אזוב רש"י אגודה, בשבת ק"ט:, סוכה י"ג., פרה פי"א מ"ט, ומ"ש ספות כסף הוא במ"ב (י"ב י"ד), ומ"א (ז' נ'):
בסף ת"י דבמן פחרא והוא כלי חרס, ובש"ב (י"ז כ"ח) וספות וכלי יוצר ת' ומאן פחרא. והעושה כל"ח נקרא יוצר, ובארמית פחר וסף הוא כלי, במכילתא פ"ו סי' א' ופי"א סי' ג' מל' והספות והמזמרות (מ"א ז' ז'), כ"כ בס' אהבת יהונתן והשמיענו בזה שלא הי' הפסח צריך כלי שרת דאין עושין כ"ש של חרס ולפי שנזכר סף (במ"א שם, ומ"ב י"ב י"ז) בין הכ"ש של כסף וזהב של בהמ"ק השמיענו שכאן פי' כ"ח, וי"ל הטעם שבמצרים הי' בעלי לה"ר, בשמו"ר פ"א סי' ל"ה ותנחומא שמות י', והפסח בא לכפר על פ"ה ס"ח בלה"ר, ונדחו למצורע המוציא רע (ויק"ר פט"ז) שנגעים באים על לה"ר (ערכין ט"ז.) שכ' בו שיטביל האזוב במים חיים אשר בכלי חרש, ושם הטעם שיהי' לבו נשבר בקרבו ככ"ח ששבירתן טהרתן (בריש כלים) לעומת ששיבר את האש שדיבר עלי' לה"ר, ויחשב שהוא חרס מחרסי אדמה אשר ממנה לוקח, וכן באן שהוציאו לה"ר יטבלו אזוב בדם שבכ"ח, וכ"ב א"ע (ויקרא י"ד ד') והנה הם כדמות פסח מצרים וערמב"ן, ובכ"ח כ' דקיי"ל פסח אינו נשחט בבמת יחיד ולדורות ל"ה נשחט רק במשכן, והי' צריך כ"ש לקבלת דם, אבל בפסח מצרים דכל יחיד מזה במשקוף וב' מזוזות ולא עדיף מבמת יחיד והי' גזה"כ דפסח מצרים יהי' קרב בבמה וממילא ל"צ כ"ש, וכשר אף סף של חרס ע"ש, וגם ל"ה הפסח צריך כ"ש לקדשו שכבר הוקדש הפסח קדושת הגוף בשחיטתו (ע' ראב"ד ריש תמיד) או כתשו' רשב"א ל"א, שהבהמה נתקדשה בקדה"ג בקדושת פה שאומר ה"ז לשם פסח ומה לי עוד קדושת כ"ש, וכסוטה י"ד: ונתנו לכ"ש לקדשה בכ"ש ע"ש, ולכן הי' יכול להיות גם ככ"ח שאין כ"ש, וע' ירו' פ"ט ה"ה מפסחים מחלוקת אמוראים בסף אי הוי כלי ע"ש, ובכל"ח צו (ו' כ"א):
ודודי הג' מלאסק ז"ל בשו"ת חדות יעקב תנינא קמ"ה אות ע' הביא ג"כ משום דפסח מצרים ומצורע ובית מנוגע דמינן להדדי וכמ"ש בא"ע פ' מצורע שהוא כדמות פסח מצרים, ובמצורע מפרש בקרא כ"ח ולהכי מפרש בת"י גם בפסח מצרים כן ע"ש, ואפשר שהי' אז גם נזהרים מטומאת מת, והי' ביניהם טמאי מתים לכך כ"ח שאין מטמא מגבן ולא יטמא הכלי ולא הדם שבתוכו וכיון שהי' כזריקה שאמרו ג' מזבחות הי' מביאין בטהרה אף שעוד הי' קודם מ"ת:
ובבאורי מהרא"י מתה"ד כ' אם בנתינה שתדבקו האזוב על הקיר בדם, אז ונתנו תחלה על המזוזה ולא על המשקוף תחלה שהוא מקודש ביותר, כמו בתפילין ש"ר דחמירי מה"ט משל יד (עאו"ח מ"ב ס"א שהטעם משום השם) וכשמדבקין הדם בקיר א"א שלא יחזור וידבק באזוב, וכשנותן אח"כ על המזוזות הי' מוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה, אבל בהגעה כלו' בזריקה המשקוף קודם עכ"ל, יוצא מזה דבר חדש דדבר שמצותו למעלה מקודש ומעלה ביותר, מדבר שמצותו למטה, וע' זבחים פ"א. כשם שמצוה להקדים עליונים לתחתונים כו', וע' בפס"ת ק"א:
רש"י על כל הזאה טבילה, ע' במשנה אחרונה במשניות ווילנא נגעים פי"ד מ"א:
ואתם ערש"י ורמב"ן. ובב"ק ס': כיון שניתן רשות למשחית א"מ, והק' הא מכת בכורות הי' ע"י ה' בעצמו, ורש"י הוסיף רשות למחבלים שהתגברו אז בלילה והי' צריך שמירה, וע' מהרש"א ופנ"י ובס' אמרי הצבי ולעיל בפי"ב, ובס' תאוה לעינים סי' של"ג שכ' בזה דבר נכון, וע"ע פנ"י ריש פסחים ד"ה הבקר, מהר"ם שיף חולין צ"א. בל"ע דרוש כ"ה ופרד"י וירא קכ"ב. ובס' חס"ל כ' שהי' בכורים מצד אם פטר רחם, ובכורים מצד אב, כי אשה ילדה מהרבה רווקים, והי' נעלמים, וה' בעצמו מבחין כב"מ ס"א:, הי' צריך ה' בעצמו להבחין, ובכורים מצד אם ידועים, עליהם שלח מלאך המשחית: