אשר לא תעונה. וביומא (פ'.) שינו הכ' בשיעורו בככותבת. מדלא כ' בלשון אכילה שהוא ב' זתים עמג"א ר"ס תפ"ו. דבציר לא מייתבא דעתו, ושם האוכל אכילה גסה פטור. ובטור או"ח סי' תרי"ב כ' והא דבעינן שיעור דוקא לכרת וחטאת אבל איסורו בכ"ש, ומדבר שאין ראוי לאכילה כ' אבי"ה דאף איסור ליכא, ובמשקין שאינן ראוין איכא איסורא, ותמה הב"י מה חילוק בין אוכלין למשקין, וכ' באוכלין מיירי בפחות משיעור ובמשקין מיירי בשיעור, ולעולם שווין משקין לאוכלין, ותמוה מה נפק"מ בין כשיעור לפחות דהא אינו ראוי, ועי' שאג"א. סי' ע"ד, ונלע"ד דבתוס' יה"כ הק' אמאי לא נחלקו ר"י ור"ל בשאר איסורין ורק כאן ביה"כ, וי"ל לפמ"ש בישיעות יעקב כאן לפמ"ש הריטב"א בשבועות דהא דח"ש אסור מה"ת צריך לטעם דאחשבי' לאכילה, וא"כ ביה"כ דשיעור גרוגרת לאתובי דעתי', א"כ ביה"כ ל"ש סברות אחשבי' ח"ש לאכילה הא אכילה אינו בכזית וצריך גרוגרת, ועי' שואל ומשיב תליתאה ח"א סי' ת"ב, וא"ש הקו' דאי הוי חולקין בשאר מקומות הי' אמרי' דביה"כ ר"י מודה דח"ש מותר מה"ת דל"ש אחשבי', לכן נחלקו ביה"כ ומטעם חזי לאצטרופי, ולפ"ז י"ל טעם הא דאוכלין שאין ראוין אסורין אף דל"ש חז"ל ולא דמי לח"ש. דכאן שייך אחשבי', דבאמת איכא שיעור גרוגרת, ורק דאינו אוכל וכיון דאחשבי' לאוכל אסור, ואי דשוב אף ח"ש יאסר מטעם חז"ל, לזה י"ל דבשיעור שלם איכא מלקות אף ח"ש אסור דחז"ל, אבל באוכלין שאינן ראוין דאף בשיעור שלם רק אסור ולא מלקות ל"ש סברות אחשבי' וא"ש הב"י, אך עי' תוס' שבת (צ"א:) ד"ה כגון דאף במקום דליכא מלקות רק עשה בעלמא ח"ש אסור מה"ת, ועתו"ס חולין (ל"ד:) ד"ה והשלישי דבאיסור דרבנן לא גזרו אח"ש ומותר ע"ש, ועי' יד המלך פ"ו ה"א מחמץ, שהק' דל"ה חז"ל דליכא מלקות ומשום זה כ' דבאיסור עשה אף לר"ל ח"ש אסור מה"ת וע"ש בפ"א משחיטה: ובחולין (ק"ג.) בפלוגתא אי הנאת גרונו או מעי', נסתפק המנ"ח מ' שי"ג אות ב' מה הדין ביה"כ דבעי כגרוגרת ליתובא דעתי', וזה אינו רק במילוי הכרס ע"ש היטב, ועי' חת"ס או"ח סי' קכ"ז, ושו"ת בית יצחק יו"ד סי' צ' בזה, וצ"ע משבועות (י"ג: וכריתות ז'.) דחנקתי' אומצי', ועי' שו"ת מהרש"ם ח"א סי' א' וקכ"ד, וחלקת יואב יו"ד סי' ט', וכתב סופר יו"ד סי' קי"ז, ודברי חיים סי' ל"ג – ובחלק"י הביא ירושלמי תרומות פ"ח דאף ביה"כ ל"צ הנאת מעיו, ובמנ"ח נסתפק עוד אי הנאת מעיו לבד בלא הנאת גרון אי הוי יתובי דעתי', דבכל איסורים א"ח בפסחים (קט"ז.) במצה שכרכו בסיב דלא יצא כיון דלא נגע בגרונו, ועי' מל"מ פי"ד ה"ב ממ"א דבכל איסורין כן ע"ש, וכל זה באיסורין דכ' אכילה אבל. כאן כ' לא תעונה, וביתובא דעתי' תלי' אפשר דלא בעי הנאת גרון, אך ז"א דאי לא בעינן רק מילוי מעים, א"כ אפי' אכל יותר מכא"פ הו"ל לצרף, כל זמן שלא נתעכל הח"ש הראשון דבמעים הוי שיעור שלם – ועמג"א סי' ר"י סק"א בבהמ"ז אפי' יותר מכא"פ מצרף, ובפמ"ג כ' דוקא אם אכל כזית דילפי' מואכלת בעי כא"פ, אבלה באכל כדי שביעה עיקר בהמ"ז על הנאת מעיו והוא שבע אף יותר מכא"פ, וא"כ ביה"כ דבעינן כא"פ ע"כ דבעי הנאת גרון ג"כ ודאי דאינו חייב רק בכא"פ - וע"ש במנ"ח דבהמ"ז על הנאת גרון לחוד כגון אכל והקיא וחזר ואכל א"ח, דשביעה ל"ש רק בהנאת מעיו במילוי הכרס, וג"כ ביה"כ כן דלא מייתבי' דעתו ובהנאת גרון לבד לא מייתבי' דעתו ע"ש, ופלא שלא הביא שכ"כ הרא"ש ברכות פ"ב סי' ו' דבהמ"ז תלי' במעיו, ועי' חת"ס שם. ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' כ"ז, וכתב סופר או"ח סי' צ"ז וקי"ז: ובענין שיעור כדא"פ במנ"ח האריך בזה אי הוא שיעור באיש בינוני, ועמל"מ ברכות פ"ג הי"ב לענין שתיית קאווע אם מצטרף יותר מרביעית, ועי' בזה בתוס' יה"כ יומא, ועי' מג"א סי' פ"א סק"ב מבואר דבכל מאכל משערין שיעור פרס וע"ש בפמ"ג: ובחינוך שיעור כא"פ ונותנין ריוח בין אכילה ושתי' של פעם א' לפעם ב' כדי שיעורכא"פ, ומשמע דוקא הפסקה נחשב אבל האכילה אינו נחשב. ובאמת בר"מ כ' אם יש מתחלת אכילה ראשונה כו', א"כ נחשבת האכילה אם מתחלת האכילה עד סוף האכילה יותר מכא"פ, אף שהפסקות לבד הוא פחות מכא"פ, מ"מ אין מצטרפין כיון שיש מתחילת אכילה עד סוף אכילה בכדא"פ, ולשון הר"ן כחינוך, ובתוס' יה"כ תמה עליו, ועמנ"ח מ' שי"ג אות ו', ותולדות אדם להגר"ז מווילנא בפרק ב' בזה: