כל המנחה, ערמב"ן דאסור להביא מנחת חמץ, ואמר ממנו לאסור מקצתו כלומר חצי קומץ וכו' והוא ממנחות (נ"ח.) בפלוג' אביי ורבא, ועי' ס' תוספת עזרה שתמה דבגמ' שם מבואר דלא מדכ' ממנו ילפי' רק מריבוי דכל ע"ש, ועשו"ת זרע אברהם סי' ד' שכ' דרמב"ן אזיל כשי' ת"כ דדריש מכל לרבות המיעוט, ואפי' לא הי' אסור רק במיעוטו ג"כ אסור ומנ"ל לרבות כ"ש הא י"ל דמרבה רק מקצתו, דהיינו אם האיסור בכולו והוא מקטיר רק מקצתו אבל לא דכל האיסור רק במיעוטו, וע"ז כ' רמב"ן דיש לימוד על מקצתו מקרא דממנו לאסור מקצתו, ולכן לשי' ת"כ דא"צ ריבוי דכל על מקצתו מרבי' מיני' גם מיעוטו, אבל לולי דהי' מועט מיותר על מקצתו לא הוי ידעי' לאסור מיעוטו היכי שאין כולו איסור ע"ש אריכות:
שם) כל שאור ודבש דבש דבורים ותמרים, וכן מוהל היוצא מפירות מתוקים, וכן כל פירות האילן, וגם לא לתת בפיטום הקטרת, ובחינוך מ' קי"ז כ' הטעם שירחק האדם ממאכלים מתוקים כסובאים וזוללים, וגם שאור מגביה עצמו, וכן דבש מעלה ברותחו הרבה ותועבת ה' כל גבה לב ע"ש, ובברכות (נ"ה.) יוסף מת י' שנים קודם לאחיו שנהג ברבנות, הרי דגאוה גורם מיתה וכמ"ש ביומא (פ"ו:) הרבנות מקברת בעלי', ואין בדין להכניס שם דבר הגורם מיתה, ומשו"ה כ' לא תניף עליהם ברזל, וכפרש"י יתרו (כ' כ"ב) וראה (כ"ז ה'), וזה הפי' ולמה אין מערבין בה דבש כו' דזיל קרי בי רב הוא כי כל שאור וכו' רק שמפשט הכתוב שרק כולה אסור אבל לערב בו מעט שאור או דבש מותר, לזה אמר מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו. ומלת ממנו מיותר אלא לומר שאף מעט אסור (ועי' רדב"ז ח"ד אלף ק"י) להוכיח אפי' מעט גאוה אסור, כמ"ש באבות פ"ד מ"ד מאד מאד הוי שפל רוח, וכ' והאיש משה ענו מאד (בהעלותך י"ב ג') ולא כ' ענו לבד, ועוד אי' דהו"א שלא אסרה התורה אלא קטרת משאור ודבש יחד, וחידש בר קפרא אפי' נפרדים אסור מדכ' ממנו: ועוד ראיתי על הקו' מה שאל ולמה כו' ומה תירץ דאנו יודעין שהתורה אמרה כו', ואם שאל הטעם על האיסור, א"כ בתירוץ שלו ג"כ לא ידעינן הטעם, ורק מה שלא נותנין דבש הגם שהוא ריח טוב גדול, רק מפני שזה עצמו "מפני שהתורה אמרה" הוא ריח ניחוח לפני ה', וטוב יותר מכל ריחות טובות: ובתוס' זבחים (ס"ו.) ד"ה אלא כ' דהיכי דהי' סברא שצריך לעשות אז "לא" שכ' בתורה אינו המכוון שלא יכול לעשות ורק שלא צריך נעשות אבל אם רוצה אין איסור, ועמ"ש לעיל בזה (א' ה' וי"ז): וזאת שאלת בר קפרא ולמה אין מערבין דבש אם הדבש נותן ריח טוב, די לנו שיהי' מפרשים "לא תקטירו" שלא נצרך דבש, אבל לא שיהי' עוד איסור בדבר, והתירוץ בזה שכ' "כי כל שאור וכל דבש" ובשאור ליכא שום סברא שיהי' יוכל להקריב, ממילא בשאור הפשט "לא" לאיסור, שאסור להקריב, ממילא ג"כ בדבש ג"כ איסור "לא" קאי על שניהם והוי איסור גם גבי דבש: ובס' משך חכמה להג"ר מאיר שמחה ז"ל מדווינסק כ' בזה יהי' הפשט בהושע (ט' י') כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בראשיתה ראיתי אבותיכם, ה' יאמר חכיתי בעת שלקחתי ישראל לעם שיהיו "כענבים" שאף שאינם ראוים להקריב למזבח, כל פרי מתוק הוא בכלל כל דבש לאתקטירו, אעפ"כ היין היוצא ממנו מנסכין על מזבח כן חכיתי שבניהם יהי' טובים מהם וקרובים אלי, ולבסוף הי' "כתאנה" שמביאין לבכורים, והמותק היוצא ממנו אינו ראוי לבכורים, כן בניהם יהיו עוד גרועים מכם ורחוקים יותר מהאבות: שאור ודבש הם לאו אחד ואם הקטיר שאור ודבש לוקה רק א', דהוי לאו שבכללות, ורמב"ן כ' דהם ב' לאווין, עי' בזה בס' המצות שורש ט' ומל"ת צ"ח ובנו"כ שם, ובדורש לציון דרוש ט': ובמל"מ פ"ה ה"א מאיסורי מזבח כ' דלא ביאר הר"מ אם הוא דבש תמרים כסתם דבש האמור בתורה, או שכולל גם דבש דבורים, וברש"י כאן כל מתיקות פרי קרוי דבש, וערדב"ז ח"ג סי' תתקס"ב דרק מז' מינים הוי דבש, ובמל"מ פ"ב הי"ט מבכורים תמה על רש"י תבא (כ"ו ב') דבפירות א"י כ' דבש תמרים, וברא"ם כ' לא דבש דבורים, והק' מירושלמי פ"ק דבכורים יכול דבש ממש כו' אלמא דבש סתם הוא דבש דבורים, ובדברי שאול מ"ת תי' דהכוונה דהו"א דבש ממש שיביא דבש הזב מן התמרים לא תמרים, ע"ז אמר ראי' דהרי תירוש ויצהר ודבש כ', ודבש אינו חייב במעשרות רק התמרים ולא מה שזב ממנה, אבל דבש דקרי' תמרים יש ראי' משבועות י"ב. פרש"י וכל מיני פירות אלו בכלל, וע"ע ביד שאול יו"ד סי' רי"ז, ובס' כתר תורה מבן הקד"ל ז"ל בחי' על רמב"ם דף יו"ד דבר נכון, ובציונים לתורה כלל מ', וחתם סופר או"ח סי' קצ"ז ונדרים (נ"ה.), ובפרד"י יתרו (קפ"ו:): וברמב"ן כ' שהי' כן מנהג הגוים לערב דבש בקרבנותיהם, וצותה התורה שלא לילך במנהגיהם, וי"ל שכל היתר דבש להדיוט חידוש כי הוא יוצא מטמא, ושרי משום שהדבורה מוציאה ממנה הדבש רק כפי שתינק ממוץ הפרחים בלי סיוע מגופה כלל, ע' רע"ב פ"א מ"ב מבכורות, אעפ"כ כיון שיוצא מטמא מאוס לגבוה, וכמו שלקרבן אסור בעל מום אע"פ של הדיוט שרי: וטעם שאסור שאור למ"ש בברכות (י"ז.) דשאור כינוי ליצה"ר ואין קטיגור נעשה סניגור (ר"ה כ"ו.) וכמו שאור אע"פ שהוא מעט הכמות לעומת הקמח אעפ"כ כחו חזק לפעול, כן יצה"ר אע"פ שדומה לזבוב (ברכות ס"א.) אעפ"כ כחו לנצח כל הגוף: ובבעה"ת כאן כ' הטעם שאור ודבש דפסולין משום דאין מקבלין מלח, וי"ל דדרש סמוכין בתורה, דלאו דשאור ודבש סמוך למצות מלח לומר לך דפסולין דשאור ודבש הוא משום דאין מקבלין מלח, ואפי' למאן דלא דרש טעמא דקרא הכא הוי כמפורש להדי', וק' למ"ד בכריתות דלא בעי מלח בקטרת אמאי פסול קטרת אם מכניסין בה דבש הא עיקר הפסול משום מלח וצ"ע, ועי' בציונים לתורה כלל ל"ט ושו"ת מנחת אברהם סי' מ"ו, והגה"ק מקאצק ז"ל אמר, ולמה כו' אל תתחכם הרבה להבין הטעם לפי שכלך אנושי ורק ולמה אין מערבין דבש מפני שהתורה אמרה כו' התורה צותה כך ודי:
שם) רמב"ן וטעם ג"כ שיזכור מנחה היא ויתחייב הוא וכן בכ"מ מפרשת הנה אנכי שולח מלאך, ובקובץ דרושים חוברת ח' סי' ל"ב הק' ש"ב הגאבד"ק מאנקטוב שליט"א, לאיזה פרשה כוון רבינו דבפ' הנה אנכי במשפטים (כ"ג כ') לא נמצא בכל הפרשה תיבת היא או הוא, ובחוב' ט' סי' מ"ז כ' רב אחד המצאה שטעות המעתיק שהי' כ' מפרשת האשם והכוונה על פ' וזאת תורת האשם (צו ז' א') שבכל המקומות שצ"ל הנפש ההיא כ' ההוא, ועל הכת"י הי' על תיבת "האשם" איזה רושם וסבר שהוא ר"ת והמציא לעצמו ר"ת "הנה אנכי שולח מלאך", ואין לכחד כי המצאה נפלאה היא, אכן לא רק כי הפסוקים כ' כ"א וכ"ז שנ' הנפש ההוא אין בכלל בפ' האשם שמתחלת בפסוק א' ומסיימת עם פסוק י' ע"ש מזה: ומצאתי בס' גשמי ברכה רות (ב' כ"א) ובמגלת ספר שם, דלפנים לא הי' חילוק בין המלים הוא להיא ובשניהם באו בווין, ויש להעיר מרמב"ן כאן, ועפרד"י בא (ע"ג.) בזה: ובס' שער בת רבים בשם חומת אריאל כ' הטעם שאין קרבן בא מדגים כי נשמות יבואו בגלגול בדומם צומח חי מדבר עד שיתלבנו לגמרי אז יבוא הניצוץ לאיזה צדיק שאוכל בקדושה וטהרה, ומברך בכוונה על מאכלו, ועי"ז מתקן הנשמה המגולגלת בה, וכשבא לרשע עוד מקלקלו, ולכן ע"ה אסור לאכול בשר, בפסחים (מ"ט.), ולאו דוקא ע"ה, אף ת"ח ורשע, וכששוחט בע"ח ואוכלו, השר הממונה על בע"ח תובע ממנו עלבון מן דם הבעל חי, ועי' מ"ש לעיל בזה (א' ה'): וכ' האר"י ז"ל לפעמים אדם ישתנה מטוב לרע ר"ל זה לפי שאכל איזה מאכל שהי' בו מחלקי הרע או נפש רשע בגלגול וכשנכנס בו נפש רע התגבר בו בחי' רע, וזה ענין יוחנן כ"ג ששימש פ' שנים ונעשה צדוקי, וזה טעם איסור אבר מן החי כי שמא מגולגל בו נפש אדם ובחתיכת אבר ממנו תצטער הנפש, אבל בדגים מגולגלים נפשות צדיקים שעשו חטא קטן, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא קהלת ז' י"ב: ולכן דגים א"צ שחיטה שאין לצדיקים להצטער בצער שחיטת סכין רק באסיפה בעלמא לבד סגי, וא"צ יגיעה לתקנם כמ"ש בזה"ק ברע"מ סוף שמיני (מ"ב.), כי ע"ה נמשלו לבהמות ות"ח לדגים שחיותם במים, כן ת"ח חיותם מתורה הנקראת מים, ולכן אין קרבן בא מדגים רק תיקונם ע"י האדם האוכל אותם בשבת ויו"ט. וראיתי בס' תוספות חיים שג"כ הערה מה שאין מביאין קרבן מדגים, הא בשבת (קי"ט:) במה מכבדו בדגים גדולים, וי"ל דבמד"ר אמור פכ"ז לא הטרחתי עליהם להביא קרבן מאלה שאינן ברשותך דכ' שור או כשב כי יולד ולא כ' כי יצוד, מבואר דדבר שצריך צידה אינו ברשותו של אדם וזה י"ל ג"כ בדגים, ובענין דגים אי בכלל בשר עי' מה שכתבתי לקמן בפ' שמיני (י"א י'):
שם) ראב"ע בס' עזרא, והוא בנחמי' (י' ל"ו) ודרכם לכלול עזרא ונחמי' יחד בשם זה ועמ"ש בפ' אמור (כ"ג כ"ד):