ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, כשיש פרנסה ליכא מחלוקת, כב"מ (נ"ט.) כד משלם שערא מכדא אתא תגרא בביתא, ובגיטין (ע'.) אכול שליש ושתה שליש כשתכעס תעמוד על מילואך, וכעס הוא קללה מגלות, כדברים (כ"ח ס"ה) ונתן ה' לך לב רגז, ובנדרים (כ"ב.) דבבבל כתיב. זה שאמר ואכלתם לחמכם לשובע ולא תהי' יראים מכעס, כי וישבתם לבטח בארצכם ולא יהי' רגז וכעס (עי' בתפארת יהונתן), וזה"פ במשלי (י"ג כ"ה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, דצדיק שאינו בר כעס יוכל לאכול לשובע, והבעש"ט ז"ל פירש בתהלים (כ"ב כ"ז) יאכלו ענוים וישבעו, שענוים שאינם בכעס יוכלו לאכול לשובע, עי' בדגל מחנה אפרים וחז"ל אמרו לא גלו עשרת השבטים אלא ע"י רבוי יין שנ' השותים במזרקי יין לכן עתה יגלו (עמוס ו' ו'), ואמר ה' אף שיהי' לכם בריוח הכל לחם ויין והשיג לכם דיש את בציר, בציר הוא מענבים אעפ"כ תמנע לשתות יין, ורק ואכלתם לחמכם לשובע, ויהי' וישבתם לבטח בארצכם ולא תגלו מארצכם ע"י יין, וגם כשיש פרנסה אין מבקשים לעקור ממקום מושביהם למדינה אחרת, שהוא משום חסרון פרנסה ואין שלום לאנשים, וז"ש ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ: והלשון לחמכם צ"ב דע"פ רוב כ' לחם סתם (בראשית ג' י"ט) בזעת אפך תאכל לחם, ובשלח (ט"ז ח') ולחם בבקר לשבע, ועקב (ח' ט') לא במסכנות תאכל לחם ועוד, וכן וישבתם לבטח בארצכם הי' ראוי לבוא בפסוק הבא, דכ' ונתתי שלום בארץ, והי' מכוון הלשון מענין הפסוק ולא כאן, וי"ל הכל עפ"ש בפסחים (מ"ט.) כל הנהנה מסעודת רשות לסוף גולה ממקומו, והוא מדה כנגד מדה, כמו שהוא עוזב ביתו ושלחנו ומסבב על שלחן אחרים כך יענש לעזוב ביתו, וזה שרמז כאן ואכלתם "לחמכם" שלכם, לא אצל אחרים ואז לא תענשו בגלות, אך תשבו לבטח בארצכם על מקומכם - וגם י"ל בבראשית (ד' י"ב) כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כחה לך נע ונד תהי' בארץ, מבואר דמניעת הלחם מביא לגלות, וכן ברות (א' א') ותהי רעב בארץ וילך אבימלך, עז"א ואכלתם לחמכם לשובע, וממילא וישבתם לבטח בארצכם במקומכם, ולא תצרכו לנוע ולנוד: וברש"י מתברך במעיו, ובס' עמק המלך מבעל זרע ברוך, כ' עפמ"ש בכלי יקר צדיק אוכל לשובע נפשו, הלמד של לשובע בצירי, לומר שהצדיק אינו אוכל כדי שביעה אלא עד כדי שביעה ולא בכלל, וכאן כ' לשובע הלמד בקמץ דמשמע שיאכלו כדי שביעת, לזה כ' רש"י אף בתוך המעים תהי' בו ברכה ע"ש, ועשו"ת כתב סופר או"ח בהקדמה דרוש ארוך בזה, ובתשובתיו סי' ל' - ועל רש"י הנ"ל כ' בפנים יפות דלפ"ז יקשה קו' מלאכים למה נושא פנים, ואי"ל דמברכים אף פחות משביעה כברכות (כ':) הלא שבעים אף בפחות, וזה שפרש"י שמא תאמרו אם אין שלום אין כלום, ר"ל דיש לחוש שלא יהי' לנו שלום דאין כאן נשיאת פנים ליתן לנו שלום, אעפ"כ אני אבטיח שיהי' לכם שלום, הא כיצד אוכל קמעא ומתברך במעיו וגם י"ל ואכלתם לחמכם לשובע, אף שיהי' רב תבואה בארץ, אעפ"כ תאכלו רק לשובע ולא יותר מהצורך, ועי' בס' מגדנות אליעזר (דף ח':), ובס' דברי חנוך הק' דבבהמ"ז כ' אכילה והוא רק בכזית, ועמג"א סי' ר"י סק"א אף אכל הרבה ושבע, אך אכל בהפסקה יותר מכא"פ א"ח בהמ"ז דתרתי בעינן אכילה ושביעה,, א"כ כאן אם אוכל קימעא אף שמתברך במעיו ומשביעו מ"מ פטור מבהמ"ז, ואם מדקדק ומברך מהראוי להיות לו נשיאת פנים, וי"ל לט"ז שם סק"א אף דצריך שיעור מ"מ ביין שרף דא"א לשתות השיעור, אזלי' בתר שיעור שתי' לרוב בנ"א ע"ש, (ועשו"ת הרד"ד לזקיני הגאון מלאסק ז"ל או"ח קמא סי' ח') לפ"ז י"ל אם יאכל קימעא ומתברך במעיו, דומה לדין הט"ז דלא הי' ביכולתו לאכול כזית ושפיר יתחייב בבהמ"ז ועי' יומא (ל"ט.) ובתוס' ישנים מגיע כפול כו', מבואר דבימי שמעון הצדיק הי' ברכה שורה, ואף כפול ל"ה מושכין ידיהם, וקיימו מצות אכילה ע"ש בריטב"א, הרי אף בלחה"פ שכ' באמור (כ"ד ט') ואכלוהו, היו מקיימין המצוה גם בפחות מכזית, ובאמת הקשה כן במנ"ח מ' קל"ד, ובחת"ס או"ח סי' מ"ט כ' עפ"ז אף דכתב אכילה אם שבע בפחות יוצא כמו בכזית והוא דין חדש, ועי' שד"ח באסיפת דינים מער' ברכות סימן ד' שלמד מהחת"ס דין חדשדזקן וחולה שפחות מכזית כדי שביעה חייב לברך בהמ"ז מן התורה: