אחרי מות ערש"י שהק' למה הזכיר מיתתם, ובס' בית שמואל כ' דבריש יומא ז' ימים קודם יו"כ מתקינן כהן אחר, רי"א אף אשה אחרת שמא ימות, א"ל א"כ אין לדבר סוף, ובדף י"ג. ר"י סבר דלמיתה חדא חיישינן, ורבנן סברי אף לב' חיישי', והק' תד"ה וחכ"א, דביבמות משמע דרק לחד חיישי', וי"ל דנהי דלזמן מרובה חיישי' למיתה דחד, מ"מ לזמן מיעוט כהכא, ל"ה צריך למיחש רק משום מעלה דכפרה, וא"כ ניחוש נמי לב', נמצא לרבנן דחיישי' לב' ויותר ואין לו סוף, אפ"ה עבדינן האי תקנה דמתקינן כהן אחר, ואם תמות אשת כ"ג ישמש כהן אחר, אבל י"ל בשלומא בדורות הבאין יכולין להכין כהן אחר, אבל בזמן אהרן דלא היו כהנים רק אהרן ובניו, ואם תמות אשת אהרן יהי' בניו אוננין, ולא יהי' כהן אחר לשמש, וקודם ששימשו בניו הי' רק כהנים הדיוטים, וא"כ לרבנן דחיישי' למיתה אפי' בהרבה ל"מ תקנה, והו"א ביו"כ בימי אהרן יהי' אלעזר כ"ג לשמש ביו"כ ואף אם תמות אשתו ישמש אהרן תחתיו, וז"פ אחרי מות שני בני אהרן, ומדייק שני שמתו שניהם ביחד, הרי דאף לזמן מועט חיישי' למיתה בב' כרבנן, וא"כ אין לתקן לכ"ג אשה אחרת דאין לדבר סוף, והו"א דא"א לאהרן לשמש ביו"כ, ורק אלעזר ישמש ומתקינן לו אחר תחתיו, להכי אמר קרא אפ"ה בזאת יבא אהרן כו' ביו"כ, כרש"י פסוק ג': ובס' ישועות מלכו בח"ת כ' הא דכ' שני בני אהרן דידענו דנדב ואביהו הם שנים. ובת"כ שלא נטלו עצה זה מזה ע"ש, דבש"ס אי' דהכניסו קטרת לפני ולפנים כי הגביהו לבבם שמעלתם כמעלת כ"ג, אבל עליהם הי' לדעת שאין כ"ג אלא אחד, אבל מכיון שלא נטלו עצה זה מזה, לא ידע א' מהשני, ושלא בכוונה נזדמנו שניהם בפנים ועבור זה הי' יכול להזדקר הטעות לפניהם: והגה"ק ר"ש מאסטראפאלי ז"ל אמר, אחר מות שהי' ק' למשה למה המית ה' לנו"א, הי' לו ללקחם בשמים בחיים כמו חנוך ואליהו, והשיב לו ה' שהם לא עלו רק לעולם המלאכים, ועי"כ יכלו לשהות שם בגופם, אבל נו"א הלכו עד לפני כסא הכבוד, וז"ש וידבר ה' אל משה אחרי מות, ר"ל מפני מה מת, ותי' בהקרבתם לפני ה', מחמת שקרבו מאד לשכינה, ולכן לא יכלו לעלות בגופם, וימותו ובאו לפני כסא הכבוד: ובמד' בשביל ד' דברים מתו, ולפיכך הוזכרה מיתתן ד' פעמים, בפ' שמיני, אחרי, במדבר ודברי הימים א' (כ"ד ב') ובמד"ר פ"כ כיון ששמע איוב מיתת ב' בני אהרן אמר אף לזאת יחרד לבבי (איוב ל"ז א'), בסוטה (י"א.) וסנהד' (ק"ו.) ג' הי' באותו עצה, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידן ביסורים, יתרו שברח זכו בניו לתורה, וחטא נו"א אי' בסנהד' (נ"ב.) שהלכו ואמר נדב לאביהו מתי ימותו ב' זקנים הללו ואנחנו נהי' מנהיגים ע"ש, וק' הא נדב לבד אמר ולמה נענש אביהו, מוכח מזה אם שומע דבר רע ואינו מוחה ורק שותק יש לו עונש, ולכן כששמע איוב מיתת נו"א דעונשין על שתיקה חרד. שהבין שגם הוא יענש על השתיקה, ועי' בנח"ק: וברמב"ן כ' מיד כשמתו הזהיר את אהרן מיין ושכר, והקרוב שהי' ביום המחרת למיתתם, כי ביום אונן הי' ואין רוה"ק שורה מתוך עצבות, וק' מגיטין (ס'.) ח' פרשיות נאמרו בו ביום שהוקם המשכן פ' אחרי מות ושתויי יין כו', הרי דהי' בו ביום ולא למחרתו, ועתו"ס גיטין שהק' על מ"ד בב"ר פמ"ד, דאחר סמוך ואחרי מופלג וכאן כ' אחרי אף דהי' סמוך ועי' יפ"ת, ולרמב"ן דהי' ממחרת י"ל דהוי בגדר מופלג, וראי' מטהרות פ"ט מ"ד יוליך המפתח מיד ופי' הר"ש דכל אותו יום קרי מיד, ובס' הדוה"ע הביא צמח צדק סי' ק"כדמי שנשבע לשלם מיד זמנו כל היום, אבל אח"כ לא מקרי מיד, ועפרד"י ח"ב (דף של"ה:) שהארכתי מאד בזה ע"ש ותמצא הרבה חדשות מש"ס ופוסקים בירושלמי פ"א ה"א למה הוזכר מיתתן ביו"כ כשם שיו"כ מכפר כן מיתת צדיקים, והטעם שאי' בפדר"א פי"ז בענין מיתת שאול דכ' (ש"ב כ"א י"ד), ויקברו עצמות שאול וכו', כיון שראה ה' שגמלו לו חסד שצמו ובכו וספדו מיד נתמלא רחמים שנ' ויעתר אלקים וגו', מבואר שלא המיתה בעצמה מכפרת אלא הכבוד ואבל שנוהגין במיתת צדיקים: ומענין הספדים אעלה איזה דברים יקרים מה שראיתי בספרים שונים ומה שהוספתי ב"ה עליהם, וכתבתי לפי מה שעולה בזכרוני: שבת (ק"ה:) המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו בחיים, י"ל דמיתה מכפר כמ"ש ביומא (פ"ו.), וזה למי שמאמין בהשארת הנפש, אבל מי שחוטא במכפר עצמו אינו מכפר כמו בהורג כ"ג אינו יוצא ממקלט לעולם במכות (י"א:) דהורג עשה עבירה במכפר עצמו, ומיתת צדיקים ג"כ לכפר, כמ"ש ביחזקאל (ד' ד') שכוב על צדך השמאלית ונשאת את עון ישראל, והמתעצל ואינו חושב שזה לכפר ורק במקרה בזקנה או בדבר אחר, אין מיתה מכפר ולמה לו המיתה וראוי לקברו בחיים עוי"ל דבעירובין (י"ג:) ב' שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה אי טוב שנברא נמנו וגמרו טוב שלא נברא, ופי' מהרש"א במכות (כ"ד.) שמנו המ"ע והמה פחותים מל"ת וקרוב להפסד, ועפרד"י משפטים (רמ"ח:), וא"כ ק' לב"ה, והתירוץ אם חוטאין ועוברין על ל"ת אומר ה' אני נוטל צדיק א' לכפר על עון הדור ונשארו המ"ע ושפיר טוב שנברא, ולכן ראוי להספיד על חכם שמת, ויבכה ויתחרט על עונות שלו, דלולא זאת זבח רשעים תועבה, וא"כ המתעצל כי בעיניו איש בחטאו מת ואינו מתכפר, וא"כ נוח שלא נברא וראוי לקברו בחיים - עי"ל למה נברא לב"ה אף דל"ת מרובים מ"מ תלמוד גדול, ורק אם לומד עם אחרים, והוי ת"ת דרבים, וז"פ באבות פ"ב מ"ח אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, אם אין אתה לומד עם אחרים, שוב ל"ת מרובים וטוב שלא נברא: בתהלים (מ"ט י"א) ועזבו לאחרים חילם פי' מה שיעזבו (מל' עזוב תעזוב) ויושיעו לאחרים זה חילם, חלקם ורכושם שישאר לו מכל אשר לו, וז"פ במשלי (ג' ט') כבד את ה' מהונך אל תקרא מהונך אלא מגרונך ערש"י, כי מי שחננו ה' בכל טוב אם נותן אין חידוש כל כך, אבל מי שביתו ריקן ומונע מגרונו, זה נקרא מכבד ה' - ומשל מלך הלך ביער, ונסתבך בדרך והי' בסכנה ופגע בעני א' והראה לו הדרך והצילו ממות, והזמינו לביתו ושאלו מה בקשתך ותעש, וא"ל אני רוצה שימלאו לי בכל יום במשך שנה את השקים שלי (טארבעס) עם סחורה והי' בעיני המלך לשחוק, וביום א' מלאו לי שקו והלך לביתו ותפר מהסחורה ועשה רק שקים, וביום השני מלאו לו עם סחורה, וביום ג' נצרך לו עגלה להוביל השקים עם סחורה והוא עשה רק שקים ומלאו לו עם סחורה, וראו שאם ימשך עוד איזה שבועות לא ימצאו בכל המדינה כל כך סחורה למלאות השקים, ועשו מועצה מה לעשות עמו כי דבר המלך אין לשנות, וחכם א' יעץ, הגם שהמלך בטח לו שימלא כל השקים שלו, אבל לא הבטיח לו שיולך אותם חוצה לביתו, וכן הי' כשבא עם עגלות מלאו לו השקים, אבל כשרצה לנסוע סגרו השער ולא נתנו לו לנסוע, ונצרך בע"כ להשאיר הכל, כן אדם עובר כל ימיו למלאות הטארבעס ואין אדם מת וחצי תאותו בידו. וכשבא עתו הולך מעולמו ונשארו השקים עם העשירות, (ועי' מד' קהלת פ"ג, ומנורת המאור הקדמה לנר א', ופרד"י שמות (דף כ"ט.) מ"ש בזה, דאין אדם מת וחצי תאותו בידו, ומזה בא המאמר, מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ולכאורה קשה דא"כ יש לו החצי, וראיתי בשם המהר"ם שיף ז"ל, דמנה השנית חשובה אצלו יותר בכפל ממנה ראשון שיש לו): וגם יסופר שגביר א' צדיק וחסיד הי' לו ב' תיבות מסוגרות, באחד מעות ותכשיטין ובהשני הי' לו תכריכים מוכנים והתיבות דומות זל"ז, וגנבים גנבו תיבה א' והי' מחלוקת ביניהן אודות החלוקה, וחבלו זה לזה, וכשפתחו התיבה ראו שלקחו התכריכים במקום הרכוש, כן אדם גונב וגוזל רק ליקח התיבה עם המעות וכשבא עתו רואה שטעה עצמו ולקח רק התיבה עם התכריכים, וזה פי' בכתובות (ק"ג:) מת כלפי העם סימן יפה לו אם הי' דואג לעניים וצרכי רבים, אבל אם מת כלפי כותל, שדאג רק על כותלי ביתו אשתו ובניו סימן רע לו, וז"פ ברות (א' ג') וימת אלימלך איש נעמי, והי' רק איש נעמי ודאג רק על צרכי ביתו וג"כ משל למלך שנטה חסדו לאחד, ויצו לפתוח אוצרותיו וליתן לו רשותשעה א' ליקח מכל אשר ירצה, והציג מורה שעות כשיעבור השעה ילך משם תיכף וצוה למנגן א' גדול שינגן שמה, וכשבא האיש ליקח מאבני שוהם, צלצל באזניו קול הכנור. ומתק לו מכל כלי חמדה ושכח הכל וככה העמיק רעיונותיו עד שעברה השעה, וא"ל השומר לך שהגיעה שעה, וביקש הלה שיניח לו עוד רגע ויקח מהבא בידו, והשיב השומר, לא! עבר השעה, ובגפו יצא כאשר בא, הנמשל השי"ת המלך, אבני שוהם, אוצר התורה והמצות, המנגן, היצה"ר, ונעימות הניגון התאות, והשומר המות. מורה השעה המיתה, והנאהב האדם: ובתענית (י"א.) קורות ביתו מעידים עליו כו' בשעת פטירתו כל מעשיו נפרטין לפניו כך וכך עשית, וא"ל יפה דנתינו כו', וקשה הכפל מעשיו נפרטין, וכו"כ עשית, ורק כי שוכח מעשיו הרעים, ומושיבין אותו להיות דיין על מעשים רעים של אחרים, והוא פוסק עליהם הדין, ואומרים לו יפה דנת, אבל דע לך, דיין אמת, שאתה בעצמן עשית כו"כ, והוא מודה ונעשה מדיין לבעל דין, וז"ש כל מעשיו נפרטין לפניו, ונעשה דיין על אחרים, ואח"כ אומרים לו כו"כ עשית, וז"ש באבות פ"ג מ"א לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ולכאורה חשבון קודם לדין, אבל להנ"ל מקודם נעשה דין על אחרים, ואח"כ עושין עמו חשבון שגם הוא עשה כן: ובפ' תבא (כ"ח ס"א) כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר, זה מיתת צדיקים. דאתו רבנן ובצרו חדא ממלקות (מכות כ"ב:), וז"פ המכה הזאת כי לא כתובה, שדרשו ארבעים יכנו סכום הסוכך ארבעים – וצדיק נתפס, א'. משום ערבות, ב'. שלא הוכיח. ומדין לא יפרע מערב תחלה רק בדין שמים חייב, (עי' ב"ב קע"ג: וחו"מ סי' קכ"ט ס"ח) – ולא הוכיחו ג"כ גלוי וידוע שלא היו מקבלין, ורק אם לפניך גלוי, אבל לפנינו לא גלוי. והוי כנתכוון לאיסור ועלתה בידו היתר דכ' וה' יסלח לה. (מטות ל' ו') ורק מדין שמים חייב, וזה שקורין פ' מטות בין המצרים דכ' וה' יסלח לה ובד"ש מחויבין, ומשו"ה נחרב ביהמ"ק וגם נתפסין צדיקים דבד"ש מועיל תפיסה, וז"פ אשר לא כתובה בספר כי רק בד"ש חייב, וז"ש בב"ק (ס':) אני הצצתי אש בציון אני בעצמי, היינו בד"ש נחרב המקדש – וביע"ד כ' אם הי' התורה כתובה מפורש הכל לא הי' החורבן גדול כל כך כמת ת"ח כי ניתי ספר ונחזי ונפסק הדין, אבל אין הכל כתוב, ורק הגדולים ע"י סברא ופלפול הוציאו הדינים, ובלעדם הנני כעורים. וזה מכה אשר לא כתובה זו מיתת צדיקים יען שלא כתוב בתורה מפורש הכל זאת היא המכה: וגם אי' בזה"ק בהעלותך (קמ"ט: וקנ"ב.), תיפח רוחא דהאי גברא שאומר שהתורה כפשטא, ורק כל המעשיות הם רזין דרזין, וצדיקים גדולים מבינים זה, וז"פ בשלא תעשה רצון הבורא אז יעלה עליך "מכה" והמכה הוא אשר תדמה שלא כתובה כלום בתורה, רק מעשיות בלבד, ופי' חז"ל מחמת מה בא לך זה מחמת מיתת צדיקים, שלא יהי' מי שיבין הרזין שיש בפנימיות התורה ומעשיות, והוי מתפלל בשלומה של מלכות מאן מלכי רבנן צדיקי הדור: ובמו"ק (כ"ח.) למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה מה פ"א מכפרת כן מיתת צדיקים, כמו פ"א תרתי דסתרי מטהר טמאים ומטמא טהורים, כן מיתת צדיקים, הדור חוטאים, ובמיתתו יכופרו, והצדיק נקי – ומיתת צדיקים דמי לחורבן ביהמ"ק, בסנהד' (ס"ח.) כשמת ר"א הי' ר"ע מכה עצמו בבשרו עד שדמו שותת, ואמר אבי אבי רכב ישראל הרבה מעות יש לי לרצות ואין לי שולחני. וכ' תוס' ומשום לא ישרטו שרטת ליכא דעל תורה קעביד, וכן בחורבן ביהמ"ק כ' בישעי' (כ"ב י"ב) ונקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי למספד ולקרחה, ובמת כ' לא ישרטו שרטת ולא יקרחו קרחה (קדושים כ"א ה'), וז"פ בישעי' (כ"ט י"ג) בשפתי כבדוני ולבו רחוק ממני הנני יוסיף להפליא את העם הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבונים תסתתר, ודרשי שחמור יותר מחבהמ"ק, ולמה שם מותר קרחה ובמת אסור, רק ואבדה חכמת חכמיו וג"כ רשאי - ובלשון הפלא ופלא עמ"ש בפרד"י ח"ב במלואים (דף תכ"ט.) דתרי תמיהי דכיר כמו קלוט בן קלוטה ע"ש – ובכתובות (ק"ג:) ברבי שאמר אל תספדוני בעיירות סברו משום טרחא וקברוהו בכרכים, אתו כ"ע משום יקרי'. וכ' מהרש"א אף דמשמת רבי בטלה ענוה (סוטה מ"ט.). מ"מ אינו יכול למחול על כבוד התורה לאחר מיתה, דתורה דילי' דהוא יגע בה, ולאחר מיתה מלמדין אותה משמים, ותמימים ינחלו טוב (משלי כ"ח י') ואין טוב אלא תורה, (ברכות ה'.), ואינו יכול למחול תורה דלאו דידי', ולכן בכרכים דברוב עם הדרת מלך (משלי י"ד כ"ח), וכמ"ש בר"א דלבש מסאני אוכמי וא"ל לא חשוב אוה להתאבל על ירושלים (ב"ק נ"ט:),כן במיתת צדיקים שדומה לאבהמ"ק צריך חשיבות ורק בכרכים: ובר"ה (י"ח:) שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו, ובמד' איכה על הפ' יוסף להפליא כו' קשה סילוקם של צדיקים יותר מק' קללות וחבהמ"ק, ועי' ילקוט ישעי' כ"ט י"ד, משמע דקשה יותר, וי"ל דבר"ה קאי על גדלי', אף שהי' אבידה גדולה בכל זאת מיתתו לא הסבה חורבן לעם, ואף שהביאה חורבן מדיני אבל העם לא נחרב כמו שלא נחרב העם בשריפת בהמ"ק, כי היו עוד נביאים וצמיחת אנשי כנה"ג החלה אז, ואחר ע' שנים עלו שנית לארצם, וכן במיתת צדיקים עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל (יומא ל"ח: וקידושין ע"ב.), וז"ש שקולה ולא יותר, משא"כ במדרש שסיים ואבדה חכמת חכמים כו', ואסון נורא הי' לא רק שחכמים ונביאים נאבדו, כי גם עתה תמה החכמה "חכמת חכמי' תאבד", וז"ש קשה סילוקן, סילוק מורה שיסולק לגמרי, כמו שאנו רואין היום במת גדול גם הגדלות העברית הובא לקבר יחד עמו כי אין מי שיקח מקומו: ובברכות (ס"א: ומנחות כ"ט:) כשראו לר"ע ששוקלין בשרו במקולין א"ל זו תורה וזו שכרה, א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני, וכ' בתורת חיים דאי' במד' ורש"י בראשית דעלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף מדות הרחמים, והיינו דאם הי' בורא במחשבה ל"ה יכול להתקיים, ואחר שצירף תה"ד ברא באמירה, וז"ש ברוך שאמר והי' העולם, שברא באמירה. אבל מ"מ נשארה מחשבה ראשונה של ה' אצל צדיקים דסביביו נשערה מאד, וז"ש שתוק כך עלה במחשבה לפני, שצדיקים נדונים על מחשבה ראשונה ע"פ מדת הדין: עוי"ל נהי דהחורבן גרם לנו היזק גדול עכ"ז רק לנו ולא לביהמ"ק. כמ"ש קדשה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא (יבמות ט"ז.). וכן אם הצדיק השלים שנותיו אינו מגיע היזק רק לדור ולא לו, כמ"ש הצדיק אבד לדורו אבד משל מי שאבד מרגליות (מגילה ט"ו), ובצדיק פנה זיוה והודה, וכדאי' במרגלים (שלח י"ג ח') היש בה עץ ופרש"י צדיק שיגין עליהם, וז"ש שקולה כו', פי' שהנזק אין מגיע להם רק לנו, אבל אם ח"ו נפטר אברך ועדיין לא תיקן מה שמוטל עליו יש לקונן הן על עצמינו שנאבד כלי יקרה, לכן יש לבכות גם עליו שאם הזקין הי' מתחזק בצדקו, וז"פ קשה סילוקן של בחורי ישראל יותר מחורבן, דבאברך הנזק גם לנפטר בעצמו, וז"ש בשבת (ק"ה:) כל המורד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחם בבית גנזיו, דאדם כשר פי' שלא השלים שנותיו ולא מקרי עדיין צדיק, ולזה צריכים לבכות ב' על עצמינו ועליו, ולזה סופרן אם יש בהם ב' דמעות: ובתורת משה וירא (דף ח', ויקרא ט') כ' דדרך שאין סופרין אוצר שישלוט בו ברכה. אבל דבר שאינו חשוב כל כך סופר ומונה כדי שלא יגונב, ודמעות אף שחשובין מאד מ"מ סופרן שלא יהי' בהם ברכה ח"ו ויבולע המות לנצח – מיתת צדיקים מכפר כקרבן אבל עכ"פ צריך נסכים, ולא נסכי יין ושמן רק מים פלגי עין, ובברכות (ל"ב:) משחרב בהמ"ק אע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, ועי' זה"ק שמות (י"ב: ותרומה קס"ה:), וקשה אם שערי דמעות לעולם לא ינעלו. מה צורך בהמנעל, והתירוץ שהשער ינעל בעד אותו איש שאינו עושה מאומה להחליץ מצרתו רק שם בטחונו בדמעותו - וראיתי פי' מהר"ם אלשנינו דלכן בתהלים ל"ד דהוא ע"פ סדר א"ב, רק פסוק הביט אליו ונהרו ופניכם וגו', כתיב ה' ו' בפסוק אחד, ופי' ונהרו היינו שיעשו נהר בדמעותיהם ואז תיכף נענע, ופניהם אל יחפרו: באיוב (כ"ג י"ג) והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש עפמ"ש תענית (כ"ג.) מי מושל בי צדיק ה' גוזר וצדיק מבטל, וכ' ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ"ב כ"ח), והאחד המיוחד שבעדרו, הצדיק יוכל עליו כביכול, אבל כשנלקח הצדיק מעולם מי יבטל גזירות ה', וז"פ והוא באחד אם ה' לוקח את האחד המיוחד, ומי ישיבנו מי ישוב לו ויבטל גזרותיו. ונפשו אותה ויעש, אז ה' יוכל לעשות מה שירצה, באין מי שיעכב על ידו והישועות יעקב ז"ל אמר אהא דאבות פ"ו מ"ג שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, ומשו"ה נענש הצדיק בעון הדור, דנקרא בן חורין. ואין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בן חורין: ובכתובות (ל'.) משחרב בהמ"ק דין ד' מיתות לא בטלה וכו'. ויש בהם אש ומיתת מים שנטבע, והבדל דבאש נכלה העצם ולא נשאר רושם מהגוף, ובטביעה כל זמן שהוא תחת המים אינו ניכר ואח"כ כשיצוף ניכר, ובמיתת צדיק יש ב': א'. אם השאיר בנים דומה לטובע דאהני לי' זכותי' לברא ותולדותיהם כיוצא בהם (עמהרש"א ב"מ פ"ה:)אבל מת בלי בנים אף דנשמתו עלתה למרומים מ"מ בעה"ז זה שריפתו, ואם תשאל הלא די ליקח צדיק שהעמיד תולדות ולמה מת צדיק בלי בנים י"ל דמיתתו תמורת החוטא כמו קרבן, עתו"ס זבחים ק"ח: ד"ה שוגג, ובא לכפר כמו שעיר המשתלח ביומא ס"ו. ובמשנה שבועות ב': דשעיר מכפר על ח"כ ומיתת ב"ד, נמצא מי שנתחייב שריפה אז הצדיק לכפרה עבורו ג"כ כה"ג, ומי שנתחייב חנק אז דנין במיתה קלה בצדיק שהשאיר תולדות, וז"פ עשה למען באי באש ומים על קידוש שמיך, היינו במיתת צדיקים שהם בבחי' אש ומים, ובשבועות י"ד. בקרבן בעי מחוסר ממונא, וכל שאין לבעלים חלק בקרבן א"י להתכפר, אך עפמ"ש בשבת קנ"ג. אחים בהספידא דהתם קאימנא דחי הולך ואח"כ עומד, ורק ע"י תשובת הרבים ע"י הצדיק אף אחר מיתתו הולך ממדרגה למדרגה ויש לו חלק בזה, ומה"ט נמי נותנין צדקה בעת לוי' דלכפרה צריך להיות מחוסר ממון כנ"ל: ובירמי' (ט' כ') כי עלה מות בחלונינו כו' להרבות עולל מבחוץ בחורים מרחובות, כמו אם בעל חוב יבא לגבות חובו אז לא יבוש לבוא ביום לאור השמש דרך הפתח כי כספו הוא, אבל גנב יבא בלילה ולא דרך פתח רק דרך חלון, כן הלא שנותינו ע' שנה, ואם ימות לעת זקנה אז יכנס המלה"מ כבעל חוב דרך הפתח, אבל באברך ח"ו יבוא כמו גנב, וז"פ כי עלה מות בחלונינו ובשבת (י"ג.) בתלמיד שמת בחצי ימיו וכו', וק' דילמא נתפס בעון הדור, וי"ל דבחגיגה (ה'.) אם ה' ירא שלא יחטא צדיק נוטלו בלא זמנו, והנה אם הי' רוצה שיטול הצדיק להורות מוסר שנתפס עבורם, ממתין עד שיעברו רוב שנותיו, כיומא (ל"ח:) דשוב לא יחטא, ובודאי לא מת מחמת שהי' ירא שלא יחטא דבודאי לא יחטא, אלא ודאי מחמת עון הדור, וא"ש אם מת בחצי ימיו שאלה האשה, מפני מה מת דאם ע"י עון הדור הי' ה' ממתין עד שיעברו רוב שנותיו והמוכיח צריך להוכיח בימי ילדותו, דמזכה רבים אין חטא בא על ידו (יומא פ"ז.) וממילא בטוח שלא יחטא עוד, וגם צריך להוכיח אחר שעבר רוב שנותיו כדי שלא יתפוס בעון הדור: במלכים א' (ב' א') ויקרבו ימי דוד למות, ויצו את שלמה לאמר אני הולך בדרך כל הארץ, ופי' באלשך אם יבא אליך יצה"ר תאמר לו אנכי הולך כו', דהיינו זכור לו יום המיתה וילך לו, וז"ש באבות פ"ג מ"א ולאן אתה הולך דהול"ל ולאן אתה תלך, רק שמיום הולדו בכל רגע ורגע ימות האדם דמתקרב יום מיתתו, לאן אתה הולך בכל ימי חייך: בפנחס (כ"ח ב') את קרבני לחמי לאשי, צדיקים הוי קרבנות שמיכאל כ"ג מקריב אותם צדיקים תשמרו להקריב לי במועדו, שלא יסלקו ח"ו קודם זמנם וגם מיתת צדיקים לכפר על עון הדור שהי' לו להתפלל על דורו שלא יכשלו בעונות ופשעים, והגה"ק מדזיקוב ז"ל אמר טעם מה שנותנין פדיון לצדיק עפמ"ש חז"ל דאין ה' נותן משלו כלום אלא שנוטל מזה ונותן לאחר, א"כ הצדיק כשמתפלל להשפיע לאיש זה עושר והצלחה הוי בזה חב לאחרים, ותופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה חבירו כמ"ש בגיטין (י"א: וב"מ י':), אבל אם הוא שליח בשכר מהני אף בחב לאחרים כמ"ש הש"ך חו"מ סי' ק"ה סק"א, משום זה נותנים ממון פדיון להצדיק המתפלל כדי שיהי' שליח בשכר ומהני, ויכול להשפיע עשירות ופרנסה בריוח: ויש לעיין אם בעון הדור או בעונו, דאין צריך בארץ שלא יחטיא (קהלת ז' כ'), רק דרוב וקרוב אזלי' בתר רוב (ב"ב כ"ג:), ואדם קרוב אצל עצמו (סנהד' ט':) ותלינן ברוב: ב"ד פצ"א כולם אם אבדו יש להם תמורה, ת"ח שמת אין לו תמורה, וק' מיומא (ל"ח:) וקידושין (ע"ב.) וזרח השמש ובא השמש כו' הרי לצדיק יש תמורה, וי"ל דבכמה מקומות השתמשו חז"ל בלשון חכם כמו מו"ק (כ"ב:) חכם שמת בהמ"ד בטל, ובכמה מקומות בל' תלמוד חכם, והחילוק שחכם הוא רב העיר או ראש ישיבה, ות"ח הוא בלא התמנות, וכשרב מת לוקחים רב אחר במקומו, וז"פ (ברכה ל"ד ה') וימת שם משה, כי חכם שמת אינו מת בעירו, כי יקח אחר תמורתו, אבל הוא מת באותו מקום, וז"ש וימת שם משה, אולם כשמת ת"ח אין חליפין ותמורה כי העדה לא תבקש ת"ח אחר במקומו, וזה חסרון לא יוכל להמנות, וז"פ ת"ח אין לו תמורה: שם במד' כל דברים שאבדו יש להם חליפין ת"ח שמת אין תמורה, וק' שפתח בחליפין וסיים בתמורה, וחילוק מצינו בקרבן (בחקתי כ"ז י') לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימירנו והי' היא ותמורתו קודש, חליפין נותן דבר קטן ומקבל גדול, וזה קנין סידר, ותמורה נותן גדול ומקבל קטן, וזה ת"ח אין לו תמורה, שאפי'קטן ממנו אינו נותן ומניח, שהדורות נתמעטין ואם הראשונים כמלאכים כו' (שבת קי"ב:): וביבמות (ע"ח:) נענשו על שאול שלא נספד כהלכה, ובסנהד' מ"ז. סימן יפה למת שלא נספד ולא נקבר, ותוס' מ"ו: ד"ה קבורה כ' דלא נוכל לומר שלא נקבר כלל, רק שלא נקבר כהלכה לפי כבודו, ומסתמא גם שלא נספד בזה הכוונה שלא נספד כהלכה, וק' למה נענשו על שאול, ועכצ"ל שהכונה שבאמת סימן יפה שלא נספד כלל, ואף אם נספד צ"ל כהלכה ולכן נענשו, ומה הסימן יפה, כי הספד מה שהמספיד מדבר ומצייר יקרת החיים והפסד המות, וצריכים לקונן על אבדן נפש ישראל, ומונה מעלות ושבחים של הנפטר ומעורר לבכי, ואז אין סימן כל כך שהנפטר הי' באמת חשוב גדול, ורק מאריכות דיבורו ונואמו של המספיד עורר לבכי, אבל באמת איש גדול במעלות לא צריך להאריך כל כך, ורק די לומר שאיש זה נאסף מן העולם, והעם יתחילו לבכות, וז"ל סימן יפה למת שלא נספד, ורק הודיע שמת די: ובשבת קנ"ג. אר"י ברי' דר' שמואל בר שילת משמי' דרב, מהספדו של אדם ניכר אם בן עוה"ב הוא, פרש"י אדם כשר הכל בוכין, אינו והאמר לי' רב לרשב"ש אחים בהספידא דהתם קאמינא, פרש"י דרב הי' אדם כשר בכל זה חשש שלא יבכו בלא חימום, ורב ודאי בן עוה"ב הי', ומשני הא דמחממי לי' ואיחום, הא דמחממו לי' ולא איחום, רש"י לעולם בעי חמומי ולחסיד מועיל מה שמחממין ובוכין ולשאינו חסיד אין בוכין, וא"כ הייתי מתיירא להספיד כאלו אין בכחי להחים, ויצא ח"י דיבה על הנפטר שאינו בן עוה"ב, וק' מה ביקש רב ואיזה תועלת לו שיבכו, האם הי' דורש רב כ"כ כבוד גם לאחר מותו, וי"ל דאין ההספד בחינה על הנפטר, רק על העם השומעין אם רואין שיבכו על ת"ח ניכר שהבוכה בן עה"ב, יען שמצטער ובוכה אות הוא שנשמתו קשירה בתורה, דאורייתא וישראל וקב"ה חד הוא, וכל ישראל ערבים זל"ז, אבל אם אין מצטער אות הוא דניתק החבל ממנו לתוה"ק, והוא בגדר איש שיש ספק אם בן עוה"ב הוא, ופריך א"כ בלא חימום ניכר אם בן עוה"ב הוא, אם אינו בוכה ראי' שאינו בן עה"ב, ומתרץ בלא חימום אינו ראי', שהרגל נעשה טבע שאינו בוכה, ובפרט ת"ח זקן שמת, ורק אם גם ע"י חימום רואים שאינו מרגיש, ראי' שניתק חבל התקשרות ביני לת"ח, ואם יש הרבה מספידים אולי ע"י אחר יתרגש ויבכה: עי"ל אחים כו' דאין להספיד דאולי הוא גדול ממה שמספידין אותו, ורק דבפניו אומרים מקצת שבחו, ועי' כתנות איר פ' ויחי - והגר"א ז"ל אמר שהגוף ששוכב בקבר יש לו יסורין כל זמן שהנשמה בגיהנם כמו אם נחלק מאגנעט לב' חלקים, חלק א' יהי' במזרח וא' במערב, ואם ינענע ח"א החלק ה' ג"כ ינענע, כן הנפש עם הגוף הם א', וכשיענו הא' ירגיש הב', ועמ"ש בפרד"י משפטים דף רכ"א: ובקהלת (ד' ב') ושבח אני את המתים וגו' אימתי יכולים לשבח המתים "מן החיים אשר חיים עודנה" היינו מהבנים אשר חיים, עדי התורה ויראה וברא מזכה אבא, - וגם הקשו דהא אמר לכלב חי טוב מאריה מת (שם ט' ד'). אך אם אין המספיד מכיר להנספד רק מפי השמועה שמקלסים אותו, וז"פ ושבח אני המתים שכבר מתו ואיזו שבחים אוכל להגיד, אם לא הכרתיו, רק שמעתי מהחיים אשר חיים עודנה, השבחים אני שומע מהחיים: בתהלים (קכ"ג ב') הנה כעיני העבדים א"י אדוניהם, הג"ר ישראל סאלאנטר ז"ל אמר, דמקונן על בוז וקלון אשר הצדיקים נלכדו בעון ישראל, ובזה יכופר עונותיהם. ולא ישיבו מעצמם, וכמו עבד שיצא בשן ועין ובהכות האדון אותי יכוין במקום שלא יאונה לו נזק, שעי"כ יצא חפשי ורק יכה על גבו וכדומה, ורק העבד יכוף עצמו שיכה במקום שנו ועיני, וע"י זה יוכל ליצא חפשי, והפך לו פנים לא עורף, כן אנחנו עיני העדה הם הצדיקים שהם לעינים באור התורה, ובידינו נבילם לטבח לכפרותינו, ודי בזיון בהעלות העבד על דעתו כי מה יתרון לו בחירות, אם סומא הוא וכמת יחשב, וז"ש הנה בעיני עבדים המושטות אל יד אדוניהם וכעיני שפחה המושטה ע"י גבירתה. כן עיניני הם הצדיקים מושטים אל ה' עד שיחננו לכפר עלינו, ועז"א חנני ה' חנני כי רב שבענו בוז (שם בתהלים): בברכות ח'. איכא סבי בבבל למען ירבו על אדמותיכם כ' כיון דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא היינו דאהני להו, וק' למה דוקא בבבל, וי"ל אף דצדיק נתפס על עון הדור, רק מי שאינו מעביר על מדותי' אבל מעביר מוסיפין לו שנותיו, עי' חגיגה ה'. ויבמות נ'. ובתוס', ואי' ונתן לך רב רגז (תבא כ"ח ס"ה) בבבל כתיב, (נדרים כ"ב.) ונקראים ת"ח שבבל חובלים זב"ז בהלכה, וז"פ (ישעי' נ"ז א') הצדיק אבד וגו', די"ל שמא בא זמנו. אבל ואנשי חסד נאספו שמעבירין על מדותיהם, וראוי להוסיף להם, ודאי מפני הרעה נאסף בעון הדור ובתענית (כ"א:) בשבבותא דרב ל"ה דבר והי' בזכות אשה, ובנזר הקודש כ' אף כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין, מ"מ לצדיק גמור מבחין, א"כ בזכות רב לא ניצולו דמבחין אבל אשה אינה צ"ג ואינו מבחין וכיון דהיא נצלת גם הם נצולי'. ועי' ערבי נחל ר"ה תקנ"ג, ופרד"י נח (דף נ"ג.) מ"ש בזה: איכה (א' י"ב) לא עליכם כל עוברי דרך המגיד מדובנא אמר משל עשיר הי' לו בן רע, והאב מיצר על עשרו שיכלה, הטמין מעותיו במקום סתר אולי בתוך כך הבן יתיישב עצמו לטוב, פ"א נשרף הבית ר"ל והאב בכה מאד, ושאלו לו על זה, הלא יש לו עשירות גדול חוץ מזה. וגם יקח דמי אחריות של הבית, אבל לא ידעו מהמטמונות שהי' לו שם, ורק ידעו תפארת הבית מבחוץ, העיר ירושלים כלילת יופי וכו', וז"ש ל"ע כל עוברי דרך, אין אתם יודעים שמץ מנהו, אנו יודעים כי מציון תצא תורה. וכן באדם זה הנסתר. ורק אני יודע מה הי': העמדת מצבה ושמירות יא"צ עומדת אצל הרבה מאחב"י בראש כל המצות, והרבה מיסודי הדת שהם גבוהים אצלם כקליפת השום, אבל יא"צ קודש. המצבה יוצג בכבוד גדול, ולכאורה מחזה נהדר הוא שמכבדים הוריהם הנפטרים, אבל באמת הוא כאב לב דבשעה שמדליקים נר יא"צ מכבים נר היהדות בעזבם תורת ה', הבנים משתדלים הקים שם לזכרון אבותיהם אבלי בחללם תורת ה' הרי מוחקים את שמותיהם מן החיים - כותבים על המצבה "תהי' נשמתו צרורה בצרור החיים" וזה אם הבנים חיים ברוחם לתורתם וקשורים בכל מה שקדוש לנו. אבל אם הבנים יזניחו תורת אביהם אז בהכרח תנתק נשמת אבותיהם מצרור החיים, ולא יהי' יחס וקשר בינו ובין נשמת בניו בנים כאלה שכל יהודתם רק על הקדיש ויא"צ ויזכור, מהראוי לכתוב "פה נקבר אבינו קבורה שלימה", משל לעץ פרי שנקטפו ממנו ענפים ואחר שנטעו ונשרשו במקום אחר והחלו להוציא פירות, עלה רק בלב העץ וחדל לתת פריו ומתקו, האם נוכל לומר שמת אותו העץ לא! עץ הזה הוא חי, ויחיה כל זמן שהענפים שנכרתו ממנו יתנו את פרים. וכתענית (ה'.) יעקב לא מת כו' מה זרעו בחיים וכו' וז"ש "ושבח אני את המתים" אף שכבר מתו מ"מ ראוים הם לשבח "מן החיים אשר חיים עודנה" בעד המעשים הפוריים שהחיים עושים: ובענין הזכרת נשמות "מותר אדם מן הבהמה אין" כלומר יתרון מה שמרגיש "באין" היינו בעבר, כי בכל בעל חי יש אהבה וגעגועים לבניהם וחבה למטיביהם. או שהוא טבעיית "אינסטינקטים" או שכליית, נתחבטו החוקרים, ומ"מ רואים אנו שהפרה מתגעגת על ולדה, ותרנגולת לאפרוחיה, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. וכלב מכיר אדונו. אך האהבה רק כשהם לפניהם הם מרגישים, אבל כשיתרחקו רחוק מקום או זמן, יעבר הכל, ויקרה כשתתגדל הבת קמה באמה הפרה ונוגחת אותה, ותרנגולת תכה אפרוחיה כשיגדלו, ונמצא דאהבתם רק זמניות כפי הנצרך לקיום המין לא כן האדם שאהבה והכרה שלו לא רגש בעלמא כי אם הבניית ושכליית, וחרפה לאדם לדמות בזה לבהמה, כמ"ש בפסחים (קי"ח.) כשאמר ה' לאדם קוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב הארץ, זלגו עיניו דמעות ואמר אני וחמור נאכל באבוס אחד כי האדם דעתו ולבו לאהבה בלי תלוי' בדבר, וממילא אין להם גבולים וזמנים, וז"ש ומותר אדם מן הבהמה "אין", שאנו רואין הפרש בהאין ואפס, הבהמה אם הנאהב אינו לפנינו אז אין אהבה, לא כן האדם לפניו אין הפרש אם הנאהב לפניו או לא, אדרבה אם נתרחק ממנו תתוסף אהבה ויתרבו הגעגועים, וזאת הוא בהזכרת נשמות מראים חיבה להנפטר שזוכרים אותו תמיד: ואירע שרב א' נלחץ אל הקיר והוכרח להפסיד לאיש חפשי ופתח בנואמו: בטח תתמהו מאי נוכל לומר על איש חפשי כזה, ורק בשבת (ל'.) במתים חפשי שנעשה חפשי ממצות, וזה באדם שעשה מצוה בחייו ולא באיש שמביא חפשיותו עמו בקבר, אך אי' בקידושין (ל"א) גדול המצוה ועושה מאינו מצוה ועושה, כן גדול אינו מצוה ואינו עושה ממצוה ואינו עושה, כי האינו מצוה וא"ע אינו עושה שום רע, והמצוה ועושה עובר בכל שעה על עבירות, ואם א' עשה עבירות בחייו שהי' מצוה וא"ע, במיתתו נתעלה ממדרגתו כי נעשה אינו מצוה, שעל זה ג"כ נאמר במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי, וכמו בצדיקים אמרי' שגדולים במיתתן מבחייהן. כן בעוברי עבירה, כן בזה שמיתתו כפרתו ועתה אין חוטא עוד. צריכים לבקש שינוח בשלום על משכבו: ובפרדס יוסף כתבתי הרבה בעניני הספד ואציין המקומות והרוצה לעיין שם ימצא הרבה חדשות בעזה"י: בענין "וזרח השמש" עי' בחלק א' (דף נ"ח. וח"ב קמ"ב. קמ"ד:), ומלואים והערותתכ"ט. "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" בח"א (דף ל"ד: רפ"ב. וח"ב רכ"א:) ומלואים (תי"ד:), ובענין הספד לנשים ומצבות בח"א רמ"א: - השתטחות על קברים ח"ב שס"ג: ומלואים תל"ז. ותמ"ד. - פאטאגראפית על מצבות ח"ב קפ"ד:
שם) אחרי מות, בשבועות י"ג. ויומא פ"ה פריך לרבי דעצם יו"כ מכפר אף בלא תשובה כרת דיומא איך משכחת לה, ומשני שחנקתי' אומצא או סמוך לבין השמשות, והקשו לרמב"ם דבחסר מעלה עשן חייב מיתה (ועמל"מ פ"ב ה"ג מכלי מקדש), ולרבי לא משכחת זה דיו"כ מכפר, וי"ל דאף לרבי, אם עשה חסרון בכפרה עצמו אינו מכפר יו"כ, וראי' דהרי המשכן הי' לכפרות עונות ואעפ"כ אמר ה' בקרובי אקדש שע"י נתכפר לישראל, ולכך אמר ה' אחרי מות שני בני אהרן משום בקרבתם לפני ה' דהי' מעכב בדבר הכפרה, א"כ אחר שהקדים דיני יו"כ אל יבא בכל עת וגו', דלכן לא מהני כפרה לכהן אף ביו"כ אם יעשה חסרון בכפרה, ועי' לעיל בזה, ועשו"ת פני מבין או"ח סי' א' ובספרו עה"ת: ובמדרש חסרי מעיל היו ע"ל בפ' שמיני (י' ב') מ"ש בזה, וע"ע בשפתי צדיק אות ט'. וי"ל עוד דמטרת האדם עלי חלדו לזכות אחרים, ולא טוב היות אדם לבדו, רק ברצות ה' דרכי איש ישתדל שגם אויביו ישלימו אתו, והמליצו חז"ל "ת"ח אל יצא יחידי בלילה" אם הלילה וחושך פרושה על העם אל יצא יחידי רק יתאמץ להאיר את הערפל הבערות, וכמ"ש החת"ס בהקדמה, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו, נפלאה אהבת ה' לאאע"ה יען שהתאמץ לזכות הרבים, ולא רק להשלים עצמו ולעלות על פסגת ההשלמה להיות כאחד מצבא מרום כחנוך ואלי', ובשבת (קכ"ז.) גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, וגדול האיש המכניס אורחים בהיכל התורה ויראה, יותר מהאיש אשר יעבוד רק לעצמו, ואל יתהלל החכם "בחכמתו" רק החובה רובצת עליו להפיץ חכמתו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת יראת ה', ולרמז על זה הי' על המעיל פעמון ורימון, ונשמע קולו בבואו אל הקודש, שקולו הי' נשמע לאחרים, וז"ש ואל יבא בכל עת אל הקדש כי בענן אראה אל הכפרת, צוה שלא ישתדל לבוא בכל עת, להשיג סודות מפעלי אל, כי רצונו ית' שיכסה ענן על השגתו, ורק שידריך אחרים וכמ"ש ההפלאה, אם הרב דומה למלאך יבקשו תורה מפיו (חגיגה ט"ו:) כי מלאך בבחי' עומד במדרגתו, כך לא ישתדל הרב רק לעלות במדרגות לעצמו בלתי להשגיח על אנשי דורו, ונדב ואביהוא בקרבתם אל ה' רק להשלמת נפשם, ולא זיכו אחרים הי' חסרים "מעיל" אשר עליו הי' הפעמונים המורים תעודת האיש לזכות רבים, ועי' ירחון המגיד שנה ז': ובס' הדרוש ועיון העיר לזה"ק כאן (נ"ו:) דנו"א לא היו עוד בני כ' שנה, וכן הביא בסדר הדורות, ובפחות מבן כ' אין ב"ד שלמעלה מענשין כשבת (פ"ט:) וזה"ק וירא (קי"ח:), אלא שבצל"ח ברכות (ל"א) כ' דקטן אם חכים טובא, לפי רוב חכמתו מענשין אותו, וא"כ נו"א שנתעלו מאד בחכמתם נענשו, ולפ"ז הבי"ת השימושית "בקרבתם" באה להורות הטעם כלומר שבשביל שנתקרבו לפני ה' לכן מתו על חטאם וע"ל בדף קצ"ו.: אמנם גוף ד' צל"ח תמוהים דא"כ נתת דבריך לשיעורין, וכמו בגיטין (י"ד.) וחולין (ט'.), ובבנין אריאל פ' וישב הוציא ג"כ מרא"ם שם שקטנים אם היו חריפים ביותר נידונין ביד"ש אף קודם שנות הגדלות, ומה"ט נענשו ער ואונן אף שהי' קטנים - ובענין עונש ביד"ש פחות מכ' הארכתי בפרד"י ח"א (דף קל"ט.), ובח"ב במלואים (תכ"ט:) ע"ש הרבה חדשות:
שם) אוה"ח ובערבי נחל כ' שדבריו אינם מושגים רק ברוח הקודש, ועי' בס' נר למאור מה שכ' בפירושו, וע"ע בס' מאמר מרדכי ומרגניתא טבא, ועדות ביעקב, ובכורי אביב, ואור הגנוז שהאריכו בפשט דבריו:
שם) ואל יבא בכל עת, עי' אוה"ח ד"ה עוד יתבאר ובשפת אמת בליקוטים, ובדרך רמז י"ל דיש בנ"א שמכסים על קרוביהם ויאמרו שכוונתם לשם שמים, ואף אם נראה מבחוץ שאינם עושים רצון קונם במעשיהם, ואמר הכ' דאף לאהרן אחיך תדבר בלשון קשה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא וגו' שיאמר שכוונתו בסתר לש"ש, כי אף מעשה חיצונים והכרת פנים צ"ל קודש, ואמת כי יש אנשים שאף לפי הדרת פנים אינו כל כך כהוגן ורק לבם לשמים, אמנם גם בזה לא חפץ ה', כי הנסתרות לה' אלקינו, לנו ולבנינו, כי להואיל בניו ומשפחתו צריך גם להכיר מבחוץ, ובכל מעשיו שהוא איש קדוש, עי' בזה בס' פני מבין, ובמ"ש בפרד"י דברים נעימים בח"א (דף מ"ו:) ושמ"ו, וח"ב (דף א'. וש"ל:) ע"ש ותמצא עונג:
שם) בכל עת, כ"ג נכנס ביו"כ לקה"ק ד' פעמים ואי נכנס פעם ה' חייב מיתה, וכה"ד נכנס להיכל לעבוד בכל יום, ושלא לצורך חייבמלקות, ואם יכנס דרך גגות, או לעבודה לאחר שגמר ושהה שם, עמל"מ פ"ג הי"ט מביאת מקדש ד"ה ודע, כיון שלא יתחייב על הביאה אינו חייב אם שהה שם - וגם עכשיו מוזהרים בזה דכ' והשימותי את מקדשכם (בחקתי כ"ו נ"א), ולא כ' מקדשכם אשים שממה, משמע קדושתן עליהן אפי' כשהן שוממין, ובמנ"ח מ' קפ"ד אות ו' כ' דזה דעת הר"מ פ"ו הי"ד מבית הבחירה דקדושת המקדש לא בטלה, ולראב"ד שם בטלה, ואף בטומאה אינו חייב היום, וה"ה בביאה ריקנות - ועפרד"י ח"ב (דף רע"א. ותכ"ד.) בענין שמירת ביהמ"ק, ובירושלמי תרומות פ"א ה"ב אי' שטהרות נעשית ע"י חשו"ק, והי' צריכין שמירה, ושוטה הוי כישן, בסנהד' (מ"ז.) אימא כישן דמי, וע"כ דגם בישן הוי שמירה, ועשו"ת מהרש"ם ח"ב סי ד' שמחלק הא דשמירה במקדש מטעם כבוד צריך בהקיץ משא"כ ענין קמח שמירה ע"ש, ובד' תוס' זבחים כ' סוע"א דהוי היסח הדעת בשינה, וע"ע שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' י', ובספר עולת תמיד מהגה"ק ממינקאטש ז"ל ד"ג ע"ב, וחמדת ישראל אות ז', ואור הישר ריש תמיד, ומה שהבאתי בפ' צו (ח' ל"ה): והגר"א מווילנא ז"ל אמר לפמ"ש ביומא (ג'.) דאיל האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים, וק' למה נכתב כאן ולא נכתב שאר הקרבנות משם, ז' כבשים ועוד, וי"ל עפמ"ש במד"ר כאן דאהרן הי' יכול לבוא בכל השנה לקה"ק רק שיעשה כסדר הזה, ונשמע שדוקא שאר כ"ג אסורים לכנוס לקה"ק אלא ביו"כ, וא"ש דבכל הפרשה לא נזכר רק אהרן, ובפסוק ל"ד והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר אחת בשנה, ר"ל לכם דייקא אחת בשנה אבל לא לאהרן שמותר לכנוס בכל השנה רק לדורות הי' פעם אחת בשנה, וא"כ א"ש דלא נכתב רק איל לפי שלא הצריכו המכפרים לאהרן בכל השנה, דכל הפרשה נאמרה לאהרן, ולא נכתב רק האיל הנצרך לו לסדר הזה, ועי' חכמת אדם בסופו, וס' קול אליהו, ובפרד"י ח"ב (דף רפ"א. ורצ"ד.):
שם) בכל עת, יש הבדל בין עת ובין יום, שמלת עת נאמר על כל חלק מחלקי הזמן בין על עתי השנה בין על הזמן הכולל, ומלת יום מציין היום לבד, עי' תוה"מ ובפ' אמור (כ"ג ט"ו):
שם) ברש"י משל לרופא אל תאכל צונן ואל תשכב בחמה, למה הביא אלו ב' אזהרות, דבכל מצוה צריך ב' דברים, א', שלא יעשה כמצות אנשים מלומדה בלי התלהבות. ב' שלא יעשה בהתלהבות גדול יותר מכפי ערך השגתו, דהא בני אהרן מתו שעשו המצוה בהתלהבות יותר מכפי ערכם כמ"ש בקרבתם לפני ה' שהיו מקרבים עצמם יותר ליכנס לפני ולפנים, ומצינו ארבעה נכנסו לפרדס ולא יצאו בשלום, (חגיגה י"ד: זהר בראשית כ"ו:), וז"ש המד' שלא תאכל צונן כלומר שלא יהי' מצונן לגמרי בעשיית מצוה, וגם שלא ישכב בטחב שלא יתחמם יותר מכפי השגתו, ועי' בס' שיח השדה כאן, ופתיחה לשו"ת קול ארי' אות י"ב, ופרד"י ח"א דף (שס"ח:):
שם) בענין רשב"ם קטרת להחשיך הבית, עי' שיח יצחק יומא (דף נ"א.):