרי (י"ז ז') ולא יזבחו עוד לשעירים, ובמו"נ ח"ג פ"ג ול"ב, מלפנים חשבו שה' יחפץ בקרבנות ובלעדם אין דת, ואלו קם נביא ויאמר לא יחפץ ה' עולה וכליל, אז כל העולם היו קם עליו, ולכן לא רצה לבטל הקרבנות וצוה להקריבם לפניו ולא לאכילה, ורמב"ן הק' דהרי מצינו עוד קרבנות בקין והבל, ונח אחר צאתו מתיבה ואז לא הוחלו עוד האנשים לקרוא בשם אלקים אחרים ולזבוח לשעירים. ובעקידת יצחק שער מ"ח כ' כי בטבע האדם שמשתוקק להכיר תודה לאיש חסדו ומטיבו, ויש לו עונג פנימי אם יש בידו לשלם גמול למי שעשה לו טובה, ומכ"ש לה' המטיב עמנו על כל פסיעה בודאי יש תשוקה להכיר תודה ומאהבת ה' עמו רצה לסבב להם העונג הגדול הזה וצוה לעשות לו משכן ולהקריב קרבנות כדי לשמח לב ישראל, נמצא לר"מ שורש קרבנות ברעתם של ישראל דקשה הי' להפרישם מע"ז, ולבעל עקדה נהפך הוא לטובת ישראל שאהובים אצלו, ורמב"ן כ' שקרבנות לעורר תשובה בראותו כל עבודות שנעשה לקרבן ישים על לבו דכל זה שחיטה הפשט וניתוח ועוד מהראוי הי' לעשות לו על חטאיו, וה' מרוב חסדו לקח תמורתו הקרבן ובזה יכנע לו לתשובה, אבל זה ניחא בקרבנות הבאים על חטא אבל של נדבה מה איכא למימר, ומזה יש להוכיח שהעיקר כדעת בעל עקדה דקרבנות מאהבת ה' לנו: ועל טעם הר"מ הקשו דמצינו דגם לעת"ל יהי' קרבנות בויק"ר פ"ב כל מקום שנא' לי אינו זז לעולם לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, בקרבנות כ' תשמרו להקריב לי, ולעת"ל לא יהי' ע"ז, ומזה ג"כ יש להוכיח כבעה"ק מחשיבתם של ישראל, ולעת"ל יהי' עוד יותר מקום לקרבנות, וע' בס' הדרוש והעיון שהרחיב הדיבור בזה, ובספרו ברכת אהרן מאמר ל"ו, והביא מישעי' (נ"ו ז') והביאותם אל הר קדשי וגו' עולותיכם וזבחיכם לרצון על מזבח, וראי' מזה להעקדה. ובישיעות יעקב הביא ג"כ ראי' לרמב"ן דבתפילות אנו מזכירים קרבנות שנקריב לימות משיח ואז לא יהי' ע"ז כמ"ש בישעי' (מ"ה כ"ג) כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, וג"כ כ' בתהלים (נ"א ט"ז) זבחי אלקים רוח נשברה אז תחפוץ זבחי צדק, וע"ס המדרש והמעשה דלר"מ עיקר הקרבן לתועלתו הרוחנית להזיר אותו מאמונות טפלות, ולרמב"ן רק של כבודו כביכול, ומרומזים בפסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' משום ב' חטאים. א' מכם להעלותם בתור מקריבים, ב' ועוד בתואר קרבן לה' לכבודו כביכול והוא האות של תשובה הפנימיות ובדביקות אליו ית': ויבואר בזה הזהר חדש אדם כי יקריב מכם ולא אדם קדמאה ולא אדם מאוחרא,לכבודו ית', ולא אדם קדמאה בטרם החלו האמונות הטפלות לרוב בארץ הי' מקום לטעם רמב"ן ולא רמב"ם "ולא אדם מאוחרא" בקרבנות של אברהם שנקרא ג"כ אדם בלשון של חז"ל, ויתכן טעם הרמב"ם להעתיק בני דורו "מזבחי שעירים" אך אין מקום בו לטעמו של רמב"ן: וגם י"ל דאחד מן התנאים המכשירין הקרבן שיהי' נולד כדרך הנולדים ויוצא דופן פסול (בכורות נ"ז.) ומרומז מכאן "מן הבהמה" שיהי' נולד כדרך הנולדים וכלל זה לא נאמר בב' מקומות. על אדה"ר שהקריב קרבן מקרין מפריס (חולין ס'. ושבת כ"ח.) שנולד כך מששת ימי בראשית. וג"כ אילו של יצחק (אבות פ"ה מ"ו) שנברא ע"ש בין השמשות. הרי דהוכשרו למזבח אף שלא נולדו מן הבהמה כדרך הנולדים. ועליהם לא הי' המצוה להקריב מן הנולד דוקא. וז"פ לא אדם קדמאה. אדה"ר. ולא אדם מאוחרא. אברהם. וע"ע בס' תורת העולה מהרמ"א ז"ל ח"ב מפרק א' ואילך: וע"ע רמב"ן בראשית (ד' ג'). וכמו"נ הנ"ל מפורש במד"ר אחרי (י"ז ג') יהיו מקריבים לפני ויהיו נפרשים מע"ז וכו'. ובמכילתא בא (י"ב כ"א) וברש"י שם משכו מע"ז ושחטו הפסח לשם ה': (ובדרך אגב, דעת רש"י זבחים (ק"ט) ד"ה ת"ל, דהיפך בצינורא הוא מצוה, וכ"מ במעילה י', ועי' אגלי טל מלאכת זורע ושו"ת אבני נזר או"ח סי' ע"ג ע"ד, בהא דמהפך בצינורא אם הוי בגדר עבודה, ובקול תורה סי' כ"ה הביא דהא גם בשבת הי' מהפכין בצינורא כסוכה (נ"ז:) ומוכח דהוי עבודה דאל"כ איך מותר בשבת, וא"ש בזה קו' שו"ת חמדת שלמה אה"ע סי' י"ז הא דיבמות (ל"ג:) זר ששימש בשבת אי בהקטרה כו' וק' הא הקטרה נפסלת והו"ל מקלקל ע"ש, וי"ל הכוונה על זר שהפך בצינורא דחייב משום שבת ומשום זרות דאין הקטרה נפסלת ע"י היפך הזר בצינורא, ובאב"נ האריך מתי מתקיימת מצות הקטרה בקדשים. ובספרי קרח מבואר דאע"פ דכשנותן האיברים על האש קיים מצות הקטרה אכל אינו עולה לרצון עד שתאכלנו האש, וע"ע ביראים מצוה שע"ד ומצות הקטרה שנותן על האש על המזבח ומיד כשעשן יוצא קיים מצות והקטיר. ובס' סביב ליראיו על היראים מהגאבד"ק פינסק שליט"א כתב כוונתו. כמ"ש מל"מ פ"ו ה"א מתמידין דאין שום חיוב להפוך בצינורא כדי לקרב עבודה ע"ש, וזה כוונתו דמיד כשעשן יוצא אע"פ שלא הפך בצינורא ע"ש):