הבה ערש"י וכ"ה בוישב (ל"ח ט"ז):
נתחכמה לו פן ירבה, בויק"ר פ"ד גוי א' שאל דכ' אחה"ר להטות ואנו הרוב, ויש תי' דל"ש רוב רק בשווים, אבל ישראל חכמים יותר וכיבמות י"ד. ב"ש מחדדי טפי עמ"ש במשפטים (כ"ג ב'), ואמר פרעה נתחכמה דגם אנחנו נהי' חכמים וא"כ יש לנו טענה דאנו הרוב: וזה שיטת כל הצוררים שאינם יכולים להראות בעליל אשמת ישראל מפני שאינה במציאות, ורק בטענה על העתיד, וכל עלילותיהם על הספק של דבר שלא בא לעולם "ועלה מן הארץ" כל העלילות שאנו מזיקים לתושבי המדינה מאוה"ע, בכ"ז אינם מניחים אותנו לעזוב הארץ, בעינא ליה ומצערנא לי' (כתו' ע"ג:), גם המצריים הבינו שיהודים נחוצים בארץ שהם ידעו דרכי מסחר וקנין, כן כל תבונה במלאכת מחשבת, ויראו פן לימים יוצרו יחפצו להרחיק נדוד, ואז כל מסחר וקנין ירד פלאים, וידוע דבמדינה אשר אין ליהודים מדרך כף ורגל נעדר מהם עצה ותושיה וכל יושביה ירושו, גם חמור ושכם בנו אמרו האנשים האלה שלמים הם אתנו, (וישלח ל"ד כ"א) שלום יהיה לנו כי יסחרו הארץ, נשקיפה נא בעין פקוחה מעשי היהודים האומללים ועניים כיום הזה הולכים מחצר לחצר וקוראים תגר, תגר! וגם בשוק עומדים עם חבילי סחורותיהם, בקיץ יאכלם החורב והקרח בחורף, ועפו מבוקר השכם עדי ינטו צללי ערב למען ישיבו את נפשם ועולליהם העטופים ברעב, ולא פעם יארע בבואו לחצר ואשנב נפתח וקול יוצא: עלה הנה, יש אתי מה למכור, והנדכא יעלה עד הדיוטא העליונה ושם יסגרו הדלת אחריו ויכוהו בלי רחם, ראה ה' והביטה מה היה לנו, כל שערי המשרות צרורות לפנינו, ובתי חרושת הגדולים נסגרו בגידנו ורק אל המסחר עינינו צופיות, וה' ירחם:
וזקיני הגאבד"ק לאסק ז"ל בריח דודאים על הגדה כ' דהחכמה הי', לרש"י (ב' ה') שהלכה לרחוץ מגלולי אביה, ובשמו"ר פ"ט ס"ט דפרעה עבד ליאור, והי' ק' לחז"ל דהו"ל לרחוץ ביאור, לכ"פ שחזרה מגלולים, שהלכה לרחוץ על שעבדה ליאור, והיו מקריבים בניהם לע"ז כמ"ש זובחי אדם (הושע י"ג ב'), וא"ש בסוטה י"ב. שאף על עמו גזר שהי' חכמה שכוונתו להקריב הילדים לע"ז, ובנו הגרפ"א הגאבד"ק לוטאמארסק ז"ל אמר דשיעבוד התחיל אחר מיתת השבטים, ולוי האריך ימים יותר מכולם ובבואו למצרים היה מ"ג שנים (ע' א"ע ב' ב'), ושנותיו קל"ז (ו' ט"ז) נמצא שחי במצרים צ"ד שנים, ובמצרים היו רד"ו, נמצא ממיתת לוי עד יצי"מ היו קט"ז שנה, ובצאתם היה משה פ' (ז' ז'), אם כן ממיתת לוי עד לידת משה היו ל"ו שנים, ובשמו"ר פ"א כ', אי' שעד יום לידת משה התחכמו וז"ש נתחכמה "לו". עי"ל להמד' נתחכמה לבטל שבת ובב"ר פי"א ויברך את יום השביעי ברכו באור, וערב שבת מחצות, ושבת ומוצ"ש הם ל"ו שעות וז"ש מדכ' נתחכמה לו ולא להם דרשו שנתחכמו לבטל שבת ל"ו שעות. עוי"ל "לו" להאחדות "פן ירבה" אולי ימצא תחבולה שיתפרד החבילה ביניהם, וירבו לרבים למפלגות שונות, והעצה לזה, וישימו עליו שרי מסים, ועי"ז יהיו שנאה וקנאה ומחלוקת בשאלות: למה פלוני שהוא עשיר גדול ממני יפרע מס פחות ממני וכדומה ועי"ז יהיו מסירות ומחלוקת:
ובעיקר קו' הגמ' להם מבע"ל העירו בס' הדוה"ע ואמ"כ ממכות כ"ג: דכל ישראל נקראים בל' יחיד דכ' ישראל נושע בה' (ישעי' מ"ה י"ז) ועי' תו"ת, ובשו"ת רמ"ץ או"ח ו' הביא בשם א"ע כלל דאם ידובר מהכלל כולו שייך ל' יחיד, ואם ידובר על פרט מהכלל, והפרט הוא הרבה י"ל לשון רבים, כמו יאמר נא ישראל (תהלים קי"ח ב') על כלל כולו, יאמרו נא בית אהרן וכו' בל"ר דקאי על פרט מהכלל, ובהיות הפרט מרובה ל"ש ל"י, ובתוה"מ מהמלב"ם ויקרא מאמר רמ"ד כ' ג"כ בשמות הקיבוץ מתי יבא הפעל בל"י ומתי בל"ר, וע"ע בתמורה ט'. ממירין א' במאה, רש"א אין ממירין אלא אחד באחד, מ"ט ת"ק מקרא בהמה בבהמה, ומצינו בהמות קראו בהמה, ור"ש בהמה רבה אקרי ולא בהמה סתם, וע"ע מנחות ק"ה. כלהו מנחות נמי מנחה מקריין וע"ל פי"ב: