כי יפליא, האומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי נותן לפי ערך הקצוב בתורה לא פחות ולא יותר, והדמים לבדק הבית, ואין חילוק אם הוא נאה או כיעור, מבן חודש עד ה' שנים לזכר ה' שקלים ולנקבה ג', ומה' עד כ' לזכר כ' ולנקבה י', ומכ"א עד סוף ס' לזכר נ' ולנקבה ל', ומס' למעלה לזכר ט"ו ונקבה י', ואם אמר סתם ערך עלי נותן כפחות שבערכין ג' שקלים, ובתוס' ערכין (ד':) ד"ה וכמה, דאומר ערך זכר נותן ה' - והכל מעריכין ומופלא ג"כ מעריך, ובר"מ פי"א ה"ד מנדרים כ' דמופלא מה"ת, ועמל"מ וראב"ד הל' נזירות פ"ב הי"ג, ומל"מ תרומות פ"ד ה"ה, וער"מ וראב"ד פ"א ה"ו מערכין אי עכו"ם מעריך, וזה רק אי מקבלין ממנו אבל אינו חיוב לשלם, כי אינו בבל יחל עמל"מ פ"י ה"ז ממלכים ד"ה ודע ובר"מ פט"ו ה"א ממעה"ק דבהקדש תוכ"ד לאו כדיבור ועמל"מ שם, ובמנ"ח מ' ש"נ כ' דבערכין מודה דמהני תכ"ד דדוקא במקדיש דחל ההקדש א"י לחזור, אבל באומר הרי עלי להקדיש בית זה עדיין לא חל ההקדש ומותר בהנאה כי לא נתקדש עדיין, רק דחייב להקדיש מחמת בל יחל ובל תאחר וככל היוצא מפיו יעשה, ער"מ פ"ו הל"א מערכין, וטור חו"מ סי' רי"ב ס"ט, אבל אין זה הקדש, וגם אמירתו לגבוה כמסירתו ונשתעבדו נכסיו כמו חוב עקצה"ח סי' ר"צ סק"ג, אבל אינו הקדש רק נדרי הקדש ולא מצינו בזה תכ"ד לאו כדיבור, וכאן נמי דמחויב ליתן אבל אינו קדוש אפי' בהפריש, עד שיגיע ליד הגזבר ומועיל. תכ"ד כמו נדרים ושבועות, אך בתוס' מנחות (פ"א.) ד"ה תודה מבואר דאף בכה"ג א"י לחזור תכ"ד, ואפשר מחמת חומר הקדש הוי כמו מגדף וכו', ונר' דוקא מקדיש הרי זה עולה, אבל באומר עלי דאינו הקדש רק שצריך לקיים הוי ככל נדרים דמהני תכ"ד, ועש"ך חו"מ סי' רנ"ה סק"ה: ועמל"מ פ"ב הי"ג מנזירות במופלא אם ישנו בשאלה, ואם עכו"ם יש בשאלה עמל"מ פ"י ה"ז ממלכים הביא ירושלמי שהוא פלוג', ועקצה"ח רנ"ה סק"ב דתכ"ד הוא בחזרה דוקא בדבר שראוי בשאלה, אבל אם אינו בשאלה גם תכ"ד א"י לחזור, דהוא רק כמו הקדש טעות ואם ליתא בשאלה, דג"כ הוי הקדש טעות, א"כ א"י לחזור תכ"ד ע"ש אריכות, ומצאתי בירושלמי דמאי פ"ז ה"ו דאין נשאלין על התמורה משום דא"י לחזור תכ"ד, ועי' במראה הפנים וציון ירושלים שם, ולפמ"ש דבמופלא ועכו"ם אפשר דליתא בשאלה א"כ א"י לחזור תכ"ד ג"כ, אך באמת אין חיובעליו ואין כופין אותו - ובנדרים (כ"ט:) המקדיש בהמה לאחר ל' יום א"י לחזור, ולא דמי להמקדש אשה לאחר ל' יום דיכול לחזור דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וברא"ש פי' שחייב לקיים דברו מטעם נדר ע"ש, וא"כ י"ל דתכ"ד יכול לחזור כמו נדר, ולהר"ן שם דהוי כמעכשיו א"י לחזור וגוסס ומי שנגמר דינו למיתה אין לו ערכין, ובמנ"ח כ' אם העריך חבירו שנגמר דינו למיתה או העריך עצמו, והוזמו עדים דאגלאי מילתא למפרע דהגמר דין הי' בטעות חייב המעריך, ובשפתי צדיק אות כ"ה הק' בשלמא כשהעריך עצמו יען שיודע ששקר חשב שמסתמא יבואו עדים מזימים, אבל בהעריך הנגמר דינו למיתה, מהיכן תסיק אדעתי' שיהי' שינוי, ומסתם האמין שהפסק דין אמת, ממילא בשעת קבלה על עצמו לא הי' שוה פרוטה למה יחייב, ובפרט למה דקיי"ל אדם מוציא דבריו לבטלה, ער"מ פ"א ה"ג באומר על פחות מבן חודש ערך זה עלי הוי כאומר ערך בלי עלי דפטור:
שם) בערכך כפל הכפין שכ' רש"י לא ידעתי מאיזה לשון היא ערא"ם וראב"ע ורשב"ם ומל"מ פ"ב ה"ד מערכין, ותי"ט פ"ה מ"ב מערכין ובשו"ת הרדב"ז ב' אלפים קפ"ו האריך בזה ומהאריכות לא העתקתי, ומסיים בזה"ל כללא דמילתא בכל מלת ערכך האמור בפרשה, חוזר אל הכהן אם הוא דבר הקצוב בתורה מצוה עלי' שיעריכנו כך, ואם אינו קצוב בתורה יעריכנו הכהן כפי שיווי - ור' בחיי כ' שכן הוא משפט הלשון להוסיף כ' או בתחלה להוראות הדמיון כמו והייתם כאלהים (בראשית ג' ה'), והנה שבה כבשרו (שבות ד' ז'), או באמצע כמו "אנכי" שיסודו "אני" ונתוסף בו כ' באמצע, ונעשה מתיבת אני אנכי, או בסוף כמו כאן בערכך שצ"ל בערך ונתוסף כ', וחידש מ"ש שאנכי נגזר מאני, ובילקוט יתרו רמז רפ"ו אי' שאנכי הוא לשון מצרית, ועי' ביוצר ליום א' של שבועות בריש שמ"ע, אז בכתב אשורית ובלשון עברית, ובדבור מצרית הנחלת לבת עברית, ועשו"ת מהר"ם אלשקר סי' ע"ד, ובפהמ"ש לרמב"ם ידים פ"ד מ"ח, וע' בס' הדוה"ע, ופרד"י יתרו (קל"ח:): והא דערך מכ' עד ס' נ' שקלים, ע"פ רע"ב פ"ב מ"ה מאהלות הא דמת מטמא באהל בכזית בשר ורביעית דם דברייתו של אדם בכזית בשר ורביעית דם, וברא"ש שם בשם תוספתא, ובתוס' סוטה (ה'.) ד"ה אדם כ' דרביעית דם משקל כ"ה סלעים, ובשבת (ע"ז.) רביעית דם וכזית בשר שיעור אחד וע"ש בתד"ה הואיל, וא"כ ביחד דם ובשר משקלם נ' שקלים, וזה מכ' שנים עד ס' שאז עומד במלא כחותי' נגד משקלו ביצירתו, אך קודם כ' ואחר ס' שאין הגוף בשלימות הערך פחות ממשקל יצירתו, ועמ"ש בזה בפרד"י פקודי (דף שע"ה.):
שם) בעה"ת סמך ערכין לקללות, שבתוכחה יש מ"ה קללות ובמשנה צ"ח, ס"ה קמ"ג וכל ערכין ג"כ כן, וכ"ה בכלי יקר, ובנחל קדומים כ' שסוף תיבות אברהם יצחק ויעקב קמ"ב עם הכולל קמ"ג, כי הסוף יהי' שזכות אבות תגן מתוכחות, וגם י"ל קמ"ב וא' הוא יחידו של עולם להציל מכל התוכחות - ובקובץ דרושים חוב' ב' סי' ל"ו, והבאר סי' קט"ז הק' הלא בתוכחה יש מ"ט קללות ז' פעמים ז'. ובס"ה הם קמ"ז לא קמ"ג, וש"ב הגאבד"ק מאנקטוב שליט"א תי' שלא כ' שבת"כ הם רק מ"ה, ורק כ' כל הקמ"ג שקלים לכפר על מה שבת"כ כלומר על מ"ה ממספר מ"ט, ולפמ"ש בכל"י הענין הוא שקמ"ג קללות שבתוכחה גורמין קמ"ג שקלים אשר ישראל נודרים בעת צרה ע"ש, וא"ש כי קמ"ג קללות הם פרטיים אשר יגרמו לנדור כיעקב שנדר בעת צרה, אבל ד' קללות אחרונות הם כלליות, כמ"ש רש"י עה"כ ונתתי את עריכם שהם סילוק שכינה, חרבן ערים שממון מקדש ולא אריח קרבנות ול"ש באלו שיביאו שקלים לכפר עליהם, כי מי יערך כל קהל ישראל לשקול בעדם ערכם, ואת מי יעריכו כל קהל ישראל לשקול בעדו שיהי' ערכו מכפר על כל הקהל וא"ש והגר"מ שפירא ז"ל מלובלין אמר סמיכות תוכחה לערכין, כשישראל יקרא התוכחה יהי' שפל בעצמו וידמה אשר יהודי אין לו שום שווי', לכן כ' הפרשה שיהודי אף הפחות שבפחותים יש לו ערך ושווי', ועמ"ש נכון בפרד"י תרומה (ד רס"ב:):