ואת החזיר כי מפריס פרסה והוא גרה לא יגר, וביאורו אמנם כי מפריס פרסה הוא וזה סימן טהרה, אבל גרה לא יגר ולכן טמא, ועמו"נ ח"ג פמ"ח דמזיק לגוף ומאוס ומגואל בבית ומבחוץ, ועקדה שער ס' כ' שמאטים כח השכל ומוליד תאוות נכרית ובהמיות, וחז"ל ורש"י קדושים (כ' כ"ו) אל יאמר אי אפשר בבשר חזיר, אבל מה אעשה שהתורה אסרתו, ובישעי' (ס"ו י"ז) כולל חזיר עם השקץ ועכבר, וירושלמי ברכות פ"ב ה"ג אי' שהוא צואה וכמו בית הכסא מטולטל, ולא אבו לשאת את שמו וקראוהו דבר אחר, אם פגע בו ד"א (שבת קכ"ט), ואסור לעבור בין ב' חזרים, עי' פסחים (קי"א.), אסור לגדל חזרים, מנחות (ס"ד:) - ובר' בחיי כאן חזיר עתיד ליטהר, ויש בזה במדרשים הרבה והבאתי בפרד"י שמות (דף ל'.) ותצוה (רפ"ה.) ע"ש הרבה חדשות עם ציונים חדשים, וע"ע בפאת השדה בכללים סי' ג' אות ז', ובס' הנותן בים דרך דף כ"ג: (בשבת קנה: לית עניא מכלבא ולית עתירי מחזירא. על חזיר שרק בלאו הכל נזהרין. אבל מטומאת פיו בשקר ורכילות שבכמה לאווין אינו נזהר. וזה לית עתיר מחזירא. הלאו דחזירעשיר. ולאווין דכלבא. הם עניים. כלב סמל לשון הרע ורכילות נובח ככלב. ומאמר חז"ל פסחים (קיח.) המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים): ובאוה"ח כ' דלעת"ל יעלה גרה ויחזיר להיות מותר, ולא שיהי' בלי גרה ויותר, כי התורה לא תשתנה ע"ש, וראיתי לח"א שהעיר דאפי' ישתנה בסימני' יהי' אסור משום יוצא מן הטמא, וכמשנה בכורות (ה':) טמאה שילדה מין טהורה אסור, והוא הלכה בר"מ פ"א ה"ה ממ"א ויו"ד סי' ע"ט, וי"ל דהחזיר השלישי שיולד מאותו שישתנה בסימני' הוא שיחזיר להתירו, דבר"מ פ"ב ה"ג ממ"א חלב אדם מותר אף דיוצא מן הטמא דבשר אדם אסור, דיוצא רק מאיסור לאו ולא מאיסור עשה, וכן הביא הש"ך סי' ע"ט סק"ד, ושפיר השלישי יהי' טהור להכלל של הר"מ פ"ג ה"ד ממ"א, דכל דאתא מריבוי אין לוקין דהוי כח"ש וכהה"מ שם, וטהור שנולד מטמא לשי' ר"מ רק איסור גרידא, והיוצא השלישי יחזיר להתירא, אולם בפמ"ג סי' פ"א מ"ז סק"א כ' דיוצא מן היוצא ג"כ אסור, וכ"כ בס' יבין דעת והדק"ל, וי"ל דבגמל כ' ופרסה איננו מפרים, ובחזיר כ' והוא גרה לא יגר, וי"ל דתיבת "והוא" מיעוטא הוא דחזיר טמא כל זמן "והוא גרה לא יגר" אבל כשיבא יום. והוא גרה יגר לא אסרתי למפרע וא"ש: ובתורת משה פ' ראה (דל"ג:) הביא. האור זרוע פסק דכל תיקו דאמורא, הוי דבר שיש לו מתירין אם יבא אליהו יוכל להיות שיתירנה. והרשב"א חולק דממנ"פ אי יתירנה לא הוי דשיל"מ והב"ח בשם מרדכי אומר דהמאכל יתקלקל עד זמן ההוא ול"ה דישל"מ. והק' על המד' דחזיר עתיד להתיר ועתה באמת אסור. וא"כ לרשב"א הוי דשלי"מ ולא יתבטל ע"ש. ולפמ"ש בפרד"י שמות דף כ"ט: בשם אור יקרות דהכוונה ע"פ מ"ש בחולין ק"ט: כל מה דאסור שרי כנגדו. אסר לן חזיר שרא לן שבוטא דג ששמו שבוטא וטעם מוחו כחזיר, וה"פ חזיר בעצמו לא יותר רק יחזיר לנו שיבוטא כמ"ש במד"ר בפתיחה לאיכה דאף דגים גלו וחזרו לארץ חוץ שיבוטא ועתיד ה' להחזיר לנו וא"ש, וע"ע שו"ת פרי השדה ח"ג סי' קמ"ה. ושו"ת תירוש ויצהר סי' קצ"ה - ועי' ש"ך יו"ד סי' ק"כ סק"ז בענין ספק טרפה אי הוי דשיל"מ, ולאו"ז הנ"ל דחתיכה שנאסרה בתיקו ל"ה דשיל"מ דאם יתיר אותה יתברר שלא הי' אסור מעולם, וא"כ ספק טרפה בלא"ה לא הוי דבר שיש לו מתירין - וע"ש במחבר ס"ב יש מי שאומר שלא אמרו דשיל"מ אלא כשהמתיר עתיד לבוא ובידו ע"ש, ותמה הש"ך למה כ' יש מי שאומר הרי אין חולק עליהם, ופלא שבפירוש כ' הכ"מ בפ"ז ה"י מעכו"ם דהרמב"ם חולק בזה וצע"ג – ובל"ז קשה דברי הכ"מ שם לפמ"ש הר"ן בפסחים דכ"ט, דלא הוי דשיל"מ היכי שגוף האיסור לא יותר לעולם רק יש היתר ע"י תערובות ע"ש, וא"כ ה"נ הרימונים אין להם היתר לעולם רק ע"י תערובות, ואמאי הוי יש לו מתירין, וצ"ל דהר"מ פליג גם בזה וסובר דגם כשיש רק היתר עי"ת ג"כ מקרי דשיל"מ: ובענין מצות בטלות לעת"ל בנדה (ס"א.) הארכתי מאד בפרד"י תצוה רפ"ה. בהרבה חדשות, ובס' נועם מגדים חולק דמצות בטלות רק לאווין ולא עשין, ובס' זכרון יהודה סי' נ"ו כ' להיפך, משום דיחוי דכ"ז שהוא חי הוי נראה, וכשמת נעשה חפשי ונדחה ואינו חוזר ונראה לעת התחיה, וכ"ז שייך דוקא במ"ע דיש דיחוי במצות, אבל באיסורין אין דיחוי, וא"ש בנדה שם, ור"י לטעמי' כיון שמת נעשה חפשי ממצות, ולכאו' סוברים דהא דמצות בטלות לעת"ל היינו לעת התחי', א"כ מה ראי'מהיום לאחר התחי', ולהנ"ל א"ש כיון דנעשה מפני כשמת ונדחה שוב אינו חוזר ונראה גם לעת התחי', ויש לדחות דדיחוי ל"ש רק כ"ז שאדם חי והי' נראה מתחילה ואח"כ נדחה שוב א"ח ונראה, לא כן לאחר התחי' דפנים חדשות בא לכאן וכקטן שנולד דמי, לא יוצדק ע"ז לומר שהי' נראה ונדחה דמה לנו מה שהי' מקודם התחי', השתא לאחר התחי' שהוא פנים חדשות ל"ה נראה ונדחה כלל, וע"כ מוכרחין לומר כן, דאל"כ יש לפטור כמעט רוב העולם מכל מ"ע שידוע דרוב הנולדים עתה הם מהנשמות שכבר היו בעולם, וכמ"ש האר"י ז"ל, בע"ז (ו'.) ב' אלפים ימות משיח ובעונותינו יצאו מה שיצאו ועדיין בן דוד לא בא, הכוונה עפמ"ש אין משיח ב"ד בא עד שיכלו נשמות שבגוף (יבמות ס"ב. ונדה י"ג:) ופרש"י גוף שם מקום המיוחד לנשמות העתידות להיות נולדים, ועי' זהר בראשית (כ"ח.), ואם היו נולדים אותם נשמות הי' ב"ד בא, ובעונותינו יצאו היינו שלא נולדו נשמות חדשות רק שיצאו אותן נשמות שכבר יצאו פעם א' ודפח"ח: ולהנ"ל יש לפטור אותם מכל מ"ע שהיו נראין ונדחין מקודם, ואי"ל דלאחר התחי' יעמוד אותו גוף בעצמו, והגוף והנשמה שניהם נדחים בעת מיתה, משא"כ מי שנולד בגלגול שני שאינו אותו הגוף בעצמו, ואותו הגוף לא הי' נראה ונדחה דמ"מ הנשמה כבר נדחית בעת מיתה, ובדיחוי לא בעינן שידחה כולה רק אפי' חלק א' מהמצוה הוי דיחוי, וכהדס בסוכה (ל"ג:) אף דג' מינים היו כשרים הוי דיחוי, א"כ ה"נ בדיחוי דהכא כיון דהנשמה היתה נדחית בעת מיתה צ"ל פטור גם אח"כ, וע"כ דבכה"ג לא חשוב נראה ונדחה כיון דפנים חדשות בא לכאן - וביאור ש"ס נדה י"ל דאם לא נאמר דיחוי נעשה חופש, א"כ לא מצינו שהתורה ניתנה לזמן דהא גם לאחר מיתה אינו פטור רק שאינו יכול לעשות, א"כ מהכ"ת נאמר שמצות בטלות לעתיד, כיון שלא מצינו שתורה ניתנה לזמן, אבל לאחר דאמר ר"י דמת נעשה חפשי, א"כ מצינו שהתורה לא ניתנה רק לזמן, דהיינו כל ימי חייו עד שימות, שוב י"ל דגם אחר התחי' יופטר משום שהתורה לא ניתנה רק לזמן: ובפרד"י שם הבאתי מד"ר שמיני פי"ג תורה חדשה מאתי תצא ונבלות תאכלו לעתיד, ועי' תנחומא שם ובראה פ"ו ונצבים פ"ד, ילקוט איוב תתקכ"ז, ועי' דברי שאול בהשמטות לפ' חקת, הפפנה קובץ ד' שהביא קרבן העדה בירושלמי שבת סו"פ ר"ע דיש מ"ד דלויתן דג טמא הי' והק' דא"כ איך יעשה ממנו סעודה לעת"ל, ובשו"ת תירוש ויצהר סי' קכ"ג הביא שכן הק' בתו"ח סנהד' (קי"ב.) ותי' דהא דנבלה מטמא משום דמתה הבהמה ג"כ ע"י מלאך המות כדאי' מלה"מ מה לי הכא ומ"ל התם, ב"מ (ל"ו:), ומה"מ מטיל בה זוהמא ומטמא כמו לאדם, וכאשר צוה ה' לשחוט, ובמצות שחיטה אין טומאה יכול לחול, ולזאת לעתיד דרוח הטומאה יעבור מן הארץ לא יהי' צורך בשחיטה, וזה כוונת המד' תורה חדשה מאתי תצא, ויהי' מותר לאכול נבלות: וי"ל בזה בברכות (י"ז.) סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה, דלעתיד יהי' סוף למיתת אדם, וסוף שחיטת בהמות דיתבטל צורך שחיטה כנ"ל, ובע"י ובילקוט שם גירסא שר"מ אומר כן דבאמת אף לעתיד מי שירצה לשחוט יוכל לשחוט, אבל לר"מ דחייש למיעוטא, ובחולין (י"א:) הק' האיך אכל בשר דילמא במקום נקב שחט ותי' אי אפשר שאני, ולעתיד דיהי' אפשר בלא שחיטה, והי' אסור בשחיטה דדילמא במקום נקב שחט ממילא יהי' סוף בבהמה שחיטה ובחי' הר"ן נדה ס"א כ' דמצות בטלות לעת"ל היינו בשעת מיתה והא דמשמע בתוס' ב"ב (ע"ד.) ד"ה פסקי, וע"ז (ס"ה:) ד"ה אבל לעת"ל ממש, כבר פי' בזה הבונה בע"י, ועי' במנחת קנאות להגרצ"ח ד"ז, ובילקוט עזרא כל התפלות עתידין ליבטל וע"ש בפרד"י בזה. ובשוחר טוב תהלים קמ"ז ה' מתיר אסורים, ופאת השדה מער"ה סי' ז' ד"ה אך. ובענין לויתן אי הוא דג טמא, עי' שד"ח מערכת ל' כלל קכ"ט שמביא קרבן העדה הנ"ל. וכן משמע במד"ר אחרי, ועי' ס' מתא דירושלים על ירושלמי, וכ' להשוות דעת ירו' עם בבלי פא"ט לויתן דג טהור, וע"ס אבן שהם סוס"י ל"ב (דף כ'.), ובפרד"י ח"ב בהערות (דף תל"ה:) בזה: