והצרוע במו"ק (י"ד:) לרבות כ"ג, ור"מ פ"י ה"ו כ' אפי' כ"ג שנצטרע פורע ופורם שעדל"ת, והק' בדברי שאול מ"ת, שאין עשה דוחה ב' ל"ת כנזיר (מ"ח.) ויש ב' ל"ת את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום, וכר"מ פ"א ה"י מביאת מקדש שאסור לפרום לעולם ונתן טעם שהרי תמיד הוא במקדש וא"כ איך עדל"ת, וצ"ל דהר"מ ס"ל דאפי' ב' ל"ת דוחה, וכ"כ בפנ"י ביצה (ח'.) אע"ג דאיכא ב' לאווי חרישה וכחישה מ"מ עשה דחי, וכנזיר (מ"ח.) מה לי חד לאו או ב' לאווי, אבל בשושנת העמקים כלל כ' בשם ס' הכריתות דאין עשה דוחה ב' לאווי, וכ' לחלק דשם בנזיר לאווין חלוקין כ"ג ונזיר משא"כ במצוה א' שיש בו ב' לאווין לא אמרי' דעשה דוחה ב' לאווין עש"ה: ובר"מ פ"א ה"ח מביאת מקדש כ' כהן שגדל שער אסור לו לכנוס וכו', והק' הכ"מלמה לא כ' מקרא מפורש ראשיכם אל תפרעו מכלל דאם פרעו ופרמו חייבים מיתה, וכ' די"ל דהוא רשות, ותמוה דבמו"ק שם אבל אסור בתספורת, הרי מבואר דכהנים אסורים ולא רשות לבד וצ"ע:
שם) פרוע רש"י מגודל שער כר"מ מו"ק ט"ו, ולר"ע הוי גילוי שלא יניח בראשו כומתא וסודרא, וצ"ע על רש"י דכ' כר"א דשמותי:
שם) תיב"ע ועל ספריא יהוי מהלך כו' ובפי' יונתן שיש מפורשים על שפת הים ילך ע"ש, ובאמת י"ל ספר היינו גבול וכסוטה (מב.) אחת בספר ואחת במלחמה, וכ"ה בעירובין (מ"ה.) עיר הסמוכה לספר ופי' שהמצורע ילך על הגבול אבל אל המחנה לא יכנוס ע' בהדו"ע - ובהפלס ש' תרס"א חוברת ו' מביא שלשון ספר הוא שענינו חוץ או מצר כמו שמתרגם זבולן לחוץ ימים ישכון (ויחי מ"ט י"ג) על ספר בימי', וכן אין עושין עיר הנידחת על הספר סנהדרין (קי"א:), ומפרש הת"י על ספריא כלומר על המצר המחנה ולא בצד המחנה, ודייק מלשון ועל שפם יעטה דהו"ל על שפמי יעטוף, וע"כ להורות בא דשפת ענינו מצר, ויעטה מל' אהי' כעוטיה (שה"ש א' ז') שהוא מלשון הליכה:
שם) וטמא טמא יקרא (ב"ק צ"ב) מנא הא מילתא בתר עניא אזלא עניותא דכ' וטמא טמא יקרא, והכוונה לא די נגעו וגם חובה להודיע לכל שטמא, וכל דבר האמור בפי כל הוא אמת, וע"ד שאמרו "קול המון כקול שדי" ובטח שהתורה כוללתו, וע' תענית (ט'.) - וברש"י ושבת (ס"ז.) ומו"ק (ה'.) צריך להודיע צערו לרבים ויבקשו עליו רחמים ובזהר וישלח (דף קס"ז:) מסאבא ומסאבא קרי וכו', ובס' ילקוט האורים הביא גמ' הנ"ל, והק' למה צריך הוא יותר להודיע מכל החולים, וי"ל דרש"י וירא (כ"א י"ז) וישמע אלקים את קול הנער, מכאן שיפה תפילת חולים מתפלת אחרים שמתפללים עליו והיא קודמת להתקבל א"כ מדוע לא יתפלל בעצמו. ומדוע הוצרך להודיע צערו לרבים. וי"ל דקו' א' מתורצת בחברתה, עפמ"ש הזהר מפ"מ, נקרא מצורע מוסגר שמוסגר תפילתו בשמים, ולפ"ז א"ש דלכך צריך להודיע צערו לרבים יותר משאר חלאים, כיון שמוסגר תפילתו בשמים א"כ אינו יכול להתפלל בעצמו, וצריך להודיע צערו לרבים והם יבקשו רחמים וע"ל בפסוק ב' והבעש"ט ז"ל אמר מה שאומרים בעולם "אחר השריפה יעשר" כך הוא האמת, דלהנ"ל יודיע צערו לרבים ויבקשו רחמים ועי' במדרש פנחס, ואי' שם בשריפה נשרפין כל הקליפות ולכן חתיכת עץ שנאחז בו אש אין לתת אח"כ בבנין עכ"ל, וע"ע בפרד"י ח"ב (דף תכ"ח:):