אמור אל הכהנים, רש"י להזהיר גדולים על קטנים. ער"מ פ"ג הי"ב מאבלות, גדולים מוזהרים שלא יטמאו, ואם באו לטמאות מעצמם אין ב"ד מצוון להפרישם, אבל אביו צריך לחנכו בקדושה, וכ"מ הביא מקורו מרש"י כאן, ובאמת מקורו מיבמות (קי"ד.), ועי' יו"ד סי' שע"ג ס"א, ואו"ח סי' שמ"ג ס"א. ובעל מום מוזהר מליטמא, אבל חלל וכהנת מותרים ליטמא ע"ש, והוא מרש"י כאן. וברא"ם הק' מ"ש. מנבלה דאין ב"ד מצוון להפרישו ולמה בטומאת כהנים מצוון, ובס' זרע יצחק שבת פט"ז מ"ז תי', דבשאר איסורים כיון שאינו בר עונשין אין מצוון להפרישו, משא"כ בטומאה אף שאינו בר עונשין מ"מ בטמאתו קיימא עד שיגדול ויטבול ושמא ישכח הדבר, ועי' ס' הליכות אלי' מהגר"ש אלגזי סי' תקפ"ז, וכנה"ג או"ח בנמוקי הר"ם, וס' שושנים לדוד על משניות זבים פ"ב מ"א, ונדפס במשניות ווילנא סוף טהרות (דף ז'.) בזה: ובפתחי תשובה יו"ד סי' שע"ג סק"א הביא שו"ת ושב הכהן סי' נ"ו שנסתפק, לר"מ בפ"ב ה"ה מאבל דטומאת כהן לקרובי' הוא משום אבלות, וכל היכי שאין מתאבל אסור לטמאות, לפ"ז בקטן צ"ע אי מותר להטמא לקרובי' דקטן א"ח להתאבל, וא"כ יהי' קטן חמור מגדול בזה, או י"ל שהר"מ כ' שאביו חייב להפרישו לחנכו, וחינוך הוא שיזהיר לקיים המצוה כשיגדיל, ובגדלות מטמא לקרובי' והניח בצ"ע: [ובענין חינוך, מספרים מהגה"ק מסוכוטשוב ז"ל בער אב"נ בקטנותו כשאכל ביוה"כ. שאל אותו אביו אם עשה קידוש. והשיב קידוש קטן רק משום חינוך. ובזה ל"ש חינוך. דביום כפור כשיגדיל לא יהי' צריך לעשות קידוש]: וע' בנמוקי יוסף ברי"ף ריש הלכות קטנות בתחלת הל' טומאה בכל עניני טומאה כאן, וע"ע בס' פלפולי חריפתא ביבמות אריכות ברש"י כאן בני אהרן. ובס' ברכות מרדכי על ברכות ד"ג, ובס' מילי דאבות אות ט"ז כ', עפמ"ש ביבמות (ע"ד.) כל הטמאים לא יאכלו בתרומה מנ"ל א"ק איש איש מזרע אהרן וכו', איזהו דבר ששוה בזרעו של אהרן, פרש"י בזכרים ונקבות, זה תרומה, ואימא בחזה ושוק, אינה בחוזרת. תרומה נמי אינה בחללה, חללה לאו זרע דאהרן הוא, וז"ש בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים. וק' ע"ז לא לכתוב בני אהרן רק זרע אהרן וחללה לאו זרע דאהרן הוא ול"ל הכהנים, ואין לתרץ דס"ד אף בע"מ, לזה קאמר הלא אף בני אהרן בע"מ משמע, ומתרץ בני אהרן ולא בנות אהרן, אבל מזרע אהרן הוי משמע השוה בזרע של אהרן ואף בנות אהרן במשמע, להכי כ' בני אהרן והוי ס"ד אפי' חללים ת"ל הכהנים: וברש"י ולא בנות אהרן. עי' ברא"ם, וגו"א כ' דלענין כהנות ל"ש השוה וכו'. ופלא שביבמות (פ"ד:) שגם בכהנת שייך השוה. ועי' פנ"י קידושין ל"ו במשנה, ויד מלאכי כלל ה' אות ר"ז, ושטמ"ק כריתות (ג') ובס' מנחת סולת על החינוך מצוה ל"ה: וע"ע תי"ט כתובות פ"ד מי"א דבנות בכלל בנים, וראי' מדכ' בעצב תלדו בנים ועוד, ועי' קומץ למנחה מ' רס"ג, ובס' מקיץ נרדמים (דף כ"ו.) בזה לענין חינוך בנות, ובפרד"י ח"א (דף ל"ג.), וח"ב במלואים (דף תי"ח.): ודיני טומאת כהנים: שלא יטמא כהן הדיוט במת זולתי בקרובים, המת מטמא במגע ומשא ואהל, ושיגע האדם בטומאה בין ביד או ברגל, והרמב"ם כ' אף נגיעה בצפורן או בשיניים וטומאת משא אע"פ שלא יגע בה, והיסט בכלל משא כגון שיש בראש קורה טומאה והניד בצד השני, וטומאת בית הסתרים, מטמא משום נושא, ורק האדם מטמא במשא בלא נגיעה, וטומאת אהל רק בטומאת המת, והנפלים אע"פ שלא נתקשרו אבריהם מטמאין, (ועי' תיב"ע חקת י"ט י"ג כל די יקרב בשכיבא ובוולדא בר תשעה ירחין, וצ"ע וכתבתי בזה בפרד"י שם ה' יזכני להוציא לאורה), וכ"ה בר"מ פ"ב ה"א מהט"מ, וע"ש במל"מ דקודם מ' יום אינו מטמא, ועתי"ט פ"ב מ"א מאהלות - וכזית בשר ממת או אבר שלם אע"פ שאין בו כזית מטמאין במגע ומשא ואהל, ואבר נקרא א' מרמ"ח אברים שבאדם, ובאשה יש רנ"א אברים – וגם רביעית דם מטמא, וגם רביעית דם תבוסה, היינו דיוצא ממנו סמוך למיתה בעודו חי חצי רביעית ולאח"מ חצי רביעית, אהלות פ"ב מ"ב, וזה רק מדרבנן, וער"מ וכ"מ פ"ב הי"ב מטו"מ, ועשו"ת חת"ס יו"ד סי' ע' ד"ה מיהו, השיג על הכ"מ שנתחלף לו בין תמצית דם ובין דם התמצית והוא פלא גדול: ובכלים פ"ז מ"ג כל שבמת טמא חוץ מן השניים שער וצפורן. ובשעת חבורו הכל טמא, וערשב"ם ב"ב (קט"ז:) דין גרמא דעשיראה ביר, הביא משנה זו דשן במת אינו מטמא, וע"סעליות אליהו בהגהות אות ט"ז, והעיר מרש"י ברכות (ה':), ועי' תי"ט כלים פ"א מ"ה: וידוע דספק טומאה ברה"י טמא ובר"ה טהור, ואפי' כמה ספקות ברה"י טמא, ובאיסורין אין נ"מ בין רה"י לרה"ר, וגם ס"ס שרי, ובמנ"ח מ' רס"ג אות י"א נסתפק אם נטמא בס' טומאה ברה"י מה דינו לענין איסור לאו, אי לוקה אי נימא דרק לטומאה טמא בספק רה"י, אבל לענין לאו אפשר דאין לוקה דהוי כשאר איסורין, וכן בס"ס ברה"י אפשר דאפי' לכתחלה מותר לטמאות דס"ס שרי, וכן להיפך בס"ט ברה"ר דטהור אי מותר לטמאת עצמו לכתחלה בס' מת בר"ה כעל כל ספיקא דרבנן לקולא, או לענין הלאו ה"ה כשאר איסורין, וסד"א לחומרא עש"ה, ועי' שב שמעתתא ש"א פי"ב, ובשו"ת טוב טעם ודעת ח"ג סי' רל"ג הביא ג"כ בשם הצל"ח דלענין טומאת כהנים למת הוי כשאר איסור, וע"ע בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' ל"ט, ובשו"ת בנין דוד לש"ב הגאבד"ק אוהל שליט"א סי' א' אות ו': וראיתי בשו"ת זרע אברהם סי' ו' אות י"ד שהביא ירושלמי פסחים ורי"ט אלגזי דאין נזיר מגלח על ספק טומאה ברה"י, ולפ"ז גם כהן אינו מצווה, דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אין הכהן מצווה עלי', וה"נ בס"ט ברה"י אי נימא דאין הנזיר מגלח אין הכהן מצווה, וכ"כ בשו"ת אור המאיר להג' מלובלין ז"ל סי' א' אות ה' ע"ש ועשו"ת נובי"ת יו"ד סי' ק"כ בענין נדה לבעלה, אין שייך דיני טומאה וטהרה לענין ספק ברה"י ורה"ר, וע"ע מ"ש בזה בחלקת יואב קמא יו"ד סי' כ"ט, ואתוון דאורייתא כלל כ"א ע"ש היטב ובמנ"ח שם אות י"ד דהמטמא את הגדול חייב אבל לקטן א"ח, וצריך קרא להזהיר גדולים על קטנים ואין לוקין ע"ש, ומוכח דקטן לאו בר מצות, לא משום שאינו בר דעת אלא שאינו מצווה כלל, ועי' בזה בפמ"ג בפתיחה או"ח ח"ב אות ג' שכ', דבל"ת קטן חייב רק שאין בו דעת, ועי' מזה בשו"ת כתב סופר או"ח סי' ז' שתמה בזה על הפמ"ג, דלא ידע לחלק בין קטן לחרש ושוטה דבשלשתן אמרי' דפטירו משום דלאו בני דיעה נינהו: ובבאר היטב יו"ד סי' שס"ט סק"א בשם בית הלל בטומאת נבלות ושרצים אין הכהן מוזהר מליגע בהן, וע"ס ד' חנוך על יו"ד שהביא מיומא (פ':) רש"י ד"ה ולא, כהנים מוזהרים ולא ישראל, משמע דכהנים מוזהרים אף בטומאת נבלות ושרצים, ובגליון הש"ס מרע"א תמה על רש"י בזה, דכהנים רק על טומאת מת מוזהרים, ועי' בכורות (כ"ט.) פרש"י כגון נבלות ושרצים שאינו מוזהר עליהם מליגע ע"ש, הרי בהדי' דאין כהן מוזהר על שאר טומאה. וע"ע חולין (ל"ה.) רש"י ד"ה דליכא וק"ל וכו', והא מוזהר מלפסול את גופו וכו', והא שם מיירי בשאר טומאות, וער"מ פט"ז ה"י מטומאת אוכלין שאף כהנים מותרים, להתטמא בשאר טומאות חוץ מטומאות מת:
שם) לנפש לא יטמא בעמיו. פרש"י יצא מת מצוה, וק' למה צריך לכתוב כאן כיון דכ' בכ"ג בפסוק י"א, לאביו ולאמו לא יטמא לאשמעי' דלמ"מ מותר לטמאות, כ"ש לכה"ד מותר בטומאת מת מצוה וכה"ק ברא"ם, ועי' ס' ברוך טעם עדל"ת פרק ח' מ"ש בזה, ובפשיטות י"ל דבעמיו איצטריך לדרשא אחריתא, אם הוא כהן וצריך לעשות מצוה אחרת דהיינו מילה או עבודה, אפ"ה יטמא למ"מ, וכהאי גוונא בנזיר אי' כן במגילה (ג':) ברש"י ד"ה ולאחותו, ובברכות (י"ט:) ועוד: