בהן ידו הימנית, בפענח רזא, בהן ידו הימנית מפני שלא יוכלו שדים ומזיקין ומלאכי חבלה להזיקן, יעי' זהר קרח (קע"ח.) שמאלי' בימיני' כו', ופע"ח שער סוכות דקכ"ה., ובברכות (נ"ה:) האי דעייל במתא ודחיל מעינא בישא לינקט זקפא דידא דימיני' בידא דשמאלא וידא דשמאלא בימיני' וכו' (ועמ"ש בפרד"י ויחי שנ"ג.) - ובס' תולדות יצחק למהר"י קארו ז"ל כאן כתב בטעם בהן יד עפמ"ש חכמי הטבע כי כל אחד מהאצבעות משרת לחוש מה' חושים. הא' גודל משרת לקנוח פה שבו חוש הטעם, הב' לנחורים שבו חוש הריח, הג' לחוש המשוש לחשש בכל חלקי הגוף ולפיכך ארוך מכולן, והד' לקנח העין, והה' לקנח האוזן, וה' ברא באדם ה' חושים, ונתן להם ה' משמשים וזה שלימות ית', וכל או"א מהאצבעות הולך לחוש שלו תמיד שלא בכוונה עכ"ד: וזקיני הגאון מלאסק ז"ל באור דוד על אסתר (ג' ט') כ' ההכרחי לצורך קיום האדם ובלעדו כמת הם ג' חושים. חוש המשוש דכל חי מרגיש ומי שאינו מרגיש הוא מת, גם חוש הריח אשר מנחירים שהוא כלי נשמה אשר בלתי זה אי אפשר לחיות אף רגע כי נשמה באפו, ובברכות (מ"ג:) איזהו דבר שהנשמה נהנה זה הריח שנ' כל הנשמה, כי הריח בא בכח הרוח הנשמה באף ובלתי נשמה א"א לחיות, והעין חוש הראות ג"כ אף שיוכל לחיות בלי עינים, אי' בנדרים (ז':) סומא חשוב כמת, נמצא הם צורך לאדם חי ג' חושים, משא"כ חוש הטעם שאף אם אדם לא יטעם טעם והבדל בין מאכל למאכל, וכן האוזן אף אם נתחרש ג"כ יוכל לחיות, אבל חוש הריח א"א להתבטל רק ע"י פסיקת הנשמה, וכשנושם באפו ממילא ירגיש בהריח, וגם כי הריח הוא דבר שהנשמה נהנה בו וחיות האדם וחוש הראות בלעדו נחשב כמת וכן ההרגשה, כל מת אינו מרגיש, וא"כ ג' דברים הללו הם עיקר החיות, אבל שאר חושים כמותרות. ולכן בג' דברים הללו נחשב הקומץ לגבוה, ובב' אצבעות סלקו להדיוט, שבמה שמקריב בג' אצבעות נגד ג' חושים כאלו הקריב נפשו ע"ד ונפש כי תקריב מנחה ע"ש ופח"ח – וע"ע פענח רזא פ' בראשית, הנולדים קודם נח היו ידיהם אדוקות שלימות מבלי פירוד וחילוק אצבעות וז"ש מעצבון ידינו: ובס' הדוה"ע הביא מה שנתקדשו ג' אברים אלו, "אזן יד ורגל" כי הם העקריית מה שמנהיג העומד בראש העם להיות מצוין בהם, "אזן שומעת" לשמוע ולהבין את כל הנעשה בתוך הצבור מקריו ופגעו קורותיו ומוצאיו, וכמ"ש שלמה ונתת לעבדך לב שומע (מ"א ג' ט'), ואוי לו לדור אם מנהיגו אינו שומע הנעשה בצאן מרעיתו, והוא חי מחוצה לו ולא ידעו, וכמ"ש (יתרו י"ח ט"ז) כי יהי' להם דבר בא אלי, כל אשר יהי' לעם, כל מקריו ופגעיו, טובים ורעים שמחים ועצבים באים אלי, ואזניו קשובות לדעת שלום אחיו – אולם יחד עם האוזן עליו לקדש גם "היד" לא מספיק לו רק השמיעה אבל עליו להיות גם איש המעשה, אין לאיש מורם מעם לשבת בחבוק ידים ולטמון ידיו בצלחת מבלי לעשות מאומה, כי נבחר לפעול ולעשות לעבוד ולמשא, וכמ"ש בפנחס (כ"ז ט"ז) אשר יצא לפניהם וגו' שלא ישב בחבוק ידים, ובסנהדרין (כ"א:) ספר תורה של מלך הי' תלוי בזרועו בידו כי זאת תעודתו לעבוד לפעול ולעשות, ובאחרונה לקדש גם רגלו כי העומד בראש לפעול לא רק לטובת עדתו, כי אם גם עליו לדאוג בעד "השלמת עצמו" כי אם אדם לא ילך למעלה ירד למטה, כי עמידה בחיים לא יתכן ואם באיש פשוט כך מכל שכן באיש המעלה אין לו לומר די במה שיש לי ולהסתפק בקנינים הרוחניים שכבר רחש לו רק עליו להרבות אותם, ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה – ובויק"ר פ"ה ו' עלובה מדינתה שאסיה פדגריס (חולה על הרגלים), שאינו הולך יפה, ותחת להיות הולך במעלת השלימות, הוא חולה ואינו יכול להלוך, ומנהיג הוא בבחינת רופא, אחרי אשר עליו לרפאות שברי העם ולהמציא להם מזור למכאובים - ובזכרי' (ג' ז') אם בדרכי תלך וגו' ונתתי לך מהלכים, הכהן הגדול מאחיו כאשר יעמוד לשרת בהיכל ה', ההכרח שיהי' לו מהלכים שילך מחיל אל חיל, ועליו לקדש גם את הרגל לעלות מעלה מעלה כדרך הצדיקים השלמים אשר אין להם מנוחה (ברכות ס"ד:), רק כל ימיהם לא יניחו ולא ישקטו לא יגעו ללכת ולאסוף חכמה ודעת עד אין קץ וגבול, ואם שלש אלה יעשה אז ימצא חן ושכל בעיני ה' ואנשים ויתברכו בו רבים ויאשרוהו, ועפרד"י שמות (דף ה':) כתבתי ברעיון זה דברים נכוחים למבין ע"ש ותמצא נחת:
שם) וישחט שלשלת, ואומרים העולם שמכאן רמז ששוחט הוא ג"כ חזן, וגם יש רמז בתהלים (קמ"ט ו') רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, ועמש"ל ויקרא (א' ה'):