ויאפו ערש"י ור"ן סוף פסחים ומה שהק' עלי' בתי"ט פ"י מ"ה, ובמשניות ווילנא בנימוקי הגרי"ב ובתו"א, ובמשנה פסחים קט"ז. מצה ע"י שנגאלו שנ' ויאפו, וק' דלא הי' מצות מצה כלל כי אפו ביום ט"ו בדרך, וגם מצה שאנו אוכלים אינו בשביל שלא הספיק כו' כי נצטוו עלה בי' לחדש לפני החפזון וכה"ק בארבנאל, והביא ר"ן שם וכ' שדעתו שבמצרים לא נוהג איסור חמץ רק בלילה א', ותמוה שזה נגד גמ' דצ"ו: דפסח מצרים כל היום וכן מפורש בר"ן, וכוונת הר"ן שאפו לצורך מחר ולא נצטוו על בל יראה, ועי' בעה"ת, ובצל"ח חידש שבק"פ הלילה הולך אחר יום, ומפורש כנגדו בפה"מ לר"מ פ"ט, ונראה אף שאכילת חמץ מפני המצוה, אך ר"ג דורש טעם המצוה שהי' מפני העתיד, ור"ג דורש טעם במשנה סוטה י"ד. מנחת סוטה שעורים כשם שמעשי' מעשה בהמה, ובדט"ו. אר"ג הניחי לי ואדרשנה כחומר כו', והם הם דברי הר"ן מתניתא רבתא בשם ר' ישעי':
תיב"ע ומתאפי כו' וערשב"ם, ופשוט דאין כוונתו דמצה יכול לאפות בחמה דמפורש להיפך בפסחים ל"ז. בחמה פטורים, וכן בברכות ל"ז., ר"מ פ"ו ה"ב מבכורים, ש"ג פסחים ל"ז, ח"י תס"א סק"ח, וש"ע הרב סעיף ו', ועי' בדקט"ז. לחם עוני הוא מסיק ואשתו אופה, ומכילתא בא פ"י בשם ר"א, אלא האי ויאפו לא הי' מצות חובה רק מזין חול ושפיר נאפו בחמה, ומ"מ ק' על ת"י כי במכילתא פי"ד אין עוגות אלא חררות, והמתרגם בעצמו כ' חרירין ומערוך ערך חר ב' כ' עושים חור בארץ ומחמים אותו באש, ואופים לחם ונקרא חררה ע"ש החור, וכ"כ רש"י ביצה כ"א: ועי' הפרדס ח"ד סי' א'.
א"ע שהי' בו שאור ותמוה, ובס' עזרה להבין כ' מדכ' כי לא חמץ משמע שלא הספיק הזמן להחמיץ וקורהו בצק שהי' בו שאור עכ"ל, אף שעדיין תמוה אכן לחומר הנושא יש לפרש דאם ל"ה בו שאור ל"ה יכול להחמיץ מהר, אבל אם יש בו שאור גם כן אינו מחמיץ תיכף ורק גם כן רגיש שיעור לדבר כמו שאנו רואים, אבל במצרים הי' כל כך במהירות אף שהי' שאור ג"כ לא החמיץ, והא"ע הוכרח לפרש כן דבלא שאור לא נקרא כלל בצק לפירושו: