וכלי חרש, בר' בחיי יש למים ג' כחות קרים פושרים וחמים, הכשירו קרים, הפושרים אם נתן בהם האיסור אין הכשירו כו' אלא בהדחת פושרין כו', עי' קובץ שערי תורה סי' מ"ה, דהכלל כשאין יד סולדות בו שרי בהדחה ופושרין לא שמענו וצ"ע, ובסי' ס"ה כ' בפשט שקורא להמי כלי שני פושרין, וכמ"ש הפו' דאם תשמישו בכלי שני גם הכשרו בכ"ש:
שם) בתיב"ע הא דכ"ח ישבר שלא יבשלו בו חולין, ובפרד"י תצוה (דף ש"ב:) הבאתי שק' בלא"ה כשמבשל אח"כ פולט, ובאמרי בינה ה' פסח סי' י"ח כ' לפמ"ש המפו' דבקדשים הואיל וכ' למשחה כדרך שהמלכים אוכלים מיפסל אפי' ע"י פגם, וזה כוונת ת"י דלא יבשל בו חולין דהוא כלי שרת וצריך שבירה, וא"כ חולין א"א לבשל בו דהוי כ"ש, וקדשים א"י לבשל ממנ"פ אי לא יפגום הוי נותר - ובאנו לזה דעיקר אזהרה משום הרחקה וסייג שלא יבואו הכהנים לידי תקלה שיבשלו בו חולין, ומצינו שהתורה הזהירה מסייג, וכמ"ש במד"ר נשא פ"י שאסרה התורה משרת ענבים שלא ישתכר, וכ"ה בילקוט שופטים סי' י"ג, ובפתיחה לפמ"ג או"ח ח"א אות י"ז דמצינו סייג מה"ת בחמץ ב"י הואיל ורגיל כל השנה שמא יבא לאכלו, (ועי' פרד"י שמות כ"ב:) והוא מר"ן ריש פסחים, ובכ"מ פ"א ה"ב מטומאת מת טעם שאסרה תורה לבשל בב"ח כדי שלא יבואו לאכלו, ובס' הדוה"ע הק' דבמקדש ל"ה לחוש לזה, דכהנים זריזים וידקדקו שלא לבשל חולין בקדרה של חטאת, וכמ"ש בפסחים (נ"ט:) וברש"י, ובשבת (כ'.) ברש"י שהי' כולם בני תורה וחרדים ונזהרים ולא אתי לחתויי משתחשך, וגם ק' חולין בעזרה מה עבידתי', אך י"ל שמלבד הקדשים שאכלו כהנים במקדש, אכלו גם חולין וכדאי' בתמורה (כ"ג.) שאם הי' מעט אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהי' נאכלת על השובע ובאנו למחלוקת רש"י ותוס' שם, דלרש"י שיאכלו עמה חולין ותרומה היינו חוץ לעזרה, ואח"כ יכנסו לעזרה ויאכלו המנחה, ול"ה רשאים להכניס חולין, ותוס' ס"ל דגם בפנים הי' רשאים לאכול חולין ע"ש, ובמל"מ פ"ב ה"ג משחיטה שהאריך בזה, א"כ לתוס' י"ל כתיב"ע, אבל לרש"י אסור להכניס חולין לעזרה, ולחשש שיוציאו כלי של חטאת לחוץ ויבשלו שם חולין ג"כ ל"ש דבלא"ה אסור לבשל דנפסל ביוצא ובלא"ה ל"ש חשש שמא יבשלו חולין, הרי הקדרה הי' של קודש, והי' כלי שרת ול"ה רשאין לבשל בו חולין, וכמו שהעיר בזה בכל"ח אות ד', ובקדרה של חרס ל"ש כ"ש דכלי שרת דחרס לא עבדינן בזבחים (צ"ו.), ועתו"ס מנחות (צ"ו.) ד"ה שאלו, וס' אמבוהא דספרי נשא (דף פ"ט:) אריכות בזה:
שם) בכלי נחשת, ברש"י שבת (מ"ד.) ד"ה נר כ' נחשת לא בלע, וק' דהרי כאן כ' ומרק ושטף במים ופרש"י לפלוט בליעתו וכ"כ במטות (ל"א כ"ב), ועכצ"ל דאין כוונתו שלא בלע כלל אלא דאינו בולע הרבה כחרם, לכן לא הוי מוקצה מחמת מיאוס, ובהגהות רש"ש כ' דכן אי' בפרה פי"ב מ"ה ע"ש, ואין ראי' דשם עכצ"ל דלא בלע כלל כמ"ש הרע"ב דמיירי בצונן אבל ע"י אש גם נחשת בלע אלא דבליעתו מעט, וכמ"ש באדר"נ פמ"א בכלי זכוכית, וכ' הר"ן פסחים (ל':) דבליעתן מועטת, וה"ה בנחשת, ועש"ך יו"ד סי' ס"ח סקל"ג שהביא רי"ו דכלי נחשת אינו בולע כשאין האור מהלך תחתיו, והה"ד בשאר מתכות, ואין הבדל בין נחשת למתכות, והפמ"ג במ"ז סק"ט ד"ה ואכתי הביא בשם מקום שמואל סי' י"ז שמחלק דשאר מתכות בולע ונחשת אינו בולע ועפת"ש, ובשו"ת חמדת אפרים או"ח סי' ט' מ"ש בזה:
שם) ומורק ושוטף במים, ערש"י פעל "מרק" ישמש על הצחצוח והליטוש ונבדל מן מרט, המורט לוטש מגוף הברזל והמורק הוא להעביר החלודה שעל פניו, ודי במים צוננים, ונבדל מן שיטף שהשטיפה היא העברת המים מבחוץ ומריקה בפנים, ולפעמים מריקה בחמין, עי' תוה"מ סי' ע', ואילת השחר סי' תמ"ה וראיתי בפסקי תשובה סי' קע"א שהביא אם אפשר להגעיל בחמין שהוחמו ע"ג עלעקטרע, כלים שבלעו ע"י חמי אור, והביא פלוג' ראשונים בחמי טברי' למ"ד חמי האור נינהו אי אפשר להגעיל בהם כלי שבלעה ע"י אור, ואי מקרי כבלעו כך פלטו, וחמי עלעקטרי לכאורה חשוב חמי אור - ולענין הבערה וכיבוי בשבת ויו"ט לא נתברר בבירור גמור אי חשוב אש ורק לחומרא חוששין אותו לאש, אבל לחשבו אש לקולא מנלן: ובענין עלעקטרי ביו"ט ע"ש בסי' קס"ט וק"ע שהגר"י ראזין ז"ל מדווינסק, אסר הדלקת עלעקטרי ביו"ט מצד מוליד, והוי כמו הדלקת עץ גפרית ע"ש וכן הסכים הגרח"ע גראדזענסקי שליט"א מווילנא, וע"ע בזה בשו"ת מחזה אברהם או"ח סי' מ"ח, ושו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רכ"ב, ובקול תורה שנה א' סי' כ"ח לענין כיבוי גאז ע"י עכו"ם וצידד להתיר, ובענין להדליק בעלעקטרע בשבת אי הוי רק גורם שהזרם יגיע לחוט ע"ע בס' אבן שלמה על שבת (ל"ו.), וראיתי עוד תשובה מהגר"מ אריק והגר"י ענגעל דהחליטו לאיסור להדליק עלעקטרע ביו"ש דהוא ממש תולדות אור, כהוצאות אור ואש מן אבנים והוי מוליד, ואין בזה נדנוד ספק כלל: ובפרד"י בא (דף ע"ד:) הבאתי קו' העולם דאיך משכחת בישול בחמי טברי' דפסח אינו נאכל רק בירושלים, ובפסחים (ח':) אין חמי טברי' בירושלים, ואם הביא ק"פ לטברי' נפסל ביוצא, ואם הביאו חמי טברי' לירושלים נצטנן, וגם הוא כלי שני, וע"ש במילואים (דף שפ"ו:) בזה, ובפס"ת שם הביא בשם אדמו"ר מגור שליט"א שיוכל להיות שהביאו בטערמוס הנתחדש כעת, ואין כל חדש וכו' והביאו בתוכו מחמי טברי' לירושלים והגר"י ראזין ז"ל הביא מע"ז (ל"ג:) מליגהו מיא אנחינהו בשימשא ופקעו, ומזה ראי' דמים שנתחממו על חמה לא מהני בגדר הגעלה: ובענין אי מותר להריק בשבת מים חמין מתוך כלי ראשון אל טערמוס שתכינתו להעמיד במשך מעל"ע החמימות, ויתכן להקל מצד דהטמנה שגזרו חז"ל היינו הטמנת הכלי עם התבשיל שבתוכו, אבל הטמנת עצם התבשיל בלי שום כלי לא נכללה בכלל הגזרה כי לא היתה אז במציאות וכללא דמילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן, וכעין זה כ' תוס' ב"ב (י"ט.) ד"ה משום לענין הטמנה בסלעים, ובשו"ת מערכי לב בהשמטות סי' ה' העלה שאין להקל רק בשביל חולה אפי' שאין בו סכנה, אבל לא באופן אחר, והגר"י ראזין ז"ל כ' דהוי בגדר אנטיכי בשבת (מ"א.) וע"ש בפס"ת סי' קע"ו קע"ז: וראיתי עוד בירחון מרבה תורה סי' י"א מזה אריכות דטערמוס משמר החום משום כסף חי והוי מטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דאסור, ועי' שבת (מ"א.) במוליאר הגרוף דשי' תוס' ורשב"א ור"ן דמוליאר לא הוי הטמנה, שלא כדעת רש"י, וע"ע (בדף נ"א.) בפינה ממיחם למיחם, ובטו"ז או"ח סי' רנ"ח סק"א, ופמ"ג במ"ז סי' שי"ח סקי"ט ורב א' צידד להתיר כי כסף חי מחזיק החום איזה שעות, ואם נותנים מים צוננים בימות החמה נשאר ג"כ צונן כבתחילה, והיינו שאין האויר עובר דרך נקבי הפאריס שיש בכל דבר, (עי' ספר הברית מאמר ז' פ"ב שאף במתכות ואבנים יש נקבים קטנים, וכ"כ בשו"ת חת"ס או"ח סי' ר"ח ד"ה וראיתי) וכל זה אם בכלי מכוסה, אבל אם מגולה אויר נכנס דרך שם, (וגם ידוע שטערמוס אם אינה מלאה מים, מתקררת בשעה מועטת שאויר נכנס באותו מקום הפנוי טרם שמכסיהו ואח"כ מקרר המים), לכן טרם שמכסיהו, הרי הוא כלי שני, וכשמכסיהו הרי הוא מטמיןבכ"ש שאין בה איסור הטמנה - ואף דליכא דפנות המקררות, עכ"פ אין כאן דפנות המחממות, דהכסף חי אינו מחמם יותר רק שמשמר החום, ובאמת גם מתחיל להתקרר מעט מעט, ואם התירו להטמין בכלי שני, מאן מפיס לחלק בהתחלת הקירור כמה גראד יהי' באותה הקרירות, וע"ש דלא העלה דבר ברור, והדבר צריך להתברר מפי גדולי הדור, שהרבה אנשים עושים כן ופשוט בעיניהם שמותר:
שם) ברא"ם הק' למה הוצרכה התורה שבירה בכ"ח ומריקה ושטיפה בכלי מתכות למ"ד לינת לילה, פוגמת הא הוי נותן טעם לפגם והבליעה אינה אוסרת אשר יבושל בהכלי, ועוד לשהינהו לכלים דלהוי אינם בני יומן והבליעה לא תאסר ע"ש, והוא קו' תוס' ע"ז (ע"ו.) ד"ה בת, ועי' רא"ש דגזה"כ הוא, שכ' וא"ת מנלן דכ"ח אינו יוצא מידי דופי' לעולם, כיון דהשבירה רק מגזה"כ, וי"ל מדכ' מו"ש בכלי נחשת ושבירה בכ"ח ש"מ דא"י מידי' דופי' לעולם עש"ה, ובפענח רזא כ' דבקדשים כ' למשחה ולגדולה וכמ"ש בזבחים (צ"א.) ובעינן דרך המלכים וגדולים שאוכלים בלי שום נתינת טעם אחר אפי' לפגם, וכ"כ במנחת יהודה הנדפס עם בעה"ת ובס' לוית חן כ' דבביהמ"ק הי' נס שלא הסריח בשר קודש לעולם (אבות פ"ה מ"ה) ולא נפגם כלל, ולא הי' פוגם הבשר שחזר ובישל בו, לכן לא הי' תקנה לכ"ח כי אם שבירה ע"ש, ובכל"ח הק' עלי' דהכא אדרבה ע"י הנס יאסר כל הבשר קודש שיבשל בו ול"ש לעשות נס, כיון דכל הנס הי' רק משום שלא יפגם בשר קודש ויהי' ראוי לאכילה, והכא להיפך דאם לא יפגם יהי' אסור כל הבשר, ולכן כשיבשל בו קודש נראה באמת דיהי' נטלפ"ג אך בזה שוב לא יהי' למשחה ואסור לבשל בו קודש, ובחולין אסור לבשל דלא יהי' נטלפ"ג דבליעה של קודש לא יפגום הבשר החולין ויהי' נו"ט לשבח ושפיר אין עצה רק שבירה, ותי' הפע"ר ולוי"ח עולים בקנה אחד: ובס' דברי דוד מהטו"ז השתומם על הקו' הנ"ל דדוקא לענין אכילה דתלי' בטעם, אז היתר בנטלפ"ג שאינו נהנה כמ"ש הר"ן סוף ע"ז, משא"כ בנותר שדינו בשריפה עיקר מצות שריפה אפי' אחר שנעשה לפגם, דכל זמן שהוא בעולם חייב לשרפו ומה יועיל בזה טעם לפגם, ומה הקו' למה צריך שבירה ומו"ש הא הוי לפגם, אדרבה מטעם זה צריך שבירה שלא יבא לידי נותר ויטעון שבירה, ומה תועיל פגימתו לבטל מצות שריפה ממנו, דשבירת כלי לא משום שיפליט אח"כ איסור דאפי' אם רוצה להניחו ולא לבשל בו אינו מועיל, וצריך שבירה שלא לבוא לידי נותר - ובס' דברי חנוך תי' זה והביא ראיות דשבירה בכ"ח ומו"ש בנחשת הוא רק מטעם שלא יבשל בו אח"כ ויפליט הבלוע שבו, וכמ"ש הרא"ש סוף ע"ז דאי' בפסחים (פ"ג) דעצם מקרבנות אם לא הי' בו מלח אחר שנעשה נותר א"צ העצם שריפה רק משליכם אותו לאיבוד, ואע"ג שקיבל טעם פגום, דלא הוצרך שריפה אלא בראוי לאכילה, א"כ ה"ה בכלי ל"ש בהבליעה איסור נותר דלא גרע מעצם, ועתו"ס זבחים (צ"ז) ד"ה ממתין דאין לפרש מו"ש קודם שיעשה נותר כדי שלא יבואו קדשים לבית הפסול דהכא מבואר דלאח"ז אכילה עביד מו"ש ע"ש, וע"ש בתי"ט דכן הוא שיטת רש"י, ולהטו"ז הנ"ל ע"כ צריך לעשות מו"ש קודם כלות זמן כדי שלא יעבור על בל תותיר, אע"כ דבכה"ג ל"ש בל תותיר, כיון שאינו בעין, והא דצריך שבירה או מו"ש רק כדי שלא יבשל אח"כ, ועי' בזה בחתם סופר על סוגיות סוגי' דקדרות בפסח ישברו בדף מ' בזה, ובס' פתח הדעת במסך הפתח לסי' ס"ט אות ד': ובענין בליעה בעצמות האריך בכל"ח אות ד', והביא או"ז ח"ג במס' ע"ז סי' רצ"ג בזה אי כלי עצם בולע, ועי' פנים יפות כאן מ"ש בענין מו"ש עש"ה, ובשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' מ"ו, ובחלקת יואב תנינא סי' י' - ובקו' ראשונים הנ"ל אי לינת לילה פוגמת למה צריך שבירה למו"ש, ראיתי כעת בס' אמרי אמת סי' קל"ו דכמו שמצינו במן שהותירו לשבת שלא הבאיש ורמה לא הי' בו, וכן הי' בקדשים כל הלילה שהי' המצוה לאכלו, גם הבליעה לא נפגם כלל ולא נצרך לומר שהאיסור ופגם באים כאחד כרא"ם לפי שאין כאן פגם כלל, כי עלות השחר אינו פוגם כי אם בליעה שהתחילה לפגום כל הלילה משא"כ חטאת שכל הלילה הי' מצותה באכילה לא התחילה לפגום כלל וגם עלות השחר אין פועל פגימתה, ועמש"ל: ובס' הדרוש ועיון העיר בתי' הפע"ר אף שטעמו אח"כ פוגם מ"מ משום זה עצמו שהי' פוגם ובקדשים בעינן למשחה כנ"ל, א"כ נהי שאין יכולין לבשל בו קדשים, אבל הכי אין יכולין לבשל בו חולין דיהי' נטלפ"ג, וצ"ל כמש"ל דיש חשש שמא יבשל קדשים ומחמת סייג וגדר, אבלזה גופא אם הא דלמשחה וגדולה כדרך שהמלכים אוכלים אם הוא עיכובא וגם בדיעבד לא יצא ידי אכילת קדשים, או רק למצוה ולא לעיכובא בדיעבד, ול"ש לומר דלהכי הצריכה התורה שבירה ולא התירה לבשל בו חולין שמא ישכחו ויבשלו בו קדשים, דהיכי דאסור רק לכתחלה ולא בדיעבד ל"ש שמא ישכח כמ"ש הט"ז יו"ד סי' ב' סק"ד וצ"א סק"ז ועתו"ס גיטין (ג':) ד"ה דתנן כיון דבדיעבד כשר שלא לשמה ל"ה מתקנינן בפני נכתב, וכ"מ בתוס' שבת (קמ"א:) ד"ה במנעל, ועי' בהגהות לשו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' קל"ב דבקדשים שאכילה צ"ל בגדולה אין יוצאין שלכד"א, ומראשונים הנ"ל ראי' לזה דבקדשים צריך שלא יהי' שום נטלפ"ג: והר"ן סוף ע"ז תי' קו' הנ"ל שבלוע בקדרה אינו בן יומו אינו כלל לפגם, וראוי' לגר אלא שאינו משביח תערובתו ורק פוגם, וכיון שבעודו הבלוע בקדרה אינו פגום צותה תורה.. לבערו כשם שצותה לשרפו ע"ש, וק' דאיך נעשה מבוער ע"י השבירה הא עדיין נבלע בחרס, וממ"נ אי אמרי' דבלוע כמבוער למה צריך שבירה, וכן הק' בכל"ח ובשו"ת כנסת יחזקאל, ונלפענ"ד דבשביעית פ"ט מ"ה אי' הכובש ג' כבשים בחביות א' כו', ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החביות, וכ' תוס' פסחים (נ"ב.) דסובר דממשות של כל א' שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוי כמבוער, והק' בתי"ט דאי הלכה כר"ג א"כ הא דקתני שביעית אוסרת בנו"ט קודם הביעור אמאי יאסר כיון דהבלוע לא אסרה התורה דהוי כמבוער, ותי' בתוס' רע"ק דהתם איירי דאוסר בנו"ט דצריך לאוכלו בקדושת שביעית שלא יעשה בו סחורה וכדומה, אבל מ"מ אינו חייב בביעור כנ"ל: ולפ"ז שוב ק' למה צריך מו"ש לבליעת נותר כיון דאין הנותר יכול לאסור קדשים שמבשלין אח"כ דהוי לפגם, ורק משום דנותר צריך ביעור מן העולם כמ"ש הר"ן ויקשה להנ"ל דהטעם הנבלע בקדרה חשוב כמבוער, וא"כ א"צ כלל לבער טעם נותר שבכלי דרק בעין צותה תורה לבער ולא בלוע כמו בשביעית דטעם הנבלע באוכל חשוב כמבוער (ומצאתי כעת שהעיר קצת בזה בחלקת יואב תנינא סי' י'), אך ל"ק דבשלמא הטעם הבלוע באוכל כיון דאי אפשר להפריד הטעם מאוכל דאין הגעלה באוכלין שפיר הוי כמבוער, אבל טעם הנבלע בקדרה כיון שיכול הבלוע שבתוכו להפליט ע"י הגעלה לא חשוב הטעם כמבוער, ולהכי צריך מו"ש בכלי מתכות דיכול להוציא הבלוע ע"י הגעלה לא חשוב הטעם כמבוער וא"ש, ועי' חת"ס יו"ד סי' קי"ד ד"ה וכבר, וזה ניחא בכלי מתכות אבל בכלי חרס דא"י מידי דופי' לעולם רק פולט מעט מעט עי' בטור יו"ד סי' צ"ג, ולהנ"ל דהיכי דיכול להפריד איסור לא חשוב הטעם כמבוער, א"כ יהי' צריך כ"ח לעולם הגעלה כיון שבכל פעם שמגעיל יוצא הבלוע מעט, ויהי' צריך להגעיל כ"ח בתדירא פעמים רבות לבער נותר הבלוע וזה דבר שאין לו שיעור ואין לו סוף, להכי הוצרכה התורה שבירה בכ"ח ושוב אינו יכול לבשל בה ולהגעיל ממילא הוי הבלוע כמבוער כיון דאין יכולים להוציא מהשברים הבלוע ודמי לאוכל, וא"ש קו' הנ"ל דשפיר חשוב בכ"ח ביעור השבירה, דע"י השבירה אינו יכול לבשל בו ולהגעיל, ושוב אינו יכול להוציא הבלוע וממילא הוי כמבוער: והנה מתוס' חולין (ק': ד"ה בשקדם, וק"ח: ד"ה שנפל) מבואר דאפי' אי לא אמרי' חתיכה עצמה נעשה נבלה הצריכו ב' פעמים הגעלה דבסתם כלי אין במים ס' נגד הקדרה ע"ש, וכ' המפו' שהוא דוחק שיגעלו ב"פ דלא הוזכר בתורה, ועוד קשה לי מו"ש בקדשים דס"ל לרבנן מריקה בחמין ושטיפה בצונן בזבחים (צ"ו:) דמריקה בחמין משום הגעלה ולא מצינו בשום מקום שיהי' מורק בחמין ב"פ, דבפעם הא' נבלע ממי הגעלה הבלוע איסור, ונראה לתרץ ע"פ ר"ן הנ"ל דעצם הבלוע מאינו ב"י אינו פוגם בקדרה ורק כשיוצא ויתערב בתבשיל פוגם התבשיל להכי הוצרך מריקה לבער נותר הבלוע בעודו משובח, ולפ"ז כשמורק בחמין להוציא בליעת נותר מהקדרה למים, נעשה הבלוע במים פגם, ושוב אפי' כשנבלע עוד הפעם בהקדרה לא הוצרך לבער כיון דהוא לפגם דכבר נתערב במים להכי סגי בפעם א' - וגם בגיעולי נכרים נראה דלא הוצרך ב"פ הגעלה, עפמ"ש הרשב"א דכלי שדרכו להשתמש בשפע ונבלע בו איסור מעט שרי לבשל לכתחילה בו ולא הוי בכלל אין מבטלין איסור לכתחילה כיון דאין כוונתו לבטל, וגם כיון שדרכו להשתמש בשפע כל פעם שיבשל יהי' בודאי ס' להכי לא גזרינן, ועי' יו"ד צ"ט בסופו וס' קכ"ב, ולפ"ז כיון דלאחר שהגעילו פעם א' ויצא כל הבלוע למי הגעלה, ושוב אף שחור ונבלע בו מ"מ זה איסור מעט, כיון דקאי השתא דלא אמרי' חענ"נ ושוב לענין המיעוט הנבלע בובודאי יהי' ס' כשיחזור ויבשל בו והוי דרכו להשתמש בשפע וא"ש: והר"מ פ"ח הי"ד ממעה"ק פסק דרק בחטאת בעי שבירה בכ"ח ולא בשאר קדשים, ותמהו המפו' הא בגמ' יליף מהא דהוצרכה שבירה בכ"ח, דאין כ"ח יוצא מידי דופיו לעולם, עי' זבחים (צ"ו:) ולהר"מ גזה"כ הוא דהא בשאר קדשים א"צ שבירה, ומהני מו"ש לכ"ח, כ"ש לגבי שאר איסורין, עי' חות דעת סי' צ"ג סק"ב, ונ"ל ע"פ הנ"ל למה צריך שבירה בכ"ח יהי' מהני מו"ש דהא דיצא ע"י מו"ש יצא, והא דאינו יכול לצאת ע"י הגעלה יהי' כמבוער, דהבלוע שא נו יכול לצאת הוי כמבוער כנ"ל, וממנ"פ לאסור המתבשל אחריו הוי נטלפ"ג ולענין ביעור הנשאר תשוב כמבוער, ומכח קו' זו סובר הר"מ דהא דהוצרך שבירה בכ"ח הוי גזה"כ רק בחטאת דוקא, דשבירה לא כ' רק בחטאת והוי גזה"כ דלא יהי' חשוב כמבוער, אבל בכל קדשים לא הוי גזה"כ וסגי בהגעלה, ומו"ש צריך דבודאי אף בכ"ח יוצא ע"י הגעלה רק דאינו יוצא לגמרי, דהא מה"ט אוסר המתבשל אחרי' בנו"ט, ולא חששה התורה להוציא הבלוע, רק מה שיכולין להוציא בפעם הראשון ע"י מו"ש, ומה שאינו יוצא ע"י מו"ש הוי כמבוער ועוד שלא להקל בכ"ח יותר מכלי מתכות וצריך מו"ש, אבל בכל קדשים י"ל דהבלוע שאינו יכול להוציא ע"י הגעלה הוי כמבוער, ולאסור המתבשל אחריו הוי לפגם, ולהכי שרי לבשל אחר מעל"ע, אבל בתוך מעל"ע אסור לבשל משום נתינת טעם דיהי' ממעט באכילת קדשים דלענין נו"ט לא חשיב כמבוער כנ"ל: ובזה מיושב קו' הכרו"פ סי' ק"ג סק"ו מזבחים (צ"ה:) תנור של מקדש של מתכות הי' ואי ס"ד בישול בלא בלוע לא קפיד נעבד של חרס, ומשני כיון דאיכא שירי מנחות דאפייתן בתנור ואיכא בישול ובלוע עבדינן של מתכות, והק' הא במנחת חוטא כ' לא ישים עליה שמן ורק בשאר מנחות, ובשאר קדשים חוץ מחטאת סגי אף בכ"ח מו"ש ואמאי הוצרך תנור של מתכות, ולהנ"ל א"ש לנכון דבתוך מעל"ע אינו יכול לאפות דהא כ"ח א"י מדופיו לעולם ואסור בנו"ט, ורק לענין ביעור נותר חשוב כמבוער לאחר מו"ש, ולהכי עבדינן של מתכות שיהי' יכול לבשל בהתנור שלמים אפי' בתוך מעל"ע לאחר שיאפו שירי מנחות שלא יהי' ממעט באכילתן: עוד י"ל הר"מ הנ"ל דשבירה בכ"ח רק בחטאת ולא בשאר קדשים, וק' הא אין כ"ח יוצא מדופי' לעולם, גם קו' לח"מ שם דמו"ש בעי עוד קודם שנעשה נותר תיכף אחר אכילה, והוא נגד תוס' שם ד"ה ממתין דהוכיחו דאין לומר כן מדאמרי' לר"ט דכל יום נעשה גיעול לחבירו, גם הק' שם מה קאמר שם אביי (בדף צ"ז.) מאי אין, טעינן ק"ק אבל קק"ל טעינן, ולהר"מ אין נ"מ ולעולם מיד אחר אכילתן טעינן, וי"ל דר"מ לשיטתי' בפי' המשניות וענין כ"ז וכו' מפני שהוא עסוק בשעת הרגל כו' שאלו לא נמרקו משמנונית הנדבק בכלים יהי' נותר כו', א"כ י"ל דהר"מ ס"ל כמסקנת ר"א, בע"ז (ע"ו.) דבליעה לא נעשה כלל נותר ע"ש, וברש"י כאן דבעידנא דפליט ליתא לאיסורא בעינא והא דצריך מו"ש רק למה שהוא בעין, הרי דס"ל כר"א דאיסור נותר רק על הבעין ולא על הבליעה, והא דכל יום כו' היינו דהבלוע שפולט בכל יום אינו אוסרת, אבל יש לחוש על הבעין הנדבק בכלים, רק דבכל השנה צריך כמה פעמים מו"ש בין תבשיל לתבשיל, וברגל משום שמחת יו"ט די בפעם א' ביום לר"ט, ולחכמים אף ברגל צריך בין תבשיל לתבשיל, ממילא ל"ק קו' תוס' מר"ט דכל יום כו' דהא המו"ש אינו כלל משום הבלוע רק משום הבעין, ובזה לא פליגי כלל ר"ט וחכמים ורק פלוגתתם אי גם במועד צריך בין תבשיל לתבשיל, ול"ק קו' הלח"מ דאביי הק' דאם בישל בו חטאת בטח יהי' רשאי לבשל בו פעם ב' חטאת בלא מו"ש, דעתה לא איכפת לן הבעין שנדבק כיון דאוכלים חטאת, והבליעה אינו נעשה נותר, ורק כשירצה בשל קק"ל צריך מו"ש מחשש בעין מחטאת, וא"כ אם בישל בו קק"ל בלא מו"ש מבישול הראשון שהוא חטאת, אז תלוי ג"כ אם יש בו בנו"ט, אבל אם אין בחטאת בנו"ט לא איכפת לן הא שבישלו קק"ל, דהבעין אינו בנו"ט והבליעה אינה אוסרת, ושפיר חידש לן אביי אף לרמב"ם:
שם) בכ"מ וז"ל ויש לתמוה למה לי להודיעני שהוא דבר ספק ולא פסקה לחומרא סתם כדרכו בשאר ספד"א וצ"ע, והנה שם בפ"ח הכ"א ממעה"ק פסק הר"מ כ"ח שבישל חטאת ויצא מכניסו ושברו בפנים, נטמאו מבחוץ נוקבו בכדי שרש קטן כדי שיטהר ומכניסו ושברו בפנים, ואם נקבו נקב גדול אינו שוברו מבפנים דאין מכניסין רק כלים ע"ש, בזבחים (צ"ד:) א"כ אם יהי' בישול בלי בלוע דלא איפשטא בגמ' ואח"כ יצא ונטמא מה יעשה דיהי' חומרא דאתי לידי קולא, אם נימא דצריך שבירה לחומרא, דהיינו לאחרעשיית נקב קטן לטהרו מטומאתו, אבל אסור לעשות נקב גדול, דבטיל לי' מתורת כלי, ואין מכניסין רק כלים בנקב קטן שעדיין שם כלי עליו, ויש חשש גדול דילמא אינו קדוש ובישול בלא בלוע אינו כלום איך רשאי להכניס כלי טמא למקדש, ולשברינהו בחוץ בודאי אסור דלמא קדוש וצריך לשברו בפנים ואיך יעשה, ולכן נזהר הרמב"ם בלשונו הטהור ולא כ' דאזלי' לחומרא דא"כ הי' הדין לשברו בפנים, ואם נטמא ג"כ כן בעשיית נקב קטן ונצמח מזה קולא וחומרא, לכן כ' רק דיש בדבר ספק ואם לא יטמא ממילא ידעי' דאזלי' לחומרא, אבל אם יטמא בחוץ בודאי לא ניזל לחומרא דאיך נכניס כלי טמא:
שם) בהדין כל שצריך ליבון ועשה הגעלה אף דכבר פלט ואין בו כדי ליתן טעם, אבל משום שפולט מעט מעט ועוד נשאר בו מעט טעם, לכן אסור לבשל בו משום שאין מבטלין איסור לכתחלה כמ"ש האחרונים, והקשה לי אחי הרה"ג ר' שלמה זאב נ"י מלאדז בע"ז (ע"ו.) מה פריך רבא סו"ס כי פליט איסורא פליט הא אינו דומה גיעולי עכו"ם לקדשים, כיון דרוב פוסקים ס"ל דא"מ איסור לכתחלה רק מדרבנן כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט ס"ה, ואמאי לא יהי' מותר לכתחלה בקדשים הא אין שבות במקדש, ולאו דוקא לענין שבת רק לכל הדברים א"ש במקדש, והשבתי לו להנובי"ת יו"ד סי' מ"ה דא"מ איסור לכתחילה ביבש הוא מה"ת, וכ"כ בחת"ס יו"ד סי' שי"ט, ועי' פתחי תשובה צ"ט סק"ב, ולפמ"ש המפו' ביש עיקר מה"ת יש שבות במקדש, וכמ"ש תוס' ביצה (ד':) ד"ה דתנן לדין ביטול לכתחלה בדרבנן, וא"כ א"ש דביטול לכתחלה ביבש מה"ת יש שבות במקדש דיש לו עיקר מה"ת, וגם י"ל להכ"מ בה' בית הבחירה בפ"ח בסופו דכל דאפשר בענין אחר לא דחינן שבות דרבנן, ועי' ארעא דרבנן אות ד'. וכאן אפשר בליבון, וע"ע בלח"מ פ"א הי"ח מק"פ, ושעה"מ פי"ב משבת, ולימודי ה' סי' קס"ט וקע"ח, ולקמן (ז' כ'): הטו"ז או"ח תנ"א סקכ"ג יצא לידן בדבר חדש, דאף דכ"ח א"י מידי דופי' לעולם ול"מ הגעלה, מ"מ בכ"ח חמץ בפסח מועיל מילוי ועירוי ג' ימים (היינו שימלאו מים מעל"ע וישפכו כל ג' מעל"ע כמבואר ביו"ד סי' קל"ה סי"ב) דבהגעלה הוי זמן מועט להפליט דזמן מרובה אסור דיחזיר הבלוע בכלי כמ"ש בר"ס תנ"ב אבל מילוי ועירוי דיש זמן רב פולט אף בכ"ח ע"ש, וק' דאיך יתרץ הא דרב בפסחים (ל'.) קדרות בפסח ישברו בכ"ח דליכא תקנה דחמץ לאחר פסח אסור בהנאה וגם נטלפ"ג אסור, הא יש תקנה ע"י מילוי ועירוי, ועוד קסה לי הא דתורה אמרה כ"ח א"י מידי דופי' לעולם הא יש תקנה ע"י מילוי ועירוי, ובפמ"ג שם העיר קצת בזה, ונלפע"ד דבחולין (קי"א:) בפלוג' רב ושמואל בנ"ט בר נ"ט דהתירא דרב ס"ל אסור ושמואל מותר, ונ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור לכ"ע, ולדידן דקיי"ל כשמואל, וכ' בפמ"ג יו"ד צ"ד בשפ"ד סקכ"ב ובמשבצות ר"ס צ"ה, הא דנ"ט בר נ"ט דאיסורא אי מה"ת אסור או מדרבנן ונפק"מ לספיקא, ובספרו גנת וורדים כלל ס"ה כ' דרק מדרבנן דאין לומר דהוי טעם גמור, דא"כ מה נ"מ היתר לאיסור וכי קדרה נביאה היא, אלא דהוי טעם קלוש ומדאו' מותר ורבנן גזרו רק באיסור ולא בהיתר, וע"ש בראש יוסף, נמצא לרב דנ"ט בר נ"ט דהתירא אסור הוא מה"ת, דאין לומר דיחלקו במציאות אי הוי טעם גמור או קליש, רק דרב סובר דמדאו' אף טעם קליש אסור דטכ"ע דאו' ואין חילוק בין היתר לאיסור, ובע"ז (ע"ו.) בהא דכל יום נעשה גיעול לחבירו, ותמהו הראשונים הא צריך ליבון, והוציא מזה הרשב"א בתה"א דבהתירא בלע איקלש ע"י הגעלה אף כ"ח, וגם דכל דצריך הגעלה נקלש ע"י בישול, ולא חל עלי' אח"כ שם איסור ורק בהיתר כגון קדרה של בשר שבשלו ירקות מותר לבשל בו חלב ולא באיסור ע"ש והטור יו"ד כ"ג הביא בשם בעל העיטור דגם בבישול חלב בקדרה חרס של בשר ב"י ויש ס' מותר לבשל מאיזה מין שירצה. ותמה הטור דכי עדיף בישול מהגעלה דל"מ בכ"ח וע"ש היטב בב"י, וכ' הטו"ז בסק"א לתרץ וחידש דמה"ת מועיל הגעלה בכ"ח דרק בקדשים גזה"כ ישבר ורק מדרבנן צריך ליבון ובהיתר לא גזרו, אבל באיסור ל"מ הגעלה בכ"ח ע"ש, ולבאר קצת דבריו י"ל דהגעלה בכ"ח מועיל שיקליש כמ"ש הרשב"א, וטעם קלוש מה"ת מותר ורק מדרבנן נגזרה רק באיסור ולא בהיתר וצריך רק ליבון ודמי ממש לנ"ט בר נ"ט, ולפ"ז נראה טעם הט"ז דבכ"ח מועיל מילוי וערוי דע"י העירוי פעם ראשון דהוא מעל"ע וכבוש כמבושל ובישול מועיל שיקליש שוב הוי טעם קלוש, ואף דבאיסור אסור טעם קלוש מ"מ ע"י המילוי ועירוי עוד ב' פעמים יקליש עוד, ובכה"ג לא גזרו כיון דכל האיסור רק מדרבנן, וגם י"ל דלא גרע מספק אי רק יקליש או מוציא כל הטעם והוי כמו דרבנן, כיון דע"י פעם הא' נקלש ורק מדרבנן, ושפיר הט"ז לשיטתי' דבכ"חע"י הגעלה רק מדרבנן דעושה טעם קלוש, ובכה"ג שיקלוש עוד מותר, אבל רב לשיטתי' דנ"ט בר נ"ט דהתירא אסור וא"כ טעם קלוש אסור מה"ת. וגם כ"ח צריך ליבון מה"ת דאף דהגעלה יקליש מ"מ טעם קלוש אסור מה"ת, וא"כ ל"מ מילוי ועירוי דבאיסור תורה ל"מ מה שיקליש, דרק אי טעם קלוש דרבנן, ובג' פעמים שיקלוש יותר מותר משא"כ אי הוי מה"ת: ובברכות (ט"ו.) כל הקורא ק"ש, ומדקדק באותיותי' מצננין לו גהינם, ובצל"ח הק' ממנ"פ אם צדיק אין לו גהינם, ואם רשע ונידן בגהינם וא"כ כשמצננין לו גיהנם למה נכנס לגהינם בחנם כי לא ידון שם, וי"ל ע"פ עקדה כאן כמו שיש בהגעלה ד' דינים, תשמישו בצונן הכשירו בהדחה ושטיפה, ותשמישו בחמין צריך הגעלה, ובאש צריך ליבון וכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם ואין לו תקנה רק שבירה, כן בעבירה, ביומא (פ"ו.) עבר על עשה, ועשה תשובה מוחלין לו כמו כלים בצונן, עבר על ל"ת הוא דוגמת כלים שנשתמשו בחמין, עבר על כריתות ומיתות ב"ד דוגמת כלים שמשמשין באור, וחילול השם דוגמת כ"ח אין לו תקנה רק שבירה ע"ש, ובתקו"ז הובא ג"כ בדברי חמודות על רא"ש ברכות פ"ב אות ל"ג דכל תיבה מק"ש מטהר אבר א' מרמ"ח אבריו, דיש רמ"ח אברים רוחניים ג"כ, וכשאינו מדקדק באותיותי' ליכא רמ"ח תיבות, דוגמת "וחרף" במקום "וחרה אף" וכדומה, וזה מצננין לו גהינם, כי אין צריך הכשר לנשמתו כמו כלי הצריך ליבון, ודי בשפשוף והדחה, כי נטהרו אבריו בחייו ע"י ק"ש, ועי' בס' אבן שלמה שם בברכות להגאבד"ק דאמביע ז"ל: