שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל חמץ ונכרתה מיום הא' עד הז', וק' על הל' שמסורס ונכרתה שנכתב באמצע הול"ל בסוף, וע' רמב"ן לך (ט"ו י"ג) וכ' עפמ"ש תוס' ור"ן ריש פסחים הא דחמץ בב"י ובי"מ יותר מכל איסורי הנאה משום שהוא בכרת ולא בדילי מיני' וז"ש אך ביום הא' דהיינו ע"פ תשביתו ומפרש ב' טעמים, א' ונכרתה, ב' דרק מיום א' עד ז', וכל השנה מותר ולא בדילי. ובשפ"צ אות נ"ה כ' דהייתי טועה שאכילת כזית מצטרף כל הז' ימים, ובאמת בעי בכא"פ, ולכן כ' ונכרתה באמצע. ובס' יסוד אהל מועד כ' עפמ"ש בשבת קי"ח. דשומר שבת אפילו עע"ז כאנוש מוחלין לו, וכ"ש כרת מוחלין לו, וז"פ ונכרתה כו' עד יום השביעי דבשמירת שבת יכופר, ובס' ד"ח הביא ס' ויקרא יצחק מספרדי פ' אמור דלמה גם ביה"כ לא יהי' בב"י ובי"מ, דג"כ יש ב' טעמים כרת ולא בדילי, אך זה טעות חדא מה יעשו הקטנים אם יבערו אוכל, ועוד דהראשונים כ' רק לתרץ הקו' מ"ש חמץ משאר איסורי הנאה, ויה"כ אין אה"נ, ובח"ס כ' למג"א תרי"ב סק"ו הטעם דמותר ליגע ביה"כ באוכלין ליתן לקטנים ול"ח שמא יאכל כמ"ש בתמ"ו ס"ג דחמץ אסור ליגע בו, דהתם כיון דאוכל שאר דברים חיישינן שמא יאכל גם חמץ, משא"כ ביה"כ ולכן התחיל הפ' ש"י מצות תאכלו, אך ביום הא' תשביתו פי' כיון דתאכלו מצות יש חשש שמא יבא לאכול הכל לכן ביום הא' תשביתו:
ובחידושי למס' פסחים ה'. רע"א א"צ ה"ה אומר אך ביום הא' תשביתו, ומצינו הבערה אב מלאכה, א"ר ש"מ תלת אב"ח א"ש ולחלק ול"א מתוך כו', וכ' תוס' דאי ללאו יצאת ל"ה אסור ביו"ט, ותמהו ממחמר דרק בלאו ואסור ביו"ט, וי"ל דהפנ"י הקשה לרש"י ביצה כ"ז: דאף ליתן לכלבים אסור ביו"ט דאתשבי' למלאכה, אם כן מנ"ל לרבא למידק אב"ח א"ש, וי"ל לתוס' יבמות ו' ד"ה טעמא דאי עדל"ת שבכרת כ"ש דדחי עשה דל"ת, וע"ש בד"ד. בתד"ה ל"ת שהק' לילף עדל"ת שבכרת מיבום דבכרת, ותי' שא"ה שמצותו בכך, ואם כך י"ל לעולם תשביתו ביו"ט ואי דהוי מלאכה ז"א דמצותו בכך וא"א לקיים המצוה בענין אחר אי תשביתו ביו"ט, דמה במצותו בכך דוחה ל"ת שבכרת מכ"ש עול"ת, וי"ל לפ"מ שהקשו תוס' כאן ד"ה דכ', דהוי מלאכה לצורך דיכול להנות מגחלים ותי' דתשביתו איירי בכל ענין אף דא"צ לגחלים, ואם כן ל"ה מצותו בכך דרק היכי דא"א בשום אופן לקיים רק אם ידחה לל"ת כמו יבום, אבל כאן אם יוצרך לגחלים ל"צ לדחיה ל"ה מצותו בכך ע"י דחי', ועי' בטור תמ"ה דאי ביעור רק בשרפה אפרן מותר ואי בכל דבר הוי מנקברין ואפרן אסור (ועי' בחידושי הרד"ד דף ס': מ"ש בזה) וא"ש קושית פנ"י דש"מ אב"ח א"ש דאי בכל דבר הגחלים אסורין ושוב לא משכחת ביו"ט דהיתר, ואם כן לא שמעי' דאך ביום הא' בעיו"ט דדילמא ביו"ט ועדל"ת ועשה דמצותו בכך, דא"א לקיים המצוה בענין אחר דלא דחי' דהגחלים אסורין, וש"מ אב"ח א"ש ואפרן מותר ומשכחת דלא דחי' ול"ה מצותן בכך ואין עדל"ת ועשה ושפיר תשביתו בעיו"ט:
עי"ל הקו' דלדחי תשביתו עול"ת דיו"ט דמצותו בכך, דל"ה בעידנא דעל הבערה חייב תיכף בכל שהוא, ותשביתו מקיים בסוף שריפת כל החמץ, אך הא על תחלת הבערה פטור דהוי מקלקל, ורק בשביל דמקיים מצוה הוי מתקן והוי בבת אחת, אך הא על הבערה מקלקל חייב, בשבת ק"ו. דכל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר, וי"ל דשם בתד"ה מה הקשו דמנ"ל דהבערה ללאו או לחלק מדכ' לא תבערו הא צריך דמקלקל בהבערה חייב, ותי' דמ"ד דמקלקל בהבערה חייב ס"ל לחלק, ומפסוק אחר מחלליה מות יומת וכדשמואל בשבת ע'., ומיושב שי' ריב"א דאי היה ר"ע סובר הבערה בלאו ל"ה מחויב ביו"ט משום דצריך קרא דלא תבערו על לאו, ולא שמעי' דמקלקל בחבורה חייב, ושוב בתחלת הבערה פטור דמקלקל ורק בגמר ובאו בב"א, ושוב לא מוכח דתשביתו בעיו"ט, דלעולם ביו"ט, ועדל"ת ועשה דמצותו בכך דהוי בעידנא, אע"כ לחלק ומקלקל חייב ול"ה בעידנא ולא דחי, וזה דבר חריף:
רש"י אף ששי רשות עי' רא"ם ויבין שמועה כלל קמ"ג ומ"ש במשפטים (כ"א כ') ובא"ע משמע דכל ז' מצוה, וכ"כ הגר"א במעשה רב סי' קפ"ה דכל ז' מצוה ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה הראשונה שהוא חובה ומצוה גבי חובה רשות קרי לה עכ"ל, וכמ"ש תוס' ברכות כ"ו. ד"ה טעה, ובר"ן פ"א דשבת בלא ישב אדם לפני הספר, וכן אי' פי' תפלת ערבית מצוה אע"פ שקראוהו רשות, ובאו"ח תע"ה ס"ז אי' דאין חיוב מצוה אלא בלילה א' לבד, ובח"י תרכ"ד כ' דמה"ט אין מברכין על אכילת מצה רק בליל א' לפי שמכאן ואילך רק רשות ורק שאסור לאכול חמץ, ובריב"ש קנ"ט מפורש דאינו רק רשות, ובמג"א תרל"ט סקמ"ה בשם מהרי"ל מה שאין מברכין על מצה כל ז' משום שאין מצוה באכילתה משא"כ סוכה, ובחת"ס יו"ד קצ"א הביא בשם חזקוני דכל ז' מצוה, ובס' מעדני שמואל קמ"ט סכ"ז הביא מצד"ל כהגר"א, ובשד"ח מער' חו"מ סי' י"ד האריך והביא ספרי ג"כ דכל ז"י מצוה, והביא ראי' מתיב"ע ראה (ט"ז ג') שבעה יומין תיכלין לשמיא פטור, ומלשון לשמיא משמע שמצוה, ועכ"ז לא יברך בו' ימים, ויהי' ברכה לבטלה וגם הגר"א לא אמר לברך, ועי' באו"ח החדש תע"ה דמה שמברכין על סוכה כל יום משום דא"א ג"י בלא שינה, משא"כ במצה שיוכל לאכול פירות או מצה עשירה, ובהגהות מהג' מברעזאן ז"ל כ' ג"כ דהוי ברכה לבטלה, וכ"כ בדרך פקודיך, דבשאר ימים אין מצוה, וכ"כ בתשובותי' מהרש"ם ח"א ר"ט, וגם חוץ לבטלה איכא הפסק בין ברכת המוציא לאכילה, ובחלקת יואב קמא או"ח כ"א הביא ירו' פ"ק דפסחים דבאכילת חמץ איכא לאו ועשה דש"י תאכלו מצות הוי לאו הבא מכלל עשה, ובתנינא בהשמטות כ' דמש"ס דילן לא מוכח כן דבפסחים מ"ג. קאמר דאי לאו דגלי לן דנשים ישנם בב"ת חמץ הי' פטורין משום היקש למצה, ולירושלמי הרי נשים ישנם בכלל ש"י תאכל מצות דהרי בלאו הבא מכלל עשה נשים חייבות אף בהז"ג כמ"ש בח"ס או"ח ק"נ (ועמש"ל י"ג י') וכן מוכח מיומא פ"ו: גבי אחת אכלה פגי שביעית, וכל שישנן במקצת בכלל אותה המצוה ל"ש ההיקש כמ"ש בר"ה כ"ט. ובתד"ה קמ"ל ע"ש, ואם נאמר דבכל ז"י מצוה לאכול מצה, הרי שפיר נשים בכלל ש"י תאכל מצות אף שהוא מעשהז"ג דמצוה כזו שהיא רשות לא מוכח מהקישא דתפילין דנשים לא יהי' בקיומה, וגם טעם דאבודרהם שמשועבדין לבעליהן ל"ש כאן כמובן וכמ"ש הרבה מזה בפרד"י בראשית ד"כ., וע"ע בראב"ד על תו"כ ריש ויקרא בסמיכה דלענין רשות גם נשים שייכות בקיומה, ואם כן במצוה דש"י תאכלו מצות אנשים ונשים שווין אע"ג דאין שום מצוה רק בלילה הראשון, וכן ראי' מתוס' מנחות ל"ו: ד"ה יצאו, דפסח מקרי אות דאסור באכילת חמץ, ולא כתבו משום אכילת מצה, וע"ע בחמד"י קונ' נר מצוה מ"ע קנ"ח בזה, ובהמאסף תרע"ב סי' ס' באריכות:
אך ביום הראשון, רש"י מעיו"ט, והק' מהרש"א פסחים ה'. דלמה הרכיב רש"י כאן ב' מאמרים של רנב"י ורבא, ותי' דרנב"י נמי ס"ל דרשא דרבא ל"ת כו' ואי לאו ל"ת ל"ה מפקינן מלת הראשון ממשמעותי', ובהגהות הגר"י בכרך כ' די"ל, למהרש"א כן ה"נ הא דהביא ש"ס מבי ר"י מצינו י"ד שנקרא ראשון ג"כ להורות שנכון לקרות י"ד ראשון ולא שיהי' מזה ראי' לכל ראשון, ושפיר י"ל דר' ישמעאל הוכרח ללמוד אך ביום א' מעיו"ט מלא תשחוט, ושלא תקשה הל' האיך מצינו שנקרא ראשון י"ד, מביא מצינו י"ד שנקרא ראשון ומה שחסר זה גילה זה, וע"ע בר"מ רפ"ב מחמץ מ"ע להשבית שנ' ביום הא' כו' ובכ"מ הק' למה הביא דברי רבא, ולהנ"ל י"ל דדברי הר"מ הם דברי מכילתא שהביא רש"י בחומש וכמהרש"א דב' טעמים א' וע"ש באו"ח פלפול, ובב"ש עה"ת:
אוה"ח הא דכ' ש"י מצות תאכלו, שמעלה הכ' כאלו אכל כל ז' כיון שלא אכל חמץ, ועט"ז תרס"ח שהק' א"כ למה נקרא חג המצות כל ז' הלא בו' ימים רק מניעת חמץ אלא דהכל נגרר אחר לילה הראשונה ובשבילה באו כל הימים ע"ש, וצ"ב איזה שייכות יש לשאר הימים עם לילה הראשונה שיהי' נקרא חג המצות בשבילה, וראיתי ע"פ זהר תצוה קפ"ג: שהק' שהי' לו לחמץ להתבטל מכל וכל. שלא יאכל לעולם, ותי' שאכילת מצה רפואה ודי פעם א' ע"ש, ולפ"ז ל"ק למה יאסר חמץ כל ז' הלא כיון שאכל מצה פ"א די בזה שכבר הי' הרפואה, אך י"ל ע"פ הר"מ פ"ה ה"כ משבועות בנשבע של"י ז"י הוי שבועות שוא שא"א שיהי' ז"י בלא אכילה, וי"ל שיצא לו זה מיומא ד': ויכסהו הענן ו' ימים ויקרא למשה ביום הז', לא בא הכ' אלא למרק אכילה ושתי' שבמעי' לשומו כמלאכי שרת, וכל זה במשה שהי' כמלאך אבל שאר בנ"א א"י לחיות אם לא יאכל ביום הז', וכ"כ בס' נפ"ק תרפ"ח ומעתה י"ל כמו שמשהו חמץ אוסר מדרבנן, כן מדאו' כזית מצה הראשונה שהיא רפואה צ"ל בלי שום תערובות חמץ, ולא תגמור פעולותי' שיהי' רפואה עד שיתמרק כל החמץ ולכן נאסר חמץ כל ז' כדי שביום הז' יתמרק כל חמץ, וכשיבא יום ז', ל"י לו שום חיות ותערובות חמץ רק כזית מצה ראשונה לבדו יהי' בו, ולפ"ז כל הז' שאינו אוכל חמץ גורם שתתקיים בו אכילת מצה, כי בכל יום כל מה שיתמרק החמץ מתפשט בו המצה, ובז' נשאר רק החיות של כזית א', ולכן נקרא כל ז"י חג המצות כי איסור חמץ רק לקיים מצות מצה, וא"ש אוה"ח וטו"ז דז"י נגררים אחר לילה הראשונה:
ובהר"מ הנ"ל דנשבע של"י ז"י או לא יישן ג"י לוקה משבועות שוא וישן ואוכל לאלתר, ובמנ"ח מצוה ל' לא מצא מקור דא"א לחיות ז"י בלי אכילה, אך מי כמוהו חכם בחכמת הטבע, וכ"כ בס' הרפואות להר"מ פרקי משה פכ"ד, וע' בשיורי מנחה הערה מיבמות ע"א: בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור ועברו ז"י, והקשו ומי חיי והתניא כיון שיצא לאויר נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן א"א לחיות משום דלא יונק, ומוכח דז"י לא יחיה בלי יניקה והוא מזונתא דילי':
ובר"ן פ"ג דשבועות כ' דרק בשבועה שלא יישן ג"י מלקין וישן לאלתר, דבע"כ יצטרך לישן בתוך ג"י והוי שוא, אבל שלא יאכל ז"י נוכל להמתין וכשיסתכן אז יהי' מתירין לו מחמת סכ"נ ופק"נ ידחה שבועתו ולעת עתה ל"ה שוא, ובנדרים ל"א. בשאינו נהנה להם והם לי יהנה לעכו"ם, וכ' הר"ן דהא קמ"ל דלא תימא כיון דהכי נדר א"א לעמוד בנדרו והו"ל כשבועה שלא אישן ג"י דמכין וישן לאלתר, וה"נ נימא דיהנה לאלתר דדבר שא"א לעמוד בו קמ"ל דיש תקנה בעכו"ם, ולכאו' סותר עצמו משבועות דבאוכל ל"ש כן וממתינין עד שיסתכן, וצע"ג ומצוה ליישב.
וע"ש בר"ן שבועות דמסיק דמשו"ה ל"מ השבועה בנשבע שלא יאכל ז"י דהוי נשבע לבטל מצוה להמית עצמו, ובס' מנחות יהודה בקונ' יהל אור דכ"ז: הק' מר"ן נדרים נ"ה: בגדולי שנה עלי, דלעולם לא הוי נדר שא"א לו לקיים ע"ש, דבנדר דחל לבטל מצוה בשוא"ת, א"כ הנדר חל שלא לאכול כלל וכשיסתכן ידחה הנדר מפני סכ"נ, ולא דמי לשבועה, וע"כ דהר"ן קאי בשי' הר"מ דשלא אוכל ז"י הוי דבר שא"א לקיימו, והוי נדר שוא, והא שכ' בשבועות כתב אחר זה או קודם לזה וכאן בנדרים חזר בו:
ובב"י יו"ד רל"ו נקט לעיקר לר"ן שבועות, וכ"כ בכ"מ פ"ה ה"כ משבועת דמירושלמי מוכח כר"ן שבועות, ואעפ"כ ביו"ד רי"ז הביא ר"ן נדרים דלעולם ל"ה נדר והוא תרתי דסתרי, וביו"ד רל"ו ס"ד הביא לשון ר"מ סתם דלא אוכל ז"י הוי שוא, וש"ך רי"ז סקל"א הביא ר"ן נדרים, וכן אי' ברל"ב ס"ה והוא מר"ת בתוס' שבועות כ"ט. ד"ה באומר ורא"ש ר"פ המדיר, וטו"ז רל"ו סק"ז הביא ר"ן שבועות ודו"ק בכ"ז וצ"ע למעשה בנדר פירות לעולם עלי אם להקל דלא חל כלל ואולי צריכין לחוש לר"ן שבועות ואסור לו עד שיסתכן ואז יתירו לו וצע"ג:
וגם יש בזה דבר פלא ביבמות קכ"א. בא' שנפל לבור ועלה לאחר ג"י דהוי מעשה נסים ופריך אילימא דלא אכל ולא שתי והכ' וצומו עלי ג"י לילה ויום, (אסתר ד' ט"ז) אלא דלא ניים, ונראה מזה דתענית אסתר נמשך ג"י בלי הפסק, ובילקוט והובא בר"ן סופ"ק דר"ה וכי אפשר לעשות כן אלא שהי' מפסיקין מבעוד יום, משמע דא"א לחיות ג"י בלי אכילה, ופליאה מיבמות שם דאפשר לחיות ג"י רצופין, והילקוט הובא בשוח"ט אסתר פכ"ב. וע' ריב"ש תט"ו, וכ"כ בירו' נדרים פ"ב ה"א דשבועה שלא אישן ג"י מלקין אותו. ובלא אוכל ג"י ממתינין עד שיאכל ואז מלקין אותו, ובאמת בחת"ס יו"ד ק"צ הביא שיש פלוגתא בזה בין המדרשים אי יחיה ג"י מעל"ע בלי הפסקה, וע' ס' חסידים קכ"ז ומקו"ח שם, ובאור דוד על אסתר מזקיני ז"ל תמה ג"כ בזה על הילקוט ור"ן, דרק ז"י א"א לחיות בלי אוכל ולא ג"י, וחידוש שם דאפשר להתענות פחות מז"י, אבל צום היא בכל ה' עינוים זה סכנה בג"י ע"ש דבר חריף, ובערוך לנר יבמות, ועמש"ל (י' כ"ב) ויל"ע בזה:
ונכרתה רש"י פרט לאנוס וערש"י אמור (כ"ב ג') ותמוה למה צריך קרא פשיטא, וגם למה לא פרש"י כן בפ' לך (ז' י"ב) בערל ונכרתה, ובכל"ח אמור (י"ח כ"ט) כ' ע"פ רמב"ן שם ענין כרת דהנשמה נצחית חלק אלוק ממעל ולזה ל"צ לכתוב בתורה השארת הנפש דמובן מאליו, וכרת ע"י עבירות תתגאל ותטמא ותכרות מן הקיום הראוי כענף שנכרת מאילן, ושפיר הו"א אע"ג דאונס פטור מ"מ בחמץ דהעבירה עושה פעולת כרת בנפש שנכרת משורש הו"א דה"ה באונס, וז"ד בעבירות בקו"ע אבל במניעת מצוה כמילה לא עשה עבירה בפועל פשיטא דבאונס ל"ש אונס, וע"ש עוד שהק' בכרת דעריות דנענשין בערירי אם אשה זינתה איך נוכל להעניש לבעל במיתת בנים שלו בשביל חטאה דבנים שייכים לאב, ורק לפמ"ש בר"פ תזריע אשה מזרעת תחילה יולדת זכר כו' (ברכות ס'. זהר ויקרא מ"ב:) משום דזרע ראשון נפסד, ומזרע אחרון נתהוה הולד, ושפיר אם אשה חטאה מתים הבנות שלידת בנות נתהוה מכחה, ואיש שנענש בכרת מתים הזכרים, אך רמב"ן שם מביא מפילוסופים דכל הבנים נתהוים מדם אשה ואיש נותן כח החיוני הצורה, ואם כן נפש החיוני רק מאביו ונסתר הנ"ל ועי' ערכין ז': דממון הם ממונו של בעל, וע' חמד"י לאווין אות ג' מ"ש אי אשה חייבת בנתנה בתה למולך, החינוך מ' ר"ח ס"ל דחייבת, ושטמ"ק כריתות ג'. דפטורה, והטעם כנ"ל דאין הבנים מתייחסים אחר אם, ועפמ"ג או"ח רכ"ה אשל סק"ה, דאשה אינה מחויבת בחינוך בנה, ואפשר דאין הבן נענש בשביל חטא אמו דכ' פוקד עון אבות ועמ"ש בזה בפרשת יתרו (כ' ח'), ותשא (ל"ד ז'):