ובנבלתם לא תגעו ערש"י, בר"ה (ט"ז:) יכול ישראל מוזהרין על מגע נבלה כו', ורק ברגל חייב אדם לטהר עצמו, ומרש"י יבמות (כ"ט:) משמע דדרשא גמורה הוא, וכ"נ דעת הר"מ פט"ו ה"י מטומאת אוכלין, אבל הרמב"ן כ' דרק מדרבנן והדרשא אסמכתא בעלמא, ומרש"י יבמות משמע דגם נשים חייבות לטהרברגל, ועי' בזה בשאגת ארי' סי' ס"ו וס"ז, ובמל"מ שם כ' אף להר"מ רק לטהר גופו דאוריי' אבל טבילת כלים רק מצוה דרבנן, ועי' בשערי תורה סי' כ"א, ולקמן פסוק ל"ט - ובמל"מ כ' וז"ל, ודע שרש"י הביא דרשא זו דבנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל בפ' ראה ולא ידעתי למה ל"ה בפ' שמיני וכו', ופלא שרש"י כאן הביא ג"כ ואם נאמר דהוי לאו גמור ק' בברכות (י"ט:) הרי הולך לשחוט פסחו לימא אין חכמה כו' ומשני שוא"ת, וק' הא מיירי בערב פסח ואם יטמא עצמו יעבור אלאו ובנבלתם לא תגעו בקום ועשה, וי"ל דהגמ' שם אזיל בשי' ראב"י שם בת"כ דלא קאי כלל על רגל: וברא"ם שם אע"פ שדאו' אין לוקין, ובמל"מ חקר למה, ועמ"ש בזה בשאג"א סי' ס"ז ולא הביאו מקור. אבל בס' פני מבין כ' ממכות (כ"א:) יש חורש תלם א' כו' ושם מיירי ביו"ט, וא"כ יש עוד לאו ובנבלתם לא תגעו והוי ט' מלקות וראי' דאין לוקין, אבל ק' מב"מ (ל'.) והתעלמת כו' עשה ול"ת הוא מדוע לא דרשו על ישראל וברגל דצריך להתעלם אם אבדה בביה"ק וליכא אלא ל"ת גרידא ואפ"ה אינו דוחה וצ"ע והפוסקים השמיטו דין זה דאינו נוהג בזה"ז שהרי טמאי מתים אנן ואין לנו אפר פרה, עי' בזה בבאר היטב יו"ד סי' שע"ג סק"ד, וע"ע בשערי תשובה או"ח סי' תקכ"ט ס"ב דחייב לטהר אינו נוהג בזה"ז, והוא מרא"ש יומא פ"ח סי' כ"ד וע"ש בקרבן נתנאל ובסוף ר"ה. ובצל"ח ביצה (י"ז:) רש"י ד"ה בה"א, ובשאילת שלום על שאלתות אמור אות קי"ב, ומיני תרגומא שמינו, ונחל אשכול הל' תפלה סי' ב'. אמנם בצל"ח ביצה (י"ח.) רש"י ד"ה לא, מסיק שמלבד הטהרה לכנוס למקדש ברגל ולאכול קדשים בלא"ה איתרבי מועדים לתוספת קדושה ונוהג בכל זמן, וישראל מחבבים זכר למקדש מהרה יבנה, וע"ע בב"ש אה"ע סי' נ"ה סק"י: ותדב"א, ח"א פט"ו ר"ג אכל חולין בטהרה דלכל ישראל נאמרה, והובא בילקוט תשא רמז שפ"ו, ועתו"ס חולין (ב':) ד"ה טמא, ובטורי אבן ר"ה (ט"ז.) הק' לטהר ברגל משמע בתוך הרגל, והא חייב קודם הרגל בערב יו"ט לטהר כדי שיהי' לו הערב שמש, וע' יש"ש ביצה פ"ב סי' י"ט, ועמ"ש בזה בפרד"י תשא (דף של"ח.) ובצל"ח כ' דהחיוב לטהר רק בג' רגלים ולא בר"ה דליכא מצות ראיה וחגיגת שלמי שמחה, אבל הטור או"ח סי' תר"ג כ' דגם בר"ה כן, ועי' בס' עט סופר כלל פ"ג, ועי' רש"י יומא (פ':) רש"י ד"ה ולא, ואין ישראל מוזהרים לטמא, ובגליון הש"ס לרע"א תמה דהא גם כהנים מוזהרין בפ' אמור רק בטומאת מת ולא בשרץ, וע' הגהות יד שאול יו"ד סי' שס"ט בזה: הרמב"ן הביא מת"כ ולאלה תטמאו, יכול אם ראה נבלה ילך ויטמא ת"ל ובנבלתם לא תגעו וכו', וערש"י כאן בפסוק כ"ד ובשפ"ח כלו' לא שמצוה לטמאות, ויפלא איך ס"ד שהתורה תצוה על האדם שיטמא את עצמו, אך עי' בפי' המשניות לר"מ פרה פ"ג מ"ג הבדל בין איש שלא נטמא מעולם ובין שנטמא וטבל והזה עליו, זה שהוזה עליו יותר גדול המדרגה בטהרה לפי שהפסיק כבר שפט עלי' שהוא טהור, ולפ"ז הו"א שמצוה לטמאות ולטהר אח"כ שיהי' מדרגתו גדולה, וכן בלטהר עצמו ברגל הוי ס"ד שמחויב מקודם לטמא א"ע ולהתטהר, ועי' בס' משנת אליעזר מ"ת (דף קי"ח.) וכל זאת נעלם מהחכמת שלמה באו"ח סי' תר"ג וביומא (ב':), ופרה פ"ג מ"ז מטמאין אותו הכהן השורף הפרה, ומטבילין אותו, וכ"כ בזבחים (כ"א.), וע' ח"א מהרש"א ברכות (ל"ד.) ד"ה שבעל תשובה, ורדב"ז סי' תתל"ב, ור"מ פ"ז ה"ד מתשובה, וזהר חיי שרה ק"ל. מארי' דתשובה מיד עאל ואתדבק בקב"ה וה"ה כמו שנטמא ונטהר, ועי' ילקוט חגי תקס"ח, ובס' אמונת חכמים פכ"ד - ודע שטבילה להוריד על האיש נשמה חדשה כי שורש המקוה למעלה היא אותה הבינה העליונה אשר שם שורש הנשמה ועי' חינוך מ' קס"א:
שם) טמאים בת"כ לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהן, דמשונה ל' טומאה מל' אכילה דשם אכילה יונח רק על דבר שדרכו לאכול, ואינו כולל ציר ורוטב וקיפה וכן הוא בחולין (קי"ב:) ובתוס' שם דרשה גמורה הוא בשרצים ובהמה, חוץ מדגים דרק מדרבנן וכמ"ש שם (בדף צ"ט:) שאני ציר דזיעה בעלמא הוא, ובש"ך סי' פ"ג סקט"ו וק"ז סק"א כ' אע"ג דציר דגים טמאים רק מדרבנן זה דוקא ע"י מליחה אבל ע"י בישול אסור מה"ת דיוצא הממשות ולחלוחית עש"ה, ובשו"ת נובי"ק יו"ד סי' כ"ו חולק בזה דגם ע"י בישול אינו מה"ת ובאמת לא הבינותי דבחולין (ק'.) כיון שנו"ט ואוסרת כולן מפני שהן מינה, והא בדרבנן לא אמרי' חתיכה עצמה נעשה נבלה, ועוד מה אמר שהן מינה דהא בדרבנן בטל מב"מ אף לר"י, ועתו"ס יבמות (פ"ב.) ד"ה בטומאת, ובחוו"ד סי' ק"ה סק"ב - ואמרתי בזה דבר נכון דבטו"זיו"ד סי' ק"ב סק"י חידש דטעם מב"מ אינו אוסר כלל, ול"צ אפי' ביטול ברוב, ומש"ה טעם דשיל"מ ג"כ אינו אוסר, כיון דל"צ שום ביטול, דלא אמרי' טכ"ע רק באינו מינו, ובפמ"ג דחה זאת מסי' צ"ח בנשפך וסלק שא"מ ומינו מבטלו הרי דצריך רוב ע"ש, וראיתי שקדמו להט"ז ברשב"א חולין (צ"ט:) ד"ה אמר רבא בסופו, דמב"מ יליף מדם הפר ושם הי' בעין ע"ש, ובר"ן בשם ר"ת, ובנובי"ק יו"ד סי' ל"ה נסתפק בזה, ועי' בהגהות הירי"ש ז"ל בשם הריטב"א, ובשערי תורה ח"ג סי' פ"ג, (ולענין אי טכ"ע לאו דאו' אי בעי רוב דעת רש"י חולין (צ"ח:) ד"ה לטכ"ע דבעי רוב וכ"כ רשב"א (צ"ז:) ד"ה הא דאיבעי', ועשו"ת חת"ס יו"ד סי' פ"ה): ונלפע"ד להוכיח לא כטו"ז מש"ך הנ"ל דצריך לבוא לידי ביטול אפי' כשסילק ממשו של איסור, דע"י הבישול יוצא ממשות ולחלוחית שבתוכו, וממילא צריך ביטול ברוב, ויש ליישב בזה קו' התה"ד סי' קפ"ג והובא ג"כ בחוו"ד סי' צ"ב סק"א, בהא דקדרה של בשר לא יבשל חלב ואם בישל בנו"ט, וק' למה סגי בנו"ט, יוצרך ס' דהרוטב הנכנס לקדרה נ"נ מבשר הבלוע בקדרה ואח"כ פולט החלב הנבלע בקדרה לתוך שאר החלב והוי מב"מ וצריך ס' ולא תלי' בנו"ט, ותי' דמקושר החלב שבקדרה עם הבלוע שבקדרה ולא נ"נ, וק' לשי' המהר"ם מרוטנבערג ועוד דלית להו סברות מקושר, ונ"ל דטו"ז סי' צ"ג סק"ב כ' דבכלי ישינה אשר כבר נתבשל בתוכה אינה יכולה לבלוע בליעה חדשה דכבר שבע מלבלוע, ורק דע"י הבישול מפליט קצת מה שבתוכה כבר ונכנס אחר במקומו אבל במקום הבלוע ישינה אין בכחה לבלוע שוב מחדש ע"ש. ומיושב קו' התה"ד דהא לא אפשר להיות החלב בדופני הקדרה טרם שיצא בליעת בשר מדופן הקדרה דשבע מלבלוע, ובמקום שיש חלב בהדופן לא יכול להיות שם בשר ורק דפליט מקודם בליעת בשר, וא"כ לא נ"נ החלב דלא הי' בשום פעם יחד עם הבשר שיהי' נ"נ, כיון דבמקום בליעת הבשר א"י החלב לילך דשבע מלבלוע, ורק דפליט מקודם מעט בשר, אבל יחד אי אפשר להיות ולא נ"נ: אך הפוסקים חולקים על הטו"ז וכ' דדוקא ממש אינו בולע כשהוא שבע, אבל טעם יוכל לבלוע קודם, עי' בכו"פ וחוו"ד שם, ושוב ק' קו' התה"ד שיהי' נ"נ דאף דשבע מלבלוע מ"מ טעם יכול לבלוע, אמנם להנ"ל א"ש כיון דהמפס לא נ"נ דשבע מלבלוע ורק הטעם, וטעם מינו אינו אוסר, וממנ"פ ממש אין יכול לבלוע בדופן הקדרה שיהי' נ"נ דשבע מלבלוע, ואי דיקבל טעם ול"ש שבע מלבלוע, ושוב יהי' נ"נ, מ"מ בטעם לחוד בלא הלחלוחית וממשות, טעם מב"ח אינו אוסר וכנ"ל: ויתיישב בזה הא דחולין (ק"ח:) בנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפליט לא פליט, וכ' בתוס' דאינו יכול לפלוט רק עד שכלה לבלוע, ומשו"ה הוצרך ר"ת בכל הגעלה להניח הכלים שעה גדולה עד שיהי' להם שעות לגמור בלועה ולחזור ולפלוט אח"כ, ודבר תימה הוא דמי ביקש לידע שיעור זה עכ"ל, וי"ל דל"צ להניחם שעה, ושאני אוכל מכלי, דכלי יכול לפלוט תיכף אף ביורה רותחת, וראי' מטו"ז הנ"ל דכ"ז ששבע מלבלוע אינו בולע, לפ"ז ל"ש בכלי כ"ז שבולע אינו פולט, ורק אח"כ שבלע הכל פולט, ז"א אדרבה הא לא יכול לבלוע עד שפולט מקצת, ובאותו מקום שפלט יבלע בלוע החדשה כמ"ש הט"ז, אבל במקום שבלע לא יוכל עוד לבלוע, ול"ש מבלע בלע כו' רק באוכל דל"ש שבע מלבלוע, אבל בכלי מקודם פולט ואח"כ בולע לאותו מקום פנוי בלא בלוע ישינה, אבל לבלוע מתחלה אינה יכולה, וזה נכון בעזה"י:
סנפיר וקשקשת. בחולין (ס"ה:) כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ובכרו"פ סי' פ"ג סק"ג כ' יש דברים יוצאים מן הטבע, ורבותינו אומרים על הרוב שיש להם קשקשת יש להם סנפיר, ובפמ"ג שם במ"ז סק"ב כ' להיפך שאין אחד שימצא בקשקשת בלא סנפיר, לא שעל הרוב אמרו, ועפר"ח ובס' הכתב והקבלה, ובמנ"ח מ' קנ"ו - וברש"י אלו קליפין הקבועין בו כמ"ש ושריון קשקשים הוא לבוש (ש"א י"ז ה') ותרגום על קשקשים קליפין, והרמב"ן כ' דדוקא שהם נקלפין ביד או בכלי, אבל אם א"א לקלפן מעור הדג לא מקרי קשקשת, והביאו בכ"מ פ"א הכ"ד ממ"א וב"י יו"ד סי' פ"ג, ונקבע להלכה ברמ"א שם, ובשו"ת נובי"ת יו"ד סי' כ"ח הק' דלא נזכר בש"ס וירושלמי ות"כ קילוף, ואפשר שעור עצמו נקרא לבוש כמ"ש (איוב י' י"א) עור ובשר תלבישנו, מ"מ ביטל דעתו, אך אם נקלפים ע"י פעולה מודה רמב"ן, ובנו הגר"ש בתשובותיו שם סי' כ"ה ול' האריך בזה, וגם בספרו שו"ת שיבת ציון סי' כ"ט פלפול בזה עם הג' אור חדש ז"ל והעלה כאביו, ובתשו' בגדי כהונה יו"ד סי' ד' פקפק בד' נוב"י, ועשו"ת צ"צ מהג' מליבאוויטש ז"ל יו"ד סי' ס"א ל' על הנוב"י דבתרגום נזכר קילוף וכן בגמ' ע"ז (ל"ט.) קלפי, וסנהד' (צ"ה: וב"ב ט':) ורד"ק שם ומענין סנפיר הראה מקום לכמה פסוקים וגמרות ע"ש היטב, ובד' רמב"ן ע"ע בחתם סופר יו"ד סוס"י ע"ח: ועשו"ת הר המור מהגר"מ בנעט סי' י"ב שהאריך והביא ג"כ מע"ז (ל"ט.) נקטי להאי נונא חזי דהוי בהו צמחי ושרי', ולרמב"ן הי' לו לנסות אם הקשקשים נקלפים, דאם אין נקלפים מה בכך שיש בהם קשקשים, ובכלי חמדה כ' עפ"ד מג"א סי' תס"ז סק"ד דאף ברוב וחזקה כל היכי דיכול לברורי מבררינן, דוקא אם הי' פעם א' חזקה כנגד, אבל בלא הי' חזקה כנגד ל"צ לברר, וענובי"ק יו"ד סוס"י ד', וא"כ מצד בירור היכי דאין חזקה כנגד ל"צ לברר, ולכן סמך ר"א ע"ע על קשקשין דרובא דגים שיש להם קשקשין נקלפין ול"צ לברר עוי"ל דהא דצריך לברר רק אם יכול לברר שיהי' אסור מצד ודאי, אבל אם לא נוכל לברר איסור ודאי רק מצד רוב, וכיון דעתה איכא רוב להתיר א"צ לברר, דבלא"ה לא נוכל לברר יותר לאיסור מרוב, וכן הכא רוב נקלפין: ובס' תוספת ברכה כ' סנפיר כנף המשוט שבדג ויסודו כנף או זנב בחלוף המוציא זכשר"צ מן השיניים, והרי"ש רק לתפארת הלשון כמו עריסותיכם (שלח ט"ו כ') תחת עסיתיכם - ערפל תחת עפל (תהלים י"ח י' ועוד) שרעפי (תהלים צ"ד י"ט) תחת שעיפי - שרבט (אסתר ד' י"א) תחת שבט, וביחזקאל (י"ז ז') מערוגת תרגומו מעוגת, ובערוך ע' בדד מפני שעושין ערוגה בתמונת עוגה, וישעי' (נ"ח ו') ותהלים (ע"ג ד') חרצובות ועיקרה חצובות משרש חצב, ור' לצחות הלשון, ורש"י תצוה (כ"ח כ"ג) שרשרת, ר' השני' נוספת מלשון שרש: וקשקשת שרש שם זה קשה על שם נוצת עור הקשה של דג, ובא בהברה כפולה על יתרון הקישוי וכמו כל שמות הכפולות, אדמדם אדום שבאדומים, ירקרק שחרחרת - עמ"ש בפ' תזריע (י"ג י"ט) - ושרש סנפיר "סנף" והוא סניף לדג, ור' לתפארת הלשון, וע"ע דהי"ב (י"א כ"ג) ויפרץ תחת ויפץ, ועי' במבוא למקור ברוך סופ"ד בלשון נקיה - וקשקשת משרש קשה מלשון ושריון קשקשים, (ש"א י"ז ה') ועי' יו"ד סי' פ"ב ס"ה, ובשו"ת תשב"ץ סי' שנ"ב: ויש קבלה מהבעש"ט ז"ל בענין דגים הנקראים שלייען או ציגיינר פיש שלא לאוכלם שיש עליהם חשש משום שרץ השורץ על הארץ, ועי' דרכי תשובה סי' פ"ג סק"ז בשם אמרי שפר, ובשם הרה"ק ר"ש מבעלז ז"ל שבב' חדשים תמוז ואב לא הי' אוכלם, ועי' מד' תלפיות ענף דגים דג אינו מתחבר לאינו מינו ולכן במבול לא מתו דגים ע"ש הרבה, ולכן אוכלים דגים בשבת לזכרון שלא יתדבקו בשאינם מינם, וגם בזווג לא יהרהר באשה אחרת, וכמו שדגים מכוסים בים כן זווג יהי' מכוסה ובבית אפל, ובכלי יקר ויחי (מ"ט כ"ב) הק' למה נותן ברכת ריבוי דוקא ליוסף, ולהנ"ל א"ש דהי' צדיק בבחי' יסוד, ועי' בס' שמע שלמה ובהגהות ישרש יעקב אות ל"ט, ובשם בעש"ט ז"ל דבחר לדור במעזיבוז ששכיח דגים ונקל להשיגם לש"ק, ועי' בני יששכר מאמרי שבתות מאמר ג' אות ט"ז, והר"מ מפרעמישלאן ז"ל עד יום ד' אכל דגים, ובדברי אמת פ' מטות, דבשבת מצוה לאכול דגים גדולים, ובישמח משה וירא, בשם מורו מלובלין ז"ל הא דלא נזכר בתורה בסעודת המלאכים דגים, שעיקר הסעודה לתקן גלגולים, ורוב צדיקים מגולגלים בדגים, וצדיקים גדולים ל"צ לתיקון, ובימי אברהם לא הי' רק צדיקים גדולים הנזכרים בתורה, ובמג"א סי' רמ"ב סק"א כ' דאם מייקרים השער לא יקנו דגים לש"ק, וברד"ק בראשית (א' כ"ב) כ' שיש דג בים שאינו שותה בשבת ונח כל היום סמיך ליבשה או לסלע, ע"ש ובפרד"י בראשית (דף נ"ה.), ובס' אור לישרים (דף י"ז.) בשם הרה"ק ר' מרדכי מלעכיווישט ז"ל דבשבת צריך לאכול דגים עם לחם של דגן, כי דגן בגימטריא דגים, וע"ע בפרד"י ח"ב במלואים (דף תל"ה:) בענין לויתן אי דג טהור עש"ה, ולעיל בפסוק ז': והנה ק' למה לא הוזכר שמות דגים טהורים או טמאים, איזה בהם המיעוט כדאי' בחיות בהמות ועופות גלוי וידוע וכו' בחולין (ס"ג:), וי"ל דאין שמות לדגים וראי' דבקריאת אדה"ר לא נזכרו דגים, ועי' בעה"ט אין שמות לדגים שמכוסים מבני אדם, ועי' ב"ר פי"ז סי' ד', ומה שאנו קוראים לדגים שמות קארפין וכדומה רק לסימן להכיר איזה דג הוא - ובערוך ערך אקונם בענין קבלת מסורה מהשרת הדג את קשקשין בים, וז"ל ודוקא דידעינן ומוחזקין ביד "דייני ישראל" שמסיר קשקשים בשעה שעולה מן הים עכ"ל, וצ"ע מה שצריך תעודת ב"ד, ובחולין (ס"ג:) דסמכינן על חזקת טהרתו של המסורה בעל פה, ואי' שם ונאמן הצייד לומר עוף זהמסר לי רבי הצייד, הרי מפורש דבעדות הצייד לבד סגי, ובמקור ברוך דף ש"ס רצה לעשות ט"ס בערוך וצ"ל ביד דייגי ישראל מלשון הכ' הדייגים, (ישעי' י"ט ח', וירמי' ט"ז ט"ז): ובדברי דוד הביא דשבוטא דג טמא, ותמוה מחולין (ק"ט:) אסר חזיר שרא מוחא דשיבוטא, ובקידושין (מ"א.) רבא מלח שיבוטא, מוכח דטהור הוא, ועשו"ת דברי דוד סי' ס"ז שהביא מתוס' ע"ז (ל"ט.) ד"ה דסימנך, ומקידושין, ובאמת בתוס' גופא מהנדזין בזה, וע"ע פמ"ג סי' פ"ג ש"ד סק"ג שהביא כה"ג דטהור הוא וראי' מב"ק (נ"ח.) הנהיג בעיזא ושיבוטא, ועתשו' הרא"ש כלל כ' סי' ט"ז ע"ש בכל המקומות, ובשדי חמד אות ל' לויתן מ"ש בזה: