וכאשר יענו אותו כן ירבה, בתרגום כן סגן וכן תקפן, והוא ת' מן לשון כן רבה וכן פרץ, בעבר, וכן הבה נתחכמה לו ת' להון, ועי' מקו"ב ח"א דף ת"ו שהביא הרבה מקומות שתרגום מוסיף או מחסר מלה או משנה עתים מעבר לעתיד ולהיפך להבנת הענין ע"ש:
ובזרע אברהם על מד"ר כ' הא דהשכר הי' ריבוי שתכלית השיעבוד הי' שיזדככו מזוהמתם כדי שיקבלו התורה וע"י קושי שיעבוד יצאו קודם הזמן שנזדככו בזמן מיעוט, וידוע שאין שכינה שורה פחות מס' ריבוא, וממילא כאשר יענו ונזדככו שיכולין לקבל התורה אף קודם הזמן הוכרח ה' להרבותם שיהי' ס' רבוא ע"ש, ועי' יבמות ס"ד. וב"מ פ"ג. אין השכינה שורה על פחות מב' אלפים וב' רבבות מישראל וצ"ע:
ולי נראה לפרש עפמ"ש בע"ז נ"ד: הרי מי שבא על אשת חבירו דין הוא שלא תתעבר אלא עולם כמנהגו נוהג, אבל לעשות נס חוץ לדרך הטבע זה בודאי אין ה' עושה ולא עביד רחמנא ניסא לשיקרא (ולמעט בניסא עדיף, ואין סומכין על נס, ועי' פסחים ס"ד: ופרד"י ר"פ תולדות דקס"ט. וק"ע. ולקמן (ב' ט"ו), וארא (ז' כ"א), בשלח (י"ז ט"ז), ותרומה (כ"ה כ"ד)), ובגמ' ומד' אם בגופם שלטו ק"ו בנשותיהם, וז"פ כאשר יענו לכאו' ראי' דשלטו בנשותיהם, והראי' כאשר יענו פי' שהיו עניים דכ' בעד אשה זונה עד ככר לחם (משלי ו' כ"ו ), ובא התירוץ, כן ירבו ששה בכרס א' חוץ לדרך הטבע, וראי' שלא חטאו, וכן פרו בעשירות הוי ראי' שלא זינו נשותיהם, וגם פסוק זה הוא הקמיע המומחה שמירה טובה מגדל עוז ומבצר משגב לרוחניות האומה וקיומה בגלות, הוא ההקמה לספר הצרות כי כל לחץ מוליד לחץ כנגדו והודות לכאשר יענו "כן" (האמת, כן בנות צלפחד דוברות ותרגום יאות, פנחס כ"ז ז') רבה ופרץ, התורה ודת מתקיימת:
וגם נמצא בספרי הטבע שהאברים שמשתמשים בהם מעט יחלשו מהר, ובזמן קטן כחם יאבדו, ואברים שמשתמשים בהם הרבה כמו ידים ורגלים המה ישארו בכחם זמן רב, כן הוא כחות ואברי עם ישראל ותודות "לכאשר יענו אותם" הוא "כן ירבה וכן יפרץ" וזה כחנו וחדידות שכלנו וקיומינו בגלות: וגם כ' בלשון עתיד כאשר יענו וגו' תורה הבטיחה לנו שבכל עת שיענו לישראל יהיה פעולה הפכיית שירבו ויפרצו: עי"ל אם יענו ישראל לא יאמרו די, רק כן ירבה וכן יפרץ, ובכל יום ויום יוסיפו מחשבות רעות לענות מבלי הפוגות, "ויקוצו מפני בנ"י" הם הרגישו בעצמם כי נגד בנ"י המה כקוץ ודרדר, כי לא עם בינות המה, כאשר רבקה אמרה קצתי בחיי מפני בנות חת (תולדות כ"ז מ"ו), גם ויגר מואב (בלק כ"ב ג'), ובמד"ר שהיו רואין עצמן גרים בעולם ולא חשבו להכין בתי לימוד חכמה ודעת, אך עיניהם צרה בשל אחרים ואך תאוה נפשם כי כולם יהיו ככסיל אשר בחושך הולך:
ובמד' היו נותנים משא גדול על קטן וקטן על גדול משא איש על אשה ואשה על איש, וקשה דמשא קטן על גדול וכן אשה על איש מה עינוי בזה, וי"ל שהיו קוצבים מספר לבנים לכל אחד ועל קטן ואשה העמיסו לשאת בבת אחת כמו על איש גדול, ולגדול שיכול לישא הרבה בב"א ואח"כ יניח מעט העמיסו רק משא קטן ואשה למען יצטרך לכתת רגליו הרבה פעמים בלי מנוח, ודוגמא לזה בביצה ל'. המליין בחצבא רבא אם ימליין בחצבא זוטא מפשי בהלוכא וכו' חזינן דלהרבות בהילוך גם כן עינוי אע"פ שמקילין במשא. ובספר אגרת שמואל על רות (ג' ט"ו) כ' על הא דרות נשאה משא שש סאה דאשה תוכל לסבול כובד משאה על ראשה ולא על גופה וגבה, כי זרעה דאשה תלויה במתניה ואינה יכולה לסבול כובד משא על גבה. ואיש שזרעו ממוח לכן אינו נושא על ראשו אלא על גבו, והמצריים שכל כוונתם למעט זרעם היו משנים שהיו מעמיסים על אנשים משא על ראשם ולנשים על גביהן, וזה י"ל שהעיד הכ' על רות כי שש סאה היו על כתפה כאיש גבור ולא על ראשה כאשה, וכ' ויבא העיר ולא כ' ותבא כמעשה זכר, וגם וישת אינו שב על בועז רק רות ונקט ל' זכר ע"ש, וזה י"ל בבכורים פ"ג מ"ד נוטל הסל על כתפו וצריך טעם ועי' ברע"ב ולהנ"ל כאן שבא להודות על מה שהוציאנו מעבדות לחירות ולכך המצוה שיקח הסל על כתפו כדרך אנשים, ועי' בפרד"י ויצא דרי"ח: בשם ח"ס חולין כ"ד ע"ש ברמב"ן דלוים לא נתרבו דלא היו בגזרת כאשר יענו כו' והוא בפ' במדבר (ג' י"ד), ועמ"ש לקמן (ד' י"ט) בזה:
ויקצו מפני בנ"י. י"ל הפנים של יהודי היו למו לחרפה וכמ"ש במדרש איכה פ"א סי' ל"א וע"ז כ"ו. בב' נשים זונות דאמרה א' פניך כפני יהודית ואחר שנתפייסה אמרה חברתה על הכל אני מוחל לך, רק על מה שאמרת שפני כיהודית אינני מוחל לך, וגם היום במקומות רבים פני יהודי עם זקן ופאות ללעג, וז"פ בתהלים (פ' ז') תשימנו מדון לשכנינו, ועי' לקמן (א' כ"ב) (ב' י"א) מזה: