דבר נא ערש"י מברכות ט'. של"י אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכו"ג ל"ק בהם, וע"ע סוטה י'. וסנהדרין מ"ג: פ"ט:, ומהרש"א מחזקוני, ובאיי הים סי' מ"ה דעיקר שלא יחזיקו דה' רק פועל רע כפי' רלב"ג, ע"כ יצאו ברכו"ג אבל ביזת ים רק ענין הפקרי אחר מיתת מצרים נשאר שללם לבוז. ובס' זכרון יעקב כ' למ"ש במד' ורש"י דשבט לוי ל"ה בשיעבוד, ובסנהדרין צ"א. שהשיבו שמגיע להם שכר שיעבוד ול"ש בשבט לוי, ובחולין קל"א. מספקא אי שבט לוי מקרי עם, ואי ל"מ עם ניחא דכ' באזני העם דשבט לוי לא בכלל, וא"ש הא דסוטה י"ג. וחכם לב יקח מצות זה משה שכל ישראל עסקו בביזה והוא בעצמות יוסף, ויל"ד הל' "שכל" וגם למה לא התעסקו כאשר השביע אותם יוסף, וי"ל בבנ"י דה' צוה שישאלו הוי מ"ע ודוחה ל"ת דלא תשא, אך שבט לוי היה להם לעסוק בעצמות, אלא כיון דמספקי להו אי הם בכלל עם, גם עליהם הי' ציווי ה' ביזת מצרים ודחה ל"ת לא תשא, אבל משה סבר דאין ספק מוציא מודאי, וא"ש "שכל" ישראל דייקא אף שבט לוי:
ובהגהות רצ"ח סנהדרין צ"א פי' בתהלים (ק"ה ל"ז) ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, ותי' ואפקינן בסימא ודהבא ולא אתדנו עם מצראי למתקלא, וכמו שמצרים טענו על כסף וזהב שלקחו ישראל ויצאו חייבין בדין, והיינו דלא אתדנו עם מצראי למתקלא שהדין עם מצרים ל"ה לתקלתם, והפי' אע"פ שהוציאם בכו"ז לא הי' בהשבטים שום כושל ותקלה: ובס' עשר צחצחות דס"ז: מהגר"ח מצאנז ז"ל דק' על אברהם דנתנסה בעשרה נסיונות ולא הרהר, וי"ל דבב"ר פמ"ד עה"פ ויהי השמש באה ועלטה כו' שא"ל ה' במה אתה רוצה שירדו בניך לגהינם או במלכיות בירר במלכיות נמצא דגלות בירר אברהם וז"פ של"י כו' קיים בהם, שבירר גלות ורכו"ג ל"ק הקב"ה בהם: ובס' מנחה חדשה על הגש"פ כתוב דקיי"ל קלבד"מ ופטורים לשלם כיון שמתו, אך קיי"ל מיתה לזה וממון לזה חייב, (סנהדרין ט':) והמיתה חייבין על ישראל שזרקו ליאור, ורכוש חייבין של"י אותו צדיק כו' וזה וישאלו כו'. ובס' עונג נפש כ' דכל הזירוז רק משום משא הדרך, וה' ידע שבע"כ דישראל לכן זירז אותם, אך קשה למ"ש בחו"מ ע"ג ס"ז הנשבע לתת מתנה לחבירו ולא רצה לקבלו פטור א"כ ה' פטור מהבטחתו, לכן תלה באברהם דהוא לא ידע שישראל לא ירצו לקבל:
ובנח"י כ' אף שבביזת ים יתקיים רכו"ג מ"מ ואח"כ יצאו ברכו"ג ל"ק, שתיכף בשעת יציאה ל"ה רכו"ג, ועדיין לא הגיע זמן יציאה, ויוצאים כמו בני אפרים קודם הזמן, ויהי' צער לאברהם, וביקש שבשעת יציאה יהי' רכו"ג ע"ש, אבל בילקוט בשלח רמז רל"ז וישיבו ויחנו כו' כאן נתקיים ואח"כ יצאו ברכו"ג:
ובדבר"י כ' דלכאו"ק הא גדול הי' ביזת ים, ומה ק"ל לאברהם, אך זה לא מידם בא רק מהפקירא זכו, וז"כ ועבדום קיים "בהם" במצרים שהם עינו אותם, וברכו"ג ל"ק בהם במצרים וקאי בהם על מצרים:
ובחומת אנך כ' אם הי' הולכין כעניים ל"ה משאלין להם וקאי על ישראל שישאלו זל"ז, ויהיו נראין כעשירים ועי"כ מצרים ג"כ ישאלו להם, וז"פ ועבדום קיים "בהם" בעניים, ורכו"ג ל"ק בהם שלעניים לא ישאלו, וכ"ה בטעמי המנהגים ח"ב בלקוטים דכ"ו, דרעהו לא קאי על מצרים דרעהו ולא עכו"ם, רק על ישראל דע"י שישאלו זל"ז ויעשו גמ"ח ה' יתן חנם בעיני מצרים, וכ"ה בשם הגר"א וע' לקמן, וכ"כ בתוה"מ למלב"ם, וגם משו"ה ל"ה גזילה כי המצרים יקחו כלי ביתם ובתיהם ושדותיהם שישארו ששוים כמו הכלים ששאלו מאתם:
ובקובץ הבאר ח"ו סי' ק"ת כ' דיש ב' נסיונות עוני ועושר, ובמשלי (ל' ח') ראש ועושר אל תתן לי פן אוריש וגנבתי פן אשבע וכחשתי, לא אמר ראש או עושר רק שניהם בתקופה אחת, כי מי שהיה עני או עשיר כל ימיו אינם נוטים מדרך ה' כי רגילים בכך, אבל עני שהעשיר בקל יוכל להרשע, וכן עשיר כשהעני ר"ל, עניות מעבירות ע"ד קונו (עירובין מא.), וידוע דנסיון עושר גדול מנסיון עני, כי ע"פ רוב עני פונה אל ה' שיחלצהו ממצר, וז"ש (ברכות ז'.) צדיק וטוב לו צדיק גמור, אבל צדיק ורע לו בעת שרע לו אינו צ"ג, ואברהם הי' בנסיון עוני וגלות לך לך מארצך ובנסיון עושר שהי' כבד מאד במקנה בכסף וזהב, ורצה ה' שיצאו ברכו"ג של"י אברהם כי הוא עמד בב' נסיונות ועבדום קיים בהם, ולכך לא ניתן להם רכו"ג שלא יוכלו לעמוד בנסיון העושר אחר העוני, וכשעשו עגל מתנצל משה בשביל כסף וזהב שהרבית להם חטאו, וז"ש ביתרו (ל"ב ל"ב) ואם אין מחה "נא" מספרך, עליך למחות נא אשר כתבת בספרך דבר נא וישאלו: וע"ע בישועות מלכו בזה בנסיון עוני ועושר:
ובבנ"א כ' עפמ"ש בשבת ס"ח. דהיכי דיש כלל אחר תני כלל גדול. ולכאו"ק ברכו"ג מי איכא גדלות לפני ה', ורק הכונה על ביזת ים שהי' גדולה מביזת מצרים כמ"ש בשה"ש (א' י"א) תורי זהב כו' עם נקודת הכסף, ומיושב לשון ואחרי מופלג דאי לא ביזת מצרים ל"ש בביזת ים רכו"ג, וז"ש ואחכ"י ברכו"ג ל"ק אע"פ שנטלו ביזת ים ע"ש:
ומצינו ג"כ בשבועות מ"ה. תקנות גדולות שנו כאן גדולות מכלל דאיכא קטנות, ובמד' פ"ט וירא ישראל את היד הגדולה וכי יש קטנה כו' ובהדוה"ע הק' מדברים (ו' כ"א) אל גדול ונורא, ושם (י' י"ז) האל הגדול, והוא ית' אחד ואין שני, וצ"ל דלשון תורה לחוד ול' חכמים לחוד, ומצינו חילוק כחולין קל"ז: וע"ע בריח דודאים בפתיחה אות י"ג. ובפרד"י בראשית ד'. וחכמת שלמה או"ח ת"ל. ובלק"ש כ' דבסנהד' צ"א. שהשיב גביהה שביזת מצרים שכר עבודה וזה הי' תפיסה על שכרם, ואי הי' לוקחים בחזקה הי' צריכים לחזור דבאיסורא בא לידם ל"מ תפיסה דגזל גוי אסור, אבל כשהשאילו בהתירא בא לידם מהני תפיסה:
ובס' יתדות אהלים כ' דפליג' אי גזל גוי אסור בב"ק קי"ג: והק' רשב"א אי מותר למ"ל אחיך דאבידת עכו"ם א"צ להחזיר הא אפי' לגזלו מותר, ותי' דאחיך בא דיש איסור להשיב לו אבידה, לפ"ז למ"ד גזל גוי אסור איצטריך אחיך דבאבידה א"צ להחזיר ולא מוכח איסור רק רשות, ובפ' לך (י"ד כ"ג) שאמר אברהם למלך סדום אם מחוט עד שרוך נעל, אע"פ שזכה רכוש מהפקר והוי אבידת נכרי, מוכח דגזל גוי אסור וממילא אבידתו רשות, וקיי"ל בחו"מ שמ"ח ס"ב דאף אי גזל עכו"ם אסור הפקעת הלואתו מותר היכי דליכא חילול השם כיון דבהתירא אתא לידו, וז"ש וישאלו מדעתם אף דאיכא מ"ד גזל גוי מותר ואף שלא מדעתו מותר (דבחשך חפשו ויכלו ליקח שלא מדעתם) של"י אותו הצדיק כו', דכיון דס"ל אבידת גוי רשות, והוא השיב להם מוכח דס"ל גזל גוי אסור ואם יקחו שלא מדעתם יקרא תגר שאין זה רכו"ג יען זה גזל ומחויבים להחזיר לכן ישאלו, ועפרד"י מקץ שט"ו.
עי"ל דק' איך לקחו כלי כסף וזהב דילמא נעבד בהם ע"ז, וי"ל דלכאו"ק למ"ד גזל גוי אסור יכלו ליטול בחזקה ורק דהי' נעבד, והי' צריכים להמתין עד שיתנו בדרך שאלה ובודאי יבטלו מקודם וכמ"ש בע"ז נ"ג:, וע"ע בדמ"ג ומ"ז ויו"ד קמ"ו:
ובד"ש כ' דבע"ז י"ב. דאם הגביה ישראל נעשית, כע"ז של ישראל ואינה בטלה, אך להב"ח או"ח תקפ"ו דאם הגביה ע"מ שלא לזכות בה הו"ל כע"ז של עכו"ם, ולכן הוצרך דוקא שאלה דבלקיחה ל"ה מועיל ביטול:
ובקו"ד ח"ד סי' כ"ח כ' דהבטחת רכו"ג הוא הבטחה שאינה מסוימת, שא"א לתת שיעור מסוים לסכום של רכוש שיקרא רכו"ג, והרי הי' לישראל רכו"ג בלא זה דפרעה אמר רק בקרכם וצאנכם יצג, ואם חשב זאת לערבון הי' רכו"ג, וקיי"ל יד בעל השטר על התחתונה והממע"ה, (כתו' פ"ג:) ול"ה להם טענה על הבטחת רכו"ג, אלא שכנגד זה גם "ועבדום וענו אותם" איננה מסוימת ודי בעינוי מעט, ואף שקישוי שיעבוד הי' לטובתם אבל הכל לא ידעו מזה, ויש להרהר שעבדום קיים במדה גדולה, ורכו"ג קיים במדה קטנה, וביקש שישאלו כו', ובסי' ל', ובחוב' ו' סי' כ"ו הביא עפ"מ חז"ל בבשלח (י"ג י"ח) א' מחמשים עלו ומ"ט חלקים, מתו בג"י אפלה, שהיו עשירים ולא רצו לצאת, ודאי רכוש מ"ט פעמים ס' רבוא שמתו לא עזבו במצרים, וכבר הי' להם רכו"ג, לכן אמר של"י ועבדום קיים בהם "במצרים" ואח"כ יצאו ברכו"ג ל"ק בהם "במצרים" שלא רכוש מצרים השיגו רק רכוש אחיהם העשירים, וע' באמ"כ
ובס' כה"צ כ' עפמ"ש ביומא ט': מאן דמשתעי ר"ל בהדי' בשוקא יהבו לי עיסקא בלא סהדי ואמר ה' למשה דבר נא באזני העם ויראו מצרים שאתה מדבר עמהם ועי"ז וישאלו כו', גם האיש משה גדול מאד באמ"צ ר"ל גם זה גרם להשאילם:
ובפר"ד דרוש ה' כ' דבאמת הבטחת רכו"ג נתקיימה בביזת ים, וביזת מצרים הי' שכר עבודה אלא שמדין ל"ה חייבים בשכר עבודה שהי' רשעים ול"ה מבטלים אותם ממלאכת רבם, אלא שאם ל"ה ביזת מצרים, ואח"כ הי' ביזת ים אברהם שלא ידע שלא עשו רצונם של מקום יאמר ואחכ"י ברכו"ג ל"ק, וביזת ים שכר עבודה, וביקש שישאלו ויקחו שכר עבודה, ובים יקוים ואחכ"י ברכו"ג, וכ"ת איך דן במיתה וממון, וגם בב"נ אמרי' קלבד"מ, אך לא קיי"ל כרנבה"ק וכרת ומיתה ביד"ש אין פוטרין (וערש"י עירובין ס"ב. יבמות מ"ז: וסנהד' נ"ז. הא דב"נ נהרג על גזל דלא ניתן להשבון משום קלבד"מ, ורק בישראל כ' עשה והשיב ולא בב"נ, ותוס' חלקו, והק' דבבעין אף בישראל ל"א קלבד"מ דנטל לא בסנהד' ע"ב., ואיכא עשה והשיב וכ' בקצה"ח שנ"א סק"ג דאף דל"א קלבד"מ מ"מ עשה והשיב ליכא וא"ש רש"י, ועשו"ת חת"ס חו"מ צ"א דתלי' בתשו' רמ"א סי' י' אם ב"נ חייב בכל הדינים של ישראל או כדיני עכו"ם דקלבד"מ מכדי רשעתו, ואי חייב בדיני ישראל קאי כדי רשעתו גם אב"נ ואמרי' קלבד"מ, ואי לא חייב בדיני ישראל ואין לו חלק בתורה לא קאי כדי רשעתו אב"נ ול"א קלבד"מ, וע' תומים ק"י סק"ג, ועטרת חכמים סוגי' דאוונכרי, ובמנ"ח מ' מ"ט אי ח"מ שוגגין פטור בב"נ):
ובאה"י ופי צדיק דרוש א' כ' דהגזרה הי' ת' ואח"כ יצאו ברכו"ג, והיו רק רד"ו ויושלם בשאר גליות, ומהראוי שבהשלמת כל גליות יקוים רכו"ג, אך של"י כו' קיים בהם בדור המדבר, ורכו"ג ל"ק בהם רק אחר הגליות:
והגר"מ בנעט ז"ל אמר דכ' ולכל בנ"י ל"י כלב לשונו, ואי' במד' ורש"י שמות (ב' י"ד) אכן נודע הדבר דראה שלה"ר שולט בהם ואין ראוין לגאולה, ובילקוט שמות רמ"ז קע"ב, ובשלח רכ"ו ישראל תקנו חטא לשה"ר דכ' דבר נא כו' והי' מופקד אצלם י"ב חדש. ול"ה אחד שהלשין על חבירו, ובפסחים קי"ח. המספר לשה"ר ראוי להשליכו לכלבים, והאלשך תי' בזה מחז"ל ויתנכלו אותו להמיתו שסיתו בו כלבים דחשדוהו בלה"ר. ואי' דאמר משה ולכל ב"י ל"י כלב לשונו דתיקנו לשה"ר, וכשאמר ה' לאברהם כי גר יהי' זרעך מסתמא נודע לו חטאם בלה"ר, אבל ע"י שיצאו ברכו"ג ראי' דתקנו החטא דאי הי' בעלי לה"ר ל"ה מופקד אצלם, ול"ה יכולים לצאת ברכו"ג, ואמר ה' הזהירם של"י כו' כיון שלא נתקיים ברכו"ג עדיין בהם לה"ר ויחזרו לגולה, והזהירם שידע אברהם שתיקנו לשה"ר:
וברשב"ם פי' וישאלו ויבקשו וכמו חיים שאל ממך (תהל' כ"א ה'), אחת שאלתי מאת ה' (כ"ז ה'), שאל ממני ואתנה (ב' ח'), ורק בדרך מתנה ואין כאן רמאות וגזל, ולפמ"ש הסמ"ע רמ"א סקי"ז דבנשבע לתת מתנה מהני אי נותן ע"מ להחזיר, אבל כשנשבע לחבירו לתת לו צריך מתנה גמורה, דעל דעת חבירו נשבע, וכאן אמר באזני העם, משמע שאמר להם בלחש וסוד, ר"ל שלא בלבד בדרך שאלה ע"מ להחזיר אלא במתנה גמורה, וק' מה צורך לזה הא אם יטלו ע"מ להחזיר ג"כ יקוים שבועה ברכו"ג, אלא כדי של"י אותו הצדיק ר"ל שאליו הבטיח ה' לתת מתנה לבניו, ואח"כ יצאו כו' ובנשבע ליחיד ל"מ מתנה עמ"ל: ובריח דודאים דכ"ב כ' דעיקר רכוש מדות טובות ולא ממון, וביצ"מ הכירו אמיתת ה' וזה היה רכוש וז"ש ועבדום עינוי גוף, וענו אותם עינוי נפש כמ"ש בוישלח (ל"ד ב') ויענה, אף שהי' לה הנאה מ"מ רעה אצל צדיקים (ועא"ע ויקרא ט"ז כ"ט), ובמצרים הי' עבודה בגוף ועינוי בנפש כמ"ש הללו עע"ז כו' והפרש בין בהם לבם, "דבם" על רוחני ודברת בם (דברים ו' ז'), ובגשמי כ' בהם (קהלת ג' י"ח) שהם בהמה המה להם, וברבה שם מלשון בהמה, וז"ש של"י אותו צדיק שלימד דעת לכל (כברא' י"ב ה'), ואת הנפש אשר עשה בחרן, ועבדום ועינו קיים בהם בנפש הבהמה וגוף, וברכו"ג ל"ק בהם בגוף רק בם ברוחני וביקש שיקיים גם בהם עש"ה, ומ"ש בבשלח (י"ד ה'), בעיון יעקב ברכות ט', עץ יוסף, תורת משה, וע"נ דרוש ג' לשה"ג, פני"פ לך (ט"ו י"ג), קהלת ישורון, הפלאה כתו' ק"ד. ד"ה לא, לחמי תודה דק"א: שו"ת זכרון יצחק בה"ת, שו"ת זכרון צבי מנחם דע"ה:, פרדס דוד, דברי גאונים בסופו, אספ"ז (ברכות ט'), ובית ועד לחכמים שנה י"א סי' ל"ח, ודבר בעתו דרוש ז' לפסח ומהאריכות לא העתקתי:
רעהו בכמה מקומות רעהו ממעט זכר ב"ק ל"ז: שור רעהו, ב"מ פ"ז: בכרם רעך, ומכילתא משפטים (כ"א ח') שלם ישלם שנים לרעהו (ועמ"ש בשמות ב' י"ג), וכאן קורא למצרי רעהו, וצ"ל דשאני הכא דהוי קודם מתן תורה, ואחר מתן תורה רעהו ישראל דוקא, וביתרו (י"ח ז') וישאלו איש לרעהו לשלום ותיב"ע וגיירי', והמפרש פי' דאם לא כן רעהו ממעט נכרי, ובלא"ה ל"ק דקודם מ"ת רעהו אף נכרי, וזה תלי' אי יתרו קודם מ"ת היה בזבחים קט"ז. ועי' בהדוה"ע ובר' בחיי יתרו (כ' י"ג) לא תענה ברעך לא אמר באחיך מכאן שהזהיר אף על נכרי, וכ"א וישאלו איש מאת רעהו ונאמר על מצרים ע"ש, וק' מב"ק וב"מ הנ"ל ומדף קי"א:, וע"ס אמרי הצבי ב"ק ל"ז: ובקונטרסו פלפול חברים אריכות, ובאמרי בינה או"ח י"ג אות ו' הביא פמ"ג שנסתפק אי עבד כנעני בכלל ואהבת לרעך כמוך, וברא"ם שמות רעהו ולא עכו"ם הא עבד דחייב במצות בכלל רעך, ובר"מ פ"ה מרוצח ומכות ח': ישראל גולה ע"י ע"כ דהוא בכלל רעהו, וצ"ע בשטמ"ק ב"מ צ"ו באומר לעבדו צא והשאיל עם פרתי מהו דעבד לאו בר מצות, ועי' פמ"ג בפתיחה ח"ב אות י"ח, ובס' מי באר שם בזה, וע"ע לקמן:
ואשה מאת רעותה, הרמ"א או"ח תרצ"ה פסק דאשה חייבת במשלוח מנות ותמה הפר"ח דמשלוח מנות איש לרעהו כתיב, ובשבו"י ח"א מ"א תי' דמשו"ה כ' איש דסיפוק בידו לעשות, ובקידושין ל"א. איש אמו ואביו תיראו יכול אשה לא ת"ל תיראו ולמה נאמר איש, איש סיפק בידו לעשות ולא אשה וחייבת גם אשה במשלוח מנות, ובברכ"י תמה דשם איכא ריבוי תיראו וכאן ליכא ריבוי ודאי אין אשה בכלל, ותו דתוס' קידושין ל': ד"ה שיש כ' דאף דבזמן התורה ל"ה מע"י לבעל מ"מ אינה בבית אביה רק בבית בעלה, וא"כ ה"נ בימי מרדכי ל"ה עדיין תקנות מע"י לבעל ול"ש אין סיפקה בידה לעשות:
וזקיני הגאון מלאסק ז"ל בשו"ת הרד"ד או"ח קמא מ"ז הק' ג"כ על השבו"י דבשלמא התם אין סיפק בידה לעשות נגד רצון בעלה לשמוע בכל אשר יצוה אביה, אבל כאן אם מחויבת במשלוח מנות מחויב לתת לה כמו קרבנות דנזירות וזבה ויולדת (בנזיר כ"ד.) דמחויב הבעל לתת לה, וכה"ק בספרו אור דוד על מג"א (ט' י"ט), והביא עוד דכ' איש לרעהו משמע ולא לאשה כמו וישאלו איש מאת רעהו דרעהו היינו איש כמותו א"כ י"ל דמה"ט אין לשלוח רק איש לאיש ואשה לאשה, ויש להעמיס בכוונת הרמ"א שכתב הטעם משום סבלונות כיון דאין דרך בכל השנה שישלח איש לאשה משום סבלונות, וממילא אין דרך ג"כ שתשלח אשה לאיש, עד"ש בנדרים כ"ד. לאו כלבא אנא דאתהניא מינך ואת לא מיתהנית מנאי, א"כ כיון דלאו אורחי' לשלוח זל"ז מסתמא הקפיד הכ' שלא ישלחו זל"ז, ועכ"פ מיושב קושית פר"ח דלהכי כ' איש לרעהו דקפיד דוקא איש לאיש, ע"ש אריכות. - וע"ע בפמ"ג תרצ"ה בא"א סקי"א ע"כ אי בכלל רעהו במשלוח מנות וגם פסולי קהל וברא"ם משפטים (כ"א כ') כ' דעבד בכלל רעהו, ובב"ק פ"ח מ"ג בע"כ בושת לרבנן אחיו הוי, ובסנהדרין פי"א מ"א בגונב ח"ע וחב"ח אחיו הוי כ"ש בכלל רעהו, ובחלקת יואב קמא או"ח ל"ו כ' דמ"ש הרא"ש ברכות פ"ג סי"ג דאשה אינה בכלל ערבות, והדגמ"ר או"ח רע"א מסופק אי גם איש בעד אשה אינו בערבות ולענ"ד כוונת הרא"ש כיון דערבות נפיק מוכשלו איש באחיו (בחקתי כ"ו ל"ז) וכבר כתבו תוס' ב"ק ט"ו. ד"ה השוה דהיכי דכ' איש בתורה אין אשה בכלל כ"ז דליכא ריבוי, ושפיר אין אשה ערבה בעד איש אבל איש באשה הוי ערב דאחיו קרינן בי', ממילא אשה לאיש לא אמרי' אף על פי שיצא מוציא, לא כתשו' רע"א ז' והוא דין מחודש עכ"ל, ונעלם ממנו רא"ם הנ"ל שכ' לא כתוס' ב"ק ט"ו. רק דכל היכי דלא מצינו בגמ' שמיעוטו אשה או קטן אין בכחינו למעט מעצמינו, ואחי הרה"ג ר' שלמה זאב שליט"א בקונטרס ערוגת הבשם ערוגה ד' הק' עליו דאי אשה אינה בערבות מוכשלו איש באחיו, אם כן כמו שנילף מאיש למעט אשה שלא נעשית ערב כן נילף מאחיו שאין איש נעשה ערב רק בעד אחיו ולא בעד אשה ואחיו ולא לאחותו, תדע שלא כ' וכשלו איש באחיו ואשה באחותה כמ"ש וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה, והגאון ז"ל השיב לו ודאי דאין לדרוש דרשות מעצמינו אבל אנכי לא חדשתי רק לקיים דברי הרא"ש דבאשה ליכא ערבות מקרא וכשלו איש, ובכ"מ בש"ס נדרש איש ולא אשה וכספיקת ש"ס ב"ק ק"ט. גזל גיורת מהו אף שהוא אורחא דקרא מ"מ כ"ז דליכא ריבוי בפירוש אמרינן איש ולא אשה, ויש בזה הרבה קו' שנמצא מקומות תיבת איש בתורה ולא נמצא ריבוי ועכ"ז ל"א איש ולא אשה, ובס' יעיר אוזן נותן הרבה כללים בזה אבל חלילה לי לחדש דין חדש מכח דרש הפסוק עכ"ל, ועי' בית האוצר ח"א כלל קמ"א בזה:
ובתשו' רע"א ובמשניות מגילה פ"ב אות י"ט כ' בכוונת רא"ש דרק במצות שאינה מחויבת בהם אינה בכלל ערבות עבור איש ולא במצות שהיא חייבות, ועי' אב"נ או"ח תל"ט ויו"ד שנ"ט, וכן הובא בשם החי' הרי"ם ז"ל, ועי' רש"י נצבים (כ"ט כ"ח) ועי' צל"ח ברכות כ': כהנים לוים אינם בכלל ערבות, (ועי' ירחון כרם ב"ש תרצ"ב סי' י') ועי' סוטה ל"ז: ת"ר אלף וג"א ותק"נ בריתות, ועתו"ס יבמות מ"ז: ונדה י"ג: דלא ידע חשבונם, ועי' רש"י דעל הגרים אין ערבין, ועתו"ס קידושין ע': ד"ה קשים, ומהרי"ט, ועי' או"ח קפ"ו ס"ב, ופמ"ג פתיחה ח"ב אות ל"ז וכ"ט, וח"א אות ט"ז בתורה שבע"פ, ובמתן שכרן של מצות חקירה ד', וצל"ח ברכות מ"ח: דבמצות דרבנן אין ערבות, וכ"מ בסוטה ל"ז דרק על תרי"ג מצות משום דבדבר שאין בו קצבה אין ערב חייב כחו"מ קל"א סי"א, ועי' סמא דחיי סי' י"ד, מוצל מאש י"ב והגהות שם, שו"ת כתב סופר או"ח כ"ט נ"ז וס"ב, בית שלמה או"ח י"ד, שו"מ תנינא ח"ב פ"ו, ברכ"י או"ח קכ"ד סק"ז, בית יצחק יו"ד ד' אות ז', מנחת שמואל או"ח כ"א, קו"א לדע"ת נ"ז סקנ"ד ממהרי"ט בחי' לקידושין שכ' בפשיטות דאנשים נתערבו בעד נשים, פמ"ג או"ח נ"ג א"א סקי"ט, והגהות מהרש"ם פסחים נ"ט:, עי' בכל המקומות ותמצא חדשות. ובענין עבד הוא פלוג' בב"ק פ"ח. כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו במי שיש לו אחוה יצא עבד ורבנן ס"ל אחיו הוא במצות, ע"ש בגליון הש"ס שתמה מרש"י סוטה מ"א. ד"ה אחינו דאמו ישראלית, משמע דעבד לאו בכלל אחיו, וע"ע שם בתד"ה יהי' דכי גמרי' לה לה מאשה הינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכה"פ במצות שאשה חייבת ולא לגרוע מאיש ולפסלו לעדות כאשה דמן הדין כשר לעדות דאחיו במצות ע"ש, ובמשל"מ פ"י ה"ז ממלכים, וס' זהב שיבא, ופמ"א על ב"ק מ"ו. שהק' על תוס', והיטב תי' בנובי"ת חו"מ י"א, וע"ע בשו"ת בית אפרים יו"ד ס', ושו"ת כנף רננה יו"ד ח"ב ע"ז:
ובחידושי כתבתי לתרץ קו' פר"ח הנ"ל דאשה חייבת במשלוח מנות דאיש כ' ולא אשה, דהא דמהני ע"י שליח דחזקה שליח עושה שליחותו, וי"ל דזה הוא מטעם ערבות לתוס' גיטין ס"ד: ד"ה הני, דאי לא יעשה השליחות יעבור המשלח ומסתמא יעשה דגם הוא יענש משום ערבות, ולרא"ש דנשים אינם בערבות, ולדגמ"ר דגם על נשים אין אנו ערבין, ושפיר י"ל דבאמת חייבת במשלוח מנות ורק אינה יוצאת עד שתדע שהשליח הלך שם ליתן, דל"ש חשע"ש דאין ערבות לאשה, ול"ק דאיש כ' דבאיש יוצא אף דלא ידע אם הלך דחשע"ש, ולעולם אשה חייבת, ושם ברמ"א פסק דאם שלח ולא רצה לקבל או מחל יצא ותמה הפר"ח מנ"ל, וע' קרבן נתנאל מגילה פ"א אות כ"ט, וחת"ם. או"ח נקצ"ו:
ונלע"ד דזקיני באור דוד שם הק' איך סמכינן ע"י שליח ואף דחשע"ש כ' תוס' דוקא היכי שמשלח עושה עבירה אם לא יעשה שליחותו, ולהטור דמצוה להרבות במשלות מנות, א"כ יסבור השליח אף שלא יעשה השליחות לא יעבור המשלח, וקמ"ל קרא דמהני ע"י שליח ע"ש דבר חידוד, ובשו"ת הרד"ד קמא או"ח מ"ה מ"ז ומ"ט. ואינו מובן למה באמת יוצא ע"י שליח אף דלא ידע אם השליח נתן לו, ונראה דהפנ"י פסחים ד': הק' אהא דמשכיר בי"ד חזקתו בדוק הא הוי חזקה התלי' במעשה ולא אמרי' כמו ברוב (וע' משפטים כ"א ט"ו) וכ' בישועות יעקב תל"ז סק"ב כיון דהשכיר בי"ד ואי לא יבדוק יעשה השוכר עבירה בכה"ג אף בתלי' במעשה אמרי' חזקה וראי' מכל חזקה שע"ש הא תלי' במעשה ומהני כיון דמשלח יעשה עבירה כתוס' הנ"ל, וע"ע בשושנת העמקים סי' י"ב (וגם י"ל בחמץ כתוס' יבמות קי"ט. ד"ה ר"מ דרוב נשים מתעברות והוי מעשה דממילא וה"נ במצוה אמרי' בודאי עשה כן, וכמנחות ק"א: כל העומד כו' ונדרים נ"ט. בנדרים דשיל"מ, ועט"ז ונקה"כ יו"ד ס"ט סקכ"ד בספק נמלח, ובינת אדם או"ה סי' כ"ט, ושו"ת חבלים בנעימים ח"ד ע"ז) ולהסביר י"ל דבאמת אף אם לא יעשה המשלח עבירה למה אין חשע"ש כיון דהבטיח לו בודאי יעשה דשארית ישראל לא יעשה עולה, ורק כיון דתלי' במעשה לא אזלי' בתר חזקה וצריך לסברות תוס' דיודע שמשלח יעשה עבירה יעשה השליחות, ובקידושין נ"ט. דמועיל ביטול בגט, דכ"ז דלא מטי גט לידה דיבור הוא. ובשבת ק"ד: בכתב אות א' בצפורי ואות א' בטברי' חייב דמחוסר קריבה ל"ה מחוסר מעשה, הרי דהילוך ל"ה מחוסר מעשה, וכן כ' המפו' דהיאך מהני כל גט למדה"י ע"י שליח דכ"מ דל"מ למיעבד השתא ל"מ למשוי שליח, ורק התי' דהמעשה יכול לעשות רק מחוסר הילוך ל"ה מחוסר מעשה, ע' דורש לציון דרוש י"ג בהג"ה, חי' הרי"מ ר"פ השולח, ושו"ת חדות יעקב קמא כ"ג. לפ"ז א"ש הא דמהני שלוח מנות ע"י שליח דחזקה שע"ש ואף שמשלח ל"י עבירה דמצוה להרבות כנ"ל מ"מ דמזה עצמו דאף דאינו מקבל יצא, ומחוסר כך הילוך ול"ה מחוסר מעשה, ול"צ לסברות תוס', ואף דמשלח לא יעשה עבירה ג"כ יעשה השליחות, דמסתמא לא שנה, דאל"כ רק צריך שיקבל המנות א"כ הוי מחוסר מעשה וחזקה התלי' במעשה וצריך שיעשה המשלח עבירה, ושוב יקשה האך יוצא ע"י שליח ומתורץ חדא בחברתה, ונדפס זאת ממני בירחון אהל מועד שנה ב' סי' קי"ח: ובענין שלות מנות באשה ע' שע"ת חלק ה' סי' ב', ובס' אמרי חיים לחודש אדר דכ"ה: הרבה:
ועשו"ת יהודה יעלה או"ח ר"ד שנסתפק בתלמוד השולח מנות לרבו אי יוצא דמשוי רבו לרעהו לרמ"א יו"ד רמ"ב סט"ז דאין לתלמוד לשאול שלום לרבו, וכ' דאסור רק בפניו ושלוח מנות הוי שלא בפניו ומותר, וגם רבו מקרי רעך לכל מצות כמו לא תעשוק את רעך ועוד, ובתשו' מהרי"א כ"ד פסק דשלוח מנות לאו דוקא ע"י שליח אדרבה מצוה בו יותר משליחו, ועשו"ת בנין ציון מ"ד, ופמ"ג תרצ"ה מ"ז סק"ה נסתפק ג"כ בזה, ועמ"ש בשער הציונים במשניות ווילנא פ"ה מ"ז ממע"ש בזה, ובשפת אמת מגילה ז: כ' דישלח הגדול לקטן תחלה, והטעם דלא ליחשבי' כמו רעהו וחבירו רק כשהגדול שולח לו וחושבו לרעהו והדר משלח לו, ועי' פס"ת סי' קל"ח קל"ט וקמ"ה, וע"ש עוד דיוצא ע"י עכו"ם וקטן, דאם היה רוצה לצאת ע"י שליח מצד שליח של אדם כמותו אז הי' מקום למעט עכו"ם וקטן, אבל אין המצוה כלל לתת בעצמו כי אם לשליח א"צ דין שליחות, ועי' חקר הלכה חזקה אות י"ג, ומצאתי בירחון אה"מ שנה ד' סי' כ"ב בשם ס' עיר דוד שהסתפק ג"כ אי ת"ח שולח לע"ה אי יצא, דרש"י כ' בסוכה ל"ט. דע"ה גבי ת"ח לא מקרי רעהו וע"ש בתוס', ועי' מהרי"ט ח"א ל"ב, ומפ' יתרו (י"ח ז') ג"כ ראיה דקרי ליתרו רעהו של משה, ע"ש מהרבה מקומות דרעך קאי על כל אדם, וע"ע שו"ת שבט סופר או"ת כ"ח, וערש"י משלי (כ"ז י') ושבת ל"א. רעך ורע אביך אל תעזוב זה הקב"ה שנקרא ריע, ובהקדמה לשו"ת רע"א מעולם לא קראתי לאדם תלמיד כי אמרתי מי יודע מי למד ממי: