אותה תאכלו רש"י ולא בהמה טמאה, והוא לאו הבאה מכלל עשה, וכל בהמה חיה שמעלת גרה היא מפרסת פרסה חוץ מגמל וכל שמפרסת היא מעלת גרה חוץ מחזיר, והסימנים מבוארים בר"מ פ"א ממ"א, ויו"ד סי' ע"ט וממנ"ח מ' קנ"ה – ובשר אדם רק בעשה, ומ"מ בשר מת אסור בהנאה, ובשר עכו"ם שמת מותר בהנאה ועתו"ס ב"ק (י'.) ד"ה שהשור, נדה (ע"א. זבחים ע"א: ערכין ד'.) ור"מ וראב"ד ערכין פ"ה הי"ז, יו"ד סי' שמ"ט ונקה"כ, שו"ת צ"צ סי' י"ג, ובמל"מ פי"ד הכ"א מאבל האריך בזה, וע"ע בשבות יעקב ח"א סי' פ"ט, וקצות החשן סי' ת"י סק"א, ושו"ת אבן השוהם סי' ל': ובס' אמרי הצבי על ב"ק חידש דאף למ"ד מת עכו"ם אסור בהנאה, אבל עבד כנעני או עכו"ם הקנה לישראל שמת לא נאסר בהנאה כיון דאיכא לישראל קנין בו, וע"ש בקונ' פלפול חברים ושו"ת בית יצחק או"ח סי' ט"ו אות ח', ובכורי שלמה בהשמטות לאו"ח סי' ב' ג' - וע"ש עוד באמה"צ או"ק ג' דאפי' לשי' תוס' דעבד כנעני שמת מותר בהנאה. מ"מ כל שנגמר דינו בב"ד והמיתוהו אז אסור בהנאה דומי' דשור הנסקל, ובכל"ח משפטים אות י"א דחה זה דא"כ להסוברים דשה"נ נאסר מחיים. ה"נ יהי' העבד ג"כ נאסר בהנאה מחיים: וע"ע מנ"ח מ' נ"ב שהעיר על הירושלמי דעבד היוצא ליהרג אמאי מתייאש ממנו האדון, לתוס' דע"כ מת מותר בהנאה, ואף דנגמר דינו למיתה, והביא מערכין (ז':) דאדם אין גמ"ד אסרו כלל, וכ' דאין לומר בעבד שיהי' דינו כשור לענין דגמ"ד אסרו ולאחר מיתה יהי' לו דין שוה"נ דז"א דבודאי דינו כבן חורין ע"ש, וע"ע כל"ח אות ז' - בשר אדם אי יש בו משום אבמה"ח עי' תשו'הרשב"א סי' שס"ד, ורמב"ן כאן כ' שאין בו, ועי' יו"ד סי' ע"ט ס"א ברמ"א ובגליון מהרש"א יו"ד ר"ס י"ג, ומנ"ח מ' קנ"ד, וע"ס יראים סי' ק"ל ובס' סביב ליראיו שם:
שם) רמב"ן כל מפרסת כו' לפ"ד אין עולה כהוגן, שא"כ ל"ה לוקה שאינה באה רק מק"ו, ועי' פנים יפות ובהה"מ פ"ב ה"א ממ"א חידש היכי דהאיסור מפורש בלאו הבא מכלל עשה וכיוצא בו מזהירין מן הדין, וע"ש במל"מ ובס' המצות שורש ב' ובנו"כ שם, ובס' מוצל מאש סי' כ' ובס' גרש כרמל כאן, ובגופי הלכות כלל תפ"ו כ' כמה חילוקים בזה, ובלימודי ה' סי' ה', וגנת וורדים כלל ב', ומלא הרועים ח"ב כלל עמה"ד מאות ט"ז ואילך אריכות גדול, ובעיקר הדבר י"ל כמ"ש בחוו"ד סי' ק"י דבספק איסור עשה אסור דתורה דיברה רק בודאי ולא בספק, ולהכי בל"ת ספק מה"ת מותר להרמב"ם, אבל בעשה כגון לאכול מצה רק בודאי מצה ואינו יוצא מ"ע בספק כי צריך לעשות ודאי, ועי' פרד"י ח"ב מזה הרבה ביתרו (קס"ב: קע"ב. ותשא שכ"ג.): ומעתה נפק"מ למנות עשה דאילו מל"ת שלא לאכול הי' ספק מה"ת מותר, ובזה שאמרה תורה אותה תאכלו כשהוא ודאי שוסעת שסע ומעלה גרה, גם ספק עובר בלאו הבאה מכלל עשה, וספיקא דאו' אסור מה"ת ע"כ כתבה בל' עשה: